שלושה ימים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו מלאכי הבשורה הרעה אל סף מפתנה של איריס. הם שכחו שהברק לא מכה פעמיים באותו המקום, הטיחו מכה של אבן אדירים בדלת, בליסטרה קשורה בחבל, כאילו מגייסים כאן את אחד מכלי המלחמה של העולם הקדום כדי למוטט חומותיה של עיר נצורה. אך לא עיר בצורה יש כאן, אלא בית של משפחה שניסתה להתאושש מאסון, ולא חומה, אלא דלת של אישה שהאמינה באהבה.
איריס עדן, שהשכול היכה בה פעמיים - כמו רונה רמון, כמו מרים פרץ, כמו גיבורות רבות בעל כורחן במציאות הישראלית, גיבורות כפולות – נשמעה אתמול כמו גזע יציב.
איריס וישיש עדן // צילום: באדיבות המשפחה
חמש שנים אחרי נפילת בעלה הראשון, אלוף נעוריה ואבי שלושת בניה, ישיש, היא הכירה את משה. אפשר לדמיין אותה מתרוממת מעל אדמת הכאב השחורה מפחם, זורעת אמון מחודש באדמת האהבה, מוצאת נחמה, משענת, כתף. אחרי שאיבדה את אהבת חייה הראשונה היא הקימה בניין חדש, אהבה שנייה. בימים קשים כל מה שיש לנו היא האהבה.
משה, כך סיפרה איריס בראיונות, היה הכי קרוב לאבא עבור ילדיה היתומים. מי שנכנס בעדינות ובנועם לתוך בית חרב ומקים בו אבן על אבן הוא בוודאי אדם מיוחד, שהיה אבא משמעותי גם לילדיו שלו. איריס זכתה בפעם השנייה לאהוב ולהיות נאהבת, להקים משפחה, להטליא את הקרעים - ובפעם השנייה קיבלה את מבשרי משרד הביטחון בביתה, כאילו חתמה על חוזה קצר מועד של אהבות מול מה שהמדינה מבקשת.
משה פדר יצא אתמול ממכוניתו, נשמע להוראות פיקוד העורף, אזרח ישר, אזרח תמים. מהלומת אש לקחה אותו השמימה. אין מכוער מהאויב הזה, שיורה טיל בכינון ישיר אל אדם בלבוש אזרחי, בדרך לעבודה. אין מכוער מהאויב הזה, שמפיץ בהתפארות את סרטון הפגיעה באזרח חף מפשע. אין לנו יפים מאיריס עדן וילדיה, משה פדר וילדיו, ואין קשה מחורבן בית שני.