כשיושבים מול חסיה מיסולובין ושומעים ממנה, בגוף ראשון, את מה שעברה בימי מלחמת העולם השנייה, הדעת לא מצליחה לתפוס כיצד מתהומות שכאלו אפשר להצליח ולהתרומם. היא נושקת לשנתה ה־99. את כל משפחתה איבדה במחנות הריכוז, יום־יום נאבקה מול הנאצים ואחרים שביקשו את נפשה, עברה אונס אכזרי במיוחד על ידי שלושה גברתנים ליטאים, ואחרי כל אלו החליטה שלא לאבד את טעם החיים.
בכל יום מאז המלחמה, למרות היותה חילונית, היא מודה לבורא עולם על שנתן לה את הכוח לעזור לזולת, להיות מופת של תרומות ונדבנות, ומילה טובה, וחיבוק וליטוף, "לכל החלכאים והנדכאים והעניים הרבים שפגשתי בימיי", כך היא אומרת. את העזרה הזו היא מגישה כבר עשרות שנים, באהבה גדולה: "יפה שעה אחת במעשים טובים בעולם הזה, מכל חיי העולם הבא".
חסיה, שנולדה באוגוסט 1920 בווילנה שבליטא, לא מרגישה קשישה. "אם יש משמעות כלשהי לתאריך הלידה שלי", היא נזכרת בחיוך, "זאת העובדה ששמעון פרס ז"ל נולד שלוש שנים אחריי". היא מלאת חיוניות ואנרגיות, ואין בחייה ולו יום אחד ללא מעשה חסד, בין היתר כמתנדבת באגודה למלחמה בסרטן. ממקום מגוריה ב"גני עומר" (כפר/בית מוגן) היא מרכזת את מבצע "הקש בדלת" ומתרימה דיירים, בני משפחות ותושבי הסביבה.
האירועים והמאורעות שחוותה בתקופת השואה עיצבו את אישיותה, וחסיה זוכרת הכל, פרטים ותאריכים. "עברתי גיהינום בשואה", היא אומרת, "אבל אין לי כל חשש או סיוט או מחסום לדבר על הזוועות. בחרתי לדבר על זה ולשחרר. לא לתת לזה להישאר בתוך תוכך, בעיניי זה הכי נכון".
"מלאך שומר מעלי"
"היינו משפחה יהודית רגילה, מחונכת ומתורבתת, ולא היה חסר דבר בבית", היא נזכרת בתקופת ילדותה בווילנה, "גרנו ברחוב שהיה כמו שטעטל יהודי טיפוסי בעיר. אבל החיים במשפחה לא היו קלים. היה לי אח מפגר, ואחות, רבקה, שנפטרה בגיל שבע מדלקת ריאות. על פרוץ המלחמה ב־1939 שמענו מקריאה בעיתונים, מהרדיו ומשיחות עם אנשים".
"רק אחרי שנתיים, ב־13 ביולי 1941, הרגשנו היטב את עוצמת הנאצים, כשהחיילים הגרמנים הארורים נכנסו לעיר, במלוא הכוח והדורסנות שלהם. הייתי אז בת 21, וכשראיתי את שיירת הרכבים שלהם עוברת ברחובות השטעטל שלנו, ידעתי שהחיים שלנו ישתנו לחלוטין. שמענו וקראנו על שנאת היהודים באירופה, והיה ברור שיום אחד זה יגיע אלינו".
חסיה (ראשונה מימין) עם חברות בווילנה
"לא אשכח לעולם את המראות האלה, של חיילים נאצים צועדים ברחוב. בהמשך נהיה הרבה יותר גרוע, כשהחלו ההפצצות על העיר ונאלצנו להסתתר בבתים שלנו. לרחוב כמעט לא יצאנו, אלא בעיקר בשעות החשיכה. שבוע לאחר מכן אולצנו לשאת את הטלאי הצהוב על דש הבגד. ביום שאולצנו לעמוד בתורים ארוכים במיוחד, ליהודים בלבד, כדי לקנות כיכר לחם, ידענו שהמצב מחמיר. זה המשיך בכך שהיה אסור ליהודים ללכת על המדרכות אלא בשולי הכביש, ואחר כך באה ההפרדה בינינו לבין הגויים, בכל דבר".
כצעירה לא נשואה גרה חסיה עם הוריה וניהלה מתפרה קטנה בביתם, והם לפרנסתם הפעילו מכולת קטנה. המשפחה ניסתה לשרוד במציאות החדשה, אלא שימים אחדים לאחר כניסת הנאצים לווילנה נלקחו הגברים היהודים, ובהם גם אהוב נעוריה. לימים התברר שהם נשלחו למחנה השמדה שהוקם בפונאר, שבו רצחו הנאצים החל מיולי 1941, כ־100 אלף איש. עוד לפני שהחלה מכונת ההשמדה לפעול, בנו הסובייטים בפונאר בורות ענקיים להקמת מאגרי דלק, והנאצים השתמשו בהם כקברים המוניים.
היום שבו נלקח אביה של חסיה, סימן את תחילת התפוררות המשפחה. "באחד הימים אמא נסעה לפונאר, כי חשבה שאבא שם, למרות שהוא נלקח בסופו של דבר למחנה עבודה בקלן, שם נרצח", היא מספרת, "בזמן שהיתה שם הגיעו חיילים גרמנים לביתנו, וכשלא מצאו את ההורים נתנו פקודה לי ולאחי לארוז מזוודה. הועברנו לגטו, מרחק של כמה רחובות מביתנו. לא ידענו אז שאמא לא מצאה את אבא בפונאר, וכשחזרה הביתה גם לא מצאה אותנו. חצי שנה חייתי בגטו ועבדתי במטבח עם שתי בנות, במחנה צבאי של הגרמנים. חודשים לאחר מכן פגשתי את אמא בגטו, והעבירו אותנו למחנה עבודה מרוחק".
חסיה עם אהוב נעוריה שנרצח בפונאר
כשהחליטו הגרמנים לסגור את המחנה, נמלטו חסיה ואמה עם מעט בגדים ועם מכונת התפירה שממנה התפרנסה עוד בבית הוריה. אותה מכונה ניצבת בגאון, כמאה שנה לאחר שנוצרה, פועלת ותקינה, באחד מחדרי ביתה בגני עומר.
"אני ואמא מצאנו מחסה בבית חם של גויים, בכפר קרוב, יחד עם ידיד שלי, שלימים הפך לבעלי, שאשתו ובנו נרצחו בפונאר", היא מספרת, "גרנו בעליית הגג. הייתי היחידה שהיה לה אומץ, בזכות מכונת התפירה, לצאת להסתובב ברחובות שבהם גרו הגויים, כשאני עוטה כיסוי ראש כמו הנשים המקומיות, ולתקן להם בגדים, בשכר, כשאני עושה כל מאמץ כדי להסתיר את יהדותי. הרגשתי שמרחף מעלי מלאך שומר, שאולי יודע שאני אהיה הנצר האחרון למשפחתי, ואזכה לחיות לאחר המלחמה".
בלי אמא, אבל עם אהבה
חודשים אחדים לאחר שהגיעו לכפר, בסוף 1943, עברה חסיה את מה שהיא מגדירה כחוויה הקשה בחייה, כאשר בשעה מאוחרת, בדרכה חזרה לעליית הגג, תפסו אותה שלושה גברים ליטאים, חמושים וחסונים, והובילו אותה בכוח ליער. "זעקתי וצעקתי ובכיתי שאני לא יהודייה ושיעזבו אותי", היא מתארת את אותם רגעים, "הם היו שיכורים. דיברתי על ליבם, שיבואו איתי לבית בכפר ושם יבררו את זהותי. ממילא כמעט אף אחד בכפר לא הכיר אותי. אבל להם היו תוכניות אחרות. לא היה לי ספק שירצחו אותי בגלל שהם חשדו בי שאני יהודייה אבל הם היו שיכורים, וכל מה שרצו זה אישה.
"הם אנסו אותי באכזריות ובברוטליות בלתי נתפסת, בזה אחר זה, ואני זועקת ובוכה, מתחננת על נפשי, כי הייתי בטוחה שלאחר האונס ירצחו אותי ויקברו אותי ביער. בשלב מסוים הבנתי שעדיף שיעשו בי את זממם ויעזבו אותי. ואכן, לאחר האונס הנורא והקשה שעברתי, הם עזבו אותי ביער, עם בגדים קרועים, מדממת, בוכייה, תוך ירי באוויר. אם לא הייתי אישה חזקה, היער היה הופך להיות מקום קבורתי".
באותה תקופה, החיילים הגרמנים היו עוברים מדי יום בית אחר בית, לחפש גויים שהסתירו יהודים. "מי שנתפס, נורה למוות בו במקום, בלי שאלות מיותרות", נזכרת חסיה. "למזלנו הטוב הם לא גילו אותנו. אלא שלאמא שלי היה חוסר מזל והיא קיבלה החלטה שגויה. היא החליטה שנמאס לה לחיות בעליית הגג וחזרה לגטו בווילנה. היתה לי תחושה קשה כשהיא עשתה זאת. ידעתי, בתוך תוכי, שהיא חורצת את גורלה, לרעתה, אבל היא לא ויתרה. בכיתי והתחננתי וביקשתי שתישאר איתנו. היא לא היתה מוכנה, ואמרה שגורלה יהיה טוב יותר בווילנה.
מזכרת מאמא. השיער והפמוטים // צילום: דודו גרינשפן
"הלב שלי ניבא לי רעות. אמרתי לה בדמעות שברגע שהיא עוזבת, יותר לא אראה אותה בחיים. באופן טבעי, בת צריכה לסמוך על אמא שלה, מניסיונה בחיים, והייתי אמורה לקום וללכת איתה. אבל התחושה הרעה שליוותה אותי מרגע שאמא הודיעה לי על החלטתה לא הרפתה ממני, וככל שהיא התעקשה לחזור לווילנה, ככה אני התעקשתי להישאר בעליית הגג.
"לפני שעזבה לקחתי מספריים וחתכתי קווצת שיער רצינית מראשה, ואמרתי לה שאני יודעת שלא אראה אותה לעולם שוב, והשיער שלה יהיה המזכרת האחרונה ממנה. אמא הלכה והשאירה לי זוג פמוטים מבית אביה (עד היום הפמוטים וקווצת השיער שמורים, ובבוא היום הם ייתרמו ליד ושם; ג"ג). בווילנה לא שפר עליה מזלה והגרמנים גילו את יהדותה. היא נשלחה למחנה השמדה באסטוניה, ובאוגוסט 1944, כתשעה חודשים לפני סיום המלחמה, נרצחה".
חייה של חסיה אצל משפחת הגויים, ללא אמה שעזבה, לא היו קלים, אבל היא סירבה להישבר. "השנה שבה גרנו בעליית הגג היתה קשה מנשוא, אפילו אי אפשר לתאר", היא מספרת, "הכל היה מעופש, חליתי בטיפוס, הייתי מלאה בכינים, לא היה כמעט אוכל ומים להתרחץ".
"מה שהחזיק אותי בחיים היתה התקווה שיום אחד תסתיים המלחמה, והידיד שלי שנטע בי אופטימיות. הוא החזיק אותי ואת התקווה שלי, ואני אותו, והוא סבל מאוד בגלל שסירב בכל אותה תקופה לעזוב את עליית הגג. הוא פחד שהגרמנים ירצחו אותו אחרי שרצחו את אשתו ואת בנו. את 13 ביוני 1944 לא אשכח לעולם: הייתי בעליית הגג. פתאום שמעתי אנשים מדברים רוסית בקומת הכניסה. הסתכלתי דרך חור ברצפת העץ, ראיתי חיילים של הצבא האדום והבנתי שזהו, המלחמה הסתיימה".
חסיה חזרה עם הידיד שלה לווילנה. "היינו בעל ואישה אבל מעולם לא נישאנו. כשחזרנו העיר היתה כמעט חרבה, נטושה, לא היה רב שיחתן אותנו. עוד קודם לכן, בעליית הגג, הבטחנו זה לזה שאם נישאר בחיים, נמשיך יחד כבעל ואישה. בניין העירייה נשאר כמעט שלם מהמלחמה. נכנסנו אליו, נרשמנו לנישואים אזרחיים וכשנה לאחר מכן נולד בננו הבכור. מהעפר קמנו - והתחלנו הכל מחדש".
לתת למי שבאמת צריך
בשנים שלאחר המלחמה נולדו לחסיה ולבעלה שני ילדים, וב־1957 עלתה המשפחה לישראל, לבת ים. כיום מתגורר בנה הבכור בעומר ובתה בארה"ב, והיא סבתא לארבעה נכדים וסבתא רבתא לשבעה נינים. רבים מחבריה בגני עומר אומרים שבריאותה והאנרגיות שלה, בגילה, הן מקור לקנאה.
"היא ניצולת שואה מדהימה שמקדישה את כל חייה לעזרה לזולת, להתנדבות ולאיסוף תרומות לנזקקים", מספרים עליה בעמותת "עמך" (המרכז הישראלי לתמיכה נפשית וחברתית בכ־18 אלף ניצולי שואה ובני משפחותיהם) שבמסגרתה היא מתנדבת.
איתה מאז ועד היום. חסיה ומכונת התפירה // צילום: דודו גרינשפן
למרות שהיא מתקרבת לגיל 99 ("כל יום שאני קמה, ובריאה, הוא מתנה גדולה בשבילי, לאחר כל הזוועות שעברתי"), חסיה לא מפסיקה לחשוב מה היא יכולה לעשות למען האחר, ומאמינה שזה הסוד לאריכות ימים: "קצת פחות לחשוב על עצמך ולתת לעצמך, וכמה שיותר לחשוב על האחר ולעשות למענו, ולתת למי שבאמת זקוק לכך. בשואה ראיתי את החייתיות שבאדם... אני בחרתי להאמין בטוב שבאדם, ולכן משנת 1962 אני מתנדבת, ללא הפסקה. זה מקור כוחי".
באגודה למלחמה בסרטן היא מתנדבת 53 שנה, באיל"ן התנדבה 30 שנה, ובמשך תקופה דומה היתה אם בית במועדון של האגודה למען החייל. בנוסף היתה פעילה עם משפחות שכולות. במלחמת יום הכיפורים הכינה חבילות לחיילים, במלחמת לבנון השנייה היתה נוסעת לגבול עם עוגות, באקי"ם פתחה ב־1973 בוטיק "בגד זול" ומאז הקימה עוד שלושה בוטיקים, כשבכל פעם המטרה היא איסוף כספים ותרומת בגדים לנזקקים. באגודת חירשים־אילמים התנדבה מ־1982והיריעה קצרה מלהכיל את הרשימה המלאה.
ב־2013 קיבלה אות הוקרה כמתנדבת מצטיינת ויו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, אמר עליה: "אלו אנשים שחיים את החיים במלוא עוצמתם בגיל שבו אחרים יוצאים לפנסיה".
בסיום שיחתנו, מבקשת חסיה להעביר מסר: "קמנו כמו אודים מוצלים מאש, וכל אחד לפי בחירתו הקים חיים חדשים במדינה שבחר. אם יש דבר שאני כואבת אותו מאוד, זה מצבם של ניצולי השואה בארץ. נכון, יש לא מעט ניצולים שחיים ברווחה, אבל רבים אחרים במצב כלכלי, חברתי ורפואי ממש קשה. לעצמי אני לא צריכה כלום אך הייתי מצפה שהמדינה תעשה הרבה יותר למענם.
"לי קרה נס שניצלתי ושרדתי את השנים האלו. נלחמתי יום־יום והייתי נחושה שלא להיכנע ולהקים משפחה, למען יהיה דור המשך להוריי ולמשפחתי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו