הלוחמת המוסלמית שגרה בכפר עויין

רגע לפני שרב"ט נ' מגיעה למסדר בבסיס שלה בבקעת הירדן, היא בוחנת את עצמה בראי במגורי הבנות. מסדרת את שולי החולצה, מוודאת שהגרביים בתוך הנעליים האדומות הגבוהות, ושהכומתה הירוקה מונחת במקומה בכותפות. 

אחר כך תביט שוב במראה, תיקח נשימה עמוקה, תסיר את החיג'אב שהיא עוטה לראשה ותחליף אותו בכובע מצחייה בצבעי היחידה. כחיילת מוסלמית יחידה בבסיס יש לה אישור להסתובב בשעות הפנאי בכיסוי הראש המסורתי, המסתיר את שיערה וצווארה, משאיר רק את פניה חשופות; כיסוי בד שחור שמייחד אותה מהלוחמים האחרים בגדוד.

היא בת 19, מלאת פלפל, דעתנית שיודעת מה היא רוצה להשיג בחיים. היא דוברת עברית רהוטה, גם אם במבטא קל, מאזינה למוזיקה ישראלית ומכירה את הסלנג הצבאי ואת ראשי התיבות. ההחלטה להתגייס לצה"ל כלוחמת חי"ר היא הצעד הגדול ביותר שעשתה בחייה, והיום היא כאן, בגדוד אריות הירדן, עושה פעילות מבצעית ביהודה ושומרון ומתחככת כמעט מדי יום באוכלוסייה הפלשתינית, כשהיא לובשת את מדי צה"ל וחמושה ברובה.

"כשסיימתי טירונות, נשבעתי שאעשה הכל כדי להשלים את המשימה, ולא חשוב מי עומד מולי", היא אומרת נחרצות. "אם אני במעצר או בהפרות סדר מול אוכלוסייה ערבית, אני לא עוצרת לחשוב שהם ערבים כמוני. אני כל הזמן אומרת לעצמי שהם הביאו את עצמם לסיטואציה הזאת, שבה הם עומדים מול חיילים ישראלים. הם אלה שלא בסדר, ואני רק באתי להגן על המדינה שבה אני חיה. 

"וכל זה לא משנה מאיפה באתי ולמי אני מתפללת כל יום, או מה אני לובשת כשאני יוצאת הביתה. כשאני במשימה, אני צריכה לעמוד בה, כדי להגן על החברים שלי, על המדינה שלי. בשביל זה התגייסתי".

לפני כל יציאה הביתה, אל הכפר המוסלמי העוין בצפון, היא פושטת את המדים, עולה על בגדים אזרחיים ועוטה שוב את החיג'אב. העובדה שהיא משרתת בצה"ל דלפה לכמה מאנשי הכפר, והיא ובני משפחתה סובלים מאיומים על חייהם ומהתנכלויות. זו הסיבה לכך שהיא מבקשת לא להיחשף בשמה.

היא הבת הבכורה במשפחה דתית אדוקה בת שלושה ילדים. אמה עובדת כמטפלת, ואביה לא עובד, בשל מחלה. נ' מקפידה על חמש תפילות ביום וצמה בימי הרמדאן.

"קיבלתי חינוך של אהבת האדם, לא חשוב מה דתו או אמונותיו", היא אומרת כבר בתחילת הראיון. "אצלנו בבית תמיד אמרו שהערבים והיהודים כאן חיים על אותה אדמה. אף פעם לא שמעתי את ההורים שלי מדברים נגד המדינה, כמו שהרבה אנשים מהכפר שלנו מדברים נגד המדינה.

"בבית הספר למדנו על השואה במסגרת שיעורי היסטוריה, והיו תלמידים שאמרו שמגיע לעם היהודי שעשו לו דבר כזה. לפעמים המורים אפילו לא תיקנו אותם, חשבו כמוהם. פעם אמרתי לאחד המורים שזה לא בסדר להגיד דבר כזה, והוא התווכח איתי". 

היא מספרת שגם אחרי פיגועים הרוחות בכפר להטו, כשחלק מחבריה לספסל הלימודים בירכו על הפגיעה ביהודים. "לי זה הפריע, תמיד הייתי אומרת להם שזה לא בסדר. לכן אני לא בקשר עם אף אחד מהם.

"היה מקרה שבו הציתו בית מגורים ביישוב סמוך אלינו, וכולם שמחו שאולי יהודים נפגעו. אני נעמדתי מול כולם ואמרתי להם, 'אתם שוכחים שההורים שלכם עובדים שם, שההורים שלכם חיים איתם. ואם הבית שבו הם עובדים יישרף, ממה אתם תאכלו? מי ידאג לכם? אנחנו צריכים תמיד לזכור שהיהודים הם גם בני אדם, ואנחנו שכנים, וצריכים להיות חברים'.

"זו היתה תמיד גם הגישה בבית: לשמור על הצד האנושי, לזכור שמולנו יש בני אדם, ושפיגועים נגד עם אחר זה לא בסדר".

רצף של פיגועים שאירעו בשנים האחרונות השפיע עליה מאוד. עיניה דומעות כשהיא מדברת על הפיגוע בשער שכם בפברואר 2016, שבו נרצחה לוחמת מג"ב הדר כהן, ועל פיגוע הדקירה באותו אזור ביוני 2017, שבו נרצחה לוחמת מג"ב הדס מלכא. היא פותחת את עמוד האינסטגרם שלה, שבו יש מעט חברים יהודים וכמעט אין ערבים, ומראה לי תמונה שהעלתה, של הדס כשפניה בצבעי הסוואה, תחת הכיתוב: "מצדיעים לך גיבורה. יהי זכרה ברוך". 

"כל פיגוע השפיע עלי, אבל כאן הרגשתי שמישהו היכה בי עם פטיש בחזה", היא אומרת בהתרגשות. "הדס היתה בסך הכל חיילת ששומרת על המדינה שלה ועל הארץ שלה, על המקום הקדוש לה. לא עשתה כלום חוץ מלשמור. היא לא היתה חייבת להיות לוחמת, ובכל זאת היא הלכה לעשות את זה ועשתה מה שהרגישה. וזה היה דבר גדול בעיניי. 

"אחר כך היו עוד פיגועים, ועוד הרוגים יהודים, והשכנים סביבי אמרו שמגיע להם למות, ואני לא הבנתי איך אפשר להגיד דברים כאלה. איך האנשים האלה לא מבינים שלהרוגים ולפצועים יש אבא ואמא, יש ילדים שמחכים להם בבית, בן חולה או אישה בהיריון, ולא מגיע להם למות בשביל שלום. 

"ראיתי שהמצב במדינה קשה, והחלטתי שאני רוצה לשנות אותו. אני לא בטוחה שאצליח, אבל אני יודעת שאני עושה משהו כדי להזיז דברים. אני שומעת הרבה יהודים וערבים שאומרים שהם רוצים שינוי, אבל אף אחד לא עושה את הצעד הקטן הזה, שיכול להוביל לשינוי.

"אם אתה מוסלמי שרוצה שינוי, ורוצה שלום - תתרום למדינה. זה מבחינתי הצעד הראשון, להיות כמו כולם במדינה. וכולם מתגייסים לצבא. אי אפשר רק לשבת מול הטלוויזיה, להגיד 'אוי־אוי־אוי, צריכים שלום', ולהמשיך לחיות כרגיל". 

"טרטרו אותי לפני הגיוס"

ההחלטה להתגייס גמלה בה כשהיתה בכיתה י"א. היא החלה לחפש מידע על הדרכים להתגייס, אבל ידעה שלא תוכל לעשות זאת ללא אישור הוריה. לאמא שלה סיפרה בתחילה שהיא רוצה לעשות משהו חשוב בחיים, שאולי קשור איכשהו לצבא. 

"תמיד הייתי ילדה של אמא", היא אומרת בקול מרוכך. "אנחנו החברות הכי טובות, אני מספרת לה הכל ומשתפת אותה בכל המחשבות שלי. אמרתי לעצמי שגם ככה יהיה לי קשה ללכת לצבא בתור ערבייה, ולא רציתי לעשות לעצמי חיים קשים עוד יותר וללכת לצבא בלי אישור של ההורים. אמרתי לאמא שלי שאני רוצה לעשות משהו בחילוץ והצלה, משהו שיועיל לחיים. היא הסכימה".

עם חברות במועדון בבסיס. "בקידוש בימי שישי תמיד מנדבים אותי להיות בשמירה" // צילומים: מרים צחי

בניגוד לרוב המתגייסים, נ' לא יכלה ללמוד על השירות מחברים. "הייתי יוצאת באמצע שיעורים בבית הספר כדי להתקשר ללשכת הגיוס לברר פרטים. אבל ראיתי שאני לא מקבלת מענה, ולכן החלטתי לנסוע לשם. 

"עליתי על אוטובוס ושאלתי את הנהג אם הוא מגיע ללשכת הגיוס בחיפה. הוא הסתכל עלי בעיניים גדולות, שאל אם יש לי צו ראשון, ועניתי לו שלא. בראש צחקתי עם עצמי שהוא בטח חושב שאני מתכננת שם פיגוע, אני והחיג'אב שלי. הוא אמר שהוא לא מגיע לשם, לא יודעת אם זה היה נכון, או שהוא לא רצה שאעלה לאוטובוס שלו.

"מצאתי אוטובוס אחר והגעתי ללשכת הגיוס. קיבלו אותי מאוד יפה, ונתנו לי להיכנס ראשונה. זה היה קצת מפתיע, כנראה הבינו שאני באמת רוצה להתגייס. הפקיד שאל אותי כמה שאלות כמו בצו ראשון - רקע משפחתי, לימודים ושאיפות, ואז הוא אמר שהתהליך יכול להיות ארוך, כי אני בת 17, וכולם בגילי כבר עברו צו ראשון. 

"אמרתי לו שאני לא רוצה לחכות הרבה שנים, והוא הציע לי לחכות לקצינים של הלשכה, או לנסוע ללשכת הגיוס בטבריה, שם יש יותר מתגייסים ערבים. לא ממש ידעתי מה לעשות. עד שאני מגיעה ללשכת הגיוס כדי לתרום, עדיין מטרטרים אותי". 

נ' התייעצה עם אמה, והן החליטו שהיא תיסע ללשכה בטבריה ביום אחר. כעבור כמה ימים הגיעה לטבריה, ושוב נשאלה לגבי הרקע המשפחתי שלה, ולאן היא שואפת להגיע בצבא.

"קראתי בגוגל שהצבא בדרך כלל משבץ לפי הצורך, ולא ממש משנה מה החייל רוצה, אז לא הבנתי למה שואלים אותי בכלל. אמרתי לחייל שראיין אותי שאני מתלבטת בין גדוד חי"ר לבין חילוץ והצלה, ושישבצו אותי איפה שהם מוצאים לנכון.

"הוא שלח אותי הביתה והבטיח שיתקשרו אלי. אמרתי לו: אני לא זזה מכאן בלי תשובות ברורות, בלי תאריך, משהו. אבל הוא אמר שאין לי מה לחכות, והבטיח שיתקשרו.

"אחרי שבוע הם באמת התקשרו, הזמינו אותי לשיחת הכנה לצו ראשון, שבה מסבירים על תהליך הגיוס ועל האופציות. שוב נסעתי לבד לטבריה. ישבתי שם בכיתה בלשכת הגיוס, בת יחידה בין עשרות בנים, רובם מהמגזר הערבי, והם הסתכלו עלי במבטים מוזרים, כאילו, מה אני עושה שם. לא התייחסתי לאף אחד.

"המפקד התחיל לשאול אותנו עם מי הגענו, וכל אחד אומר, עם אח, עם חבר, עם שכן. אני היחידה שבאה לבד. אני גם היחידה שהרימה יד כשהוא שאל מי רוצה להיות לוחם ולצאת לקצונה. כולם רצו להיות ג'ובניקים, בתובלה או משהו כזה, ואני, הבת היחידה, רוצה להיות קרבית". 

ב־1 בינואר 2018 הוזמנה נ' לצו ראשון. היא זוכרת את ההתרגשות הרבה שאחזה בה, ואיך גילתה לאמה בסוד שהיא מתקדמת עם הגיוס.

"הלכתי לצו הראשון, עברתי את כל השאלונים והבדיקות, וכשהרופא אמר שיש לי פרופיל גבוה, הייתי מאושרת. הוא אמר לי: 'תעשי משהו טוב עם זה', ואני עניתי שברור. הרי לא באתי לצבא כדי להיות ג'ובניקית. הבנתי שאני רוצה להיות לוחמת חי"ר, אולי בגדוד מעורב. ביקשתי שידגישו שזה השיבוץ שאני רוצה, ולא חילוץ והצלה, וחיכיתי שיתקשרו אלי. אבל אף אחד לא התקשר".

נ' חיפשה באתר צה"ל מתי הגיוס הקרוב לגדודי החי"ר המעורבים, והחלה להתארגן בעצמה לקראת גיוס. "נסעתי עם אמא שלי לחנות שמוכרת ציוד לחיילים ביישוב סמוך לכפר, וקנינו ציוד לפי רשימה שמצאתי באינטרנט. גרביים, שעון, ג'ל לניקוי ידיים, תיק גדול. הכנתי את התיק בבית וחיכיתי לקבל תאריך גיוס. כמעט בכל יום התקשרתי ללשכה לשאול מתי מגייסים אותי, ואמרו לי שאני צריכה לחכות.

"גיוס הלוחמות שעליו קראתי באתר כבר עבר, אבל אף אחד לא התקשר אלי. בינתיים סיימתי את התיכון והתחלתי לעבוד כמדריכת ספורט.

"באמצע יולי האחרון ראיתי באתר צה"ל שיש גיוס קרבי ביום למחרת. התקשרתי שוב ללשכה לברר אם אני ברשימת הגיוס, ואמרו לי שאני יכולה לבוא. מזל שהייתי חכמה והכנתי את עצמי מראש, אחרת לא היה לי ציוד ולא כלום. הודעתי בעבודה שאני מתפטרת, בדקתי שיש לי הכל בתיק ולא חסר לי כלום, והודעתי להורים שלי. הם התרגשו כמוני. 

"לאמא שלי היה ממש קשה, כי זו היתה הפעם הראשונה שהבת שלה הולכת לישון מחוץ לבית. כשהייתי קטנה ישנתי כמה פעמים אצל קרובי משפחה, אבל אצלנו לא הולכים לטיולים מחוץ לבית ולא ישנים אצל חברים. ישנים רק בבית. ופתאום הבת שלה גדלה, יוצאת למקום לא מוכר.

"היה לה מאוד קשה לעכל את כל השינוי שהולך להיות, אבל היא בכל זאת זרמה איתי. היה גם חשש מה יגידו בכפר, אבל קיווינו לשמור על זה בסוד, שאף אחד לא יידע.

"אם אמא שלי לא היתה מגיבה לכל מה שאני עוברת כמו שהיא מגיבה, ואם היא לא היתה תומכת בי, לא הייתי מי שאני עכשיו. אני יודעת שלא היה לה קל, אני יודעת שהיא לא באמת רוצה שאהיה בצבא, אבל היא יודעת שזה מה שאני רוצה, ואכפת לה ממני מאוד, אז היא הולכת איתי". 

"המ"פית היתה לי כמו אמא"

בלילה שלפני הגיוס, נ' כמעט לא הצליחה להירדם. התעוררה מוקדם והעירה את שאר בני הבית כדי להתארגן ולהיפרד. בבוקר יום שני, 23 ביולי, נסעה עם אמא שלה ועם אחותה ברכב המשפחתי ללשכת הגיוס בתל השומר ("אמרו לי ששם אוכל להתגייס יותר מהר"). היא נפרדה מהן בדמעות ועלתה על האוטובוס שמוביל לתוך בסיס הקליטה והמיון.

"נכנסתי לשרשרת החיול וקיבלתי מדים. לא דיברתי עם אף אחד, הייתי בשוק שאני באמת שם. הרגשתי גאווה, שסוף־סוף הצלחתי להגיע למשהו שחיכיתי לו המון זמן, שנלחמתי כדי להגיע אליו. זו היתה תחושה של וואו". 

נ' בילתה את הלילה בבקו"ם, ולמחרת נשלחה לבסיס סיירים בנגב, לטירונות מעורבת, המכשירה חיילים וחיילות לשירות בגדודי החי"ר המעורבים - קרקל, ברדלס, אריות הירדן ולביא הבקעה. היא שובצה לגדוד אריות הירדן, גדוד חי"ר קל בבקעה, שמחזיק קו מבצעי בגבול עם ירדן ובגזרת איו"ש. הגדוד עוסק, בין השאר, במניעה ובשיבוש של פעילות חבלנית עוינת, כולל מעצרי מבוקשים בכפרים פלשתיניים.

בודקת רכב פלשתיני בפעילות מבצעית. "לא משנה מאיפה באתי ולמי אני מתפללת בכל יום, כשאני במשימה - אני צריכה לעמוד בה"

היא עברה ארבעה חודשי טירונות, ועוד ארבעה חודשים של אימון מתקדם ומסלול. אף שהרגישה שהיא חיה את החלום, היו לה גם לבטים.

"לשרת ביחידה קרבית זה קשה. תוסיפי על זה את השיחות עם הוריי, שסיפרו לי כמה הם מתגעגעים אלי, וגם את האיומים שהם קיבלו. אבל המ"פית שלי במסלול, סרן רוני אביטל, עזרה לי בהכל. אמרה לי שהיא איתי, שהיא תשמור עלי, ושאם הגעתי עד כאן, אני לא יכולה לעזוב.

"היא היתה בשבילי יותר ממ"פית. היא היתה כמו אחות, כמו אמא. מודל לחיקוי. היתה קוראת לי 'לוחמת באופי', כי הגעתי לאן שהגעתי רק בזכות נחישות ורצון.

"היא עשתה בשבילי כל כך הרבה, עד שהבנתי שאני לא יכולה לזרוק לה את זה בפרצוף ולעזוב. אז נשכתי שפתיים והמשכתי. רגע לפני מסע הכומתה, 20 ק"מ, היא שאלה אותי אם ארצה להיות הקשרית שלה - שזה אומר להיות צמודה אליה כל הזמן, לעבוד איתה, היא אחראית עלי ואני עליה. זה היה מרגש.

"כשאת צמודה לבן אדם, את לומדת ממנו המון. למדתי מרוני לא לחפש את הדרך הקלה ולא לזלזל בעבודה שלי, כי אם אני לא אעשה את זה, מישהו אחר יצטרך לעשות את זה במקומי. למדתי לקרוא את הראש שלה.

"כשהיינו יוצאים למעצר או תרגיל, הייתי מתחילה להתארגן ובודקת מראש שכל הציוד של שתינו מוכן, בלי שהיא תצטרך לומר מילה. לא רק איתי היא היתה ככה: תמיד היה לה חשוב שחיילים יוכלו להרגיש נוח לפנות אליה עם בעיות, גם כשהיתה המון עבודה.

"רק בחודש שעבר, אחרי שסיימתי להיות קשרית שלה והצטרפתי ללוחמות בבסיס, גיליתי שהיא הרבה פעמים עיגלה בשבילי פינות, כדי להגן עלי, כי הבינה שהמצב אצלי בבית לא שקט, בגלל התגובות בכפר. 

"את מבינה את החיבור הזה, בין מוסלמית ליהודייה? היא סומכת עלי בעיניים עצומות, ואני סומכת עליה בעיניים עצומות. ואם יש מעצר או משימה, אנחנו אחראיות אחת לשנייה וסומכות אחת על השנייה. הרי טעות קטנה, והיא יכולה למות בגללי, ולהפך".

במהלך המסלול, רוני אפילו ביקרה בביתה של נ' בכפר, לראות אם אפשר לתת לה הקלות בתנאי השירות, כדי להגן עליה. "היא שאלה אותי אם היא יכולה לבוא על מדים, ואמרתי לה שזה בסדר. היא נכנסה לבית בשקט, כדי שהשכנים לא ישימו לב. ריגש אותי שהיא באה. ההורים שלי קיבלו אותה בסבר פנים יפות.

"כשאמא שלי היתה באה לפעמים לבסיס להביא לי אוכל, היא היתה מביאה גם צלחת מיוחדת לרוני, עם דברים בריאים שהיא אוהבת".

"התחלתי לבכות מרוב עלבון"

רק צעירות מוסלמיות מעטות מתגייסות לשירות מלא בצה"ל. חובת הגיוס לא חלה על מוסלמים, והם נחשבים כמתנדבים. לעומת מוסלמיות אחרות בצבא, נ' מגיעה ממשפחה דתית אדוקה שמתגוררת בכפר ערבי.

בשל מנהגיה הדתיים, השונים מהאופי הצה"לי, גם הגדוד נערך בהתאם. כך למשל, בזמני שגרה, מאפשרים לה להתפלל חמש פעמים ביום, ולאחרונה אף ביקשה חדר מיוחד לתפילה, כדי שתוכל לעשות זאת בפרטיות. בקשתה נבחנת בימים אלו. בחודש הרמדאן היא מבצעת משימות בלילות, ובמהלך היום צמה ונחה בחדרה. 

במעצרי מבוקשים בשכונות פלשתיניות, היא מסייעת בהרגעת הנשים. "המ"פית שלי במסלול היתה שולחת אותי להיות עם הנשים, כי היא ידעה שאני יכולה להרגיע אותן. אני דוברת את שפתן, מבינה את התרבות, ויכולה להסביר להן מה קורה. זה לא קל להיכנס לבית של מישהו, לא משנה אם הוא ערבי או יהודי. אבל אני עושה את זה, כי הבנתי שזאת המשימה שלי, ובשביל זה אני כאן. 

"כבר יצא לי לעמוד מול חשוד פלשתיני ולכוון אליו נשק. הייתי עם המ"פית שלי רוני, וידעתי שלא משנה מה, אני צריכה להגן עליה, והיא עלי. כשאת בצמד, את חושבת עליו, יותר מאשר על מי שנמצא מולך". 

איך החיילים בגדוד מתייחסים אלייך?

"לרוב רואים בי אחת משלהם. אבל היו כאן חיילים ערבים שאיימו עלי שאם לא אעזוב, הם יפגעו בי ובמשפחה שלי. היה חייל ערבי ששירת איתי, שאיים שהוא והאחים שלו ירביצו לי. זה הגיע למפקדים שלי, והם הוציאו אותו מהבסיס ואמרו לי שאף אחד לא יכול להתנהג אלי ככה, ושהם שומרים עלי.

"הרי אלה חיילים שמשרתים איתי במחלקה. אני צריכה לעלות איתם לקו, לבצע איתם משימות, ואם לא אוכל לסמוך עליהם, על מי אוכל לסמוך? אנחנו צריכים לעמוד יחד מול אויב אחד, לא להיות אויבים אחד של השני".

מה אומרים ההורים שלך?

"ההורים שלי תומכים בי, אבל בכל פעם שמישהו מאיים עליהם, הם לוקחים צעד לאחור. זה קורה לפעמים פעם בחודש, לפעמים פעם בשבוע.

"יש כמה שכנים שגילו שאני בצבא, והם מאיימים על ההורים שלי וגם ניסו פיזית לפגוע בהם. אנחנו מתקשרים בכל פעם למשטרה, אבל לא תמיד אנחנו מרגישים שהם באמת יכולים להגן עלינו. 

"שקלנו לעזוב את הבית, לעבור דירה. אבל גם אם נעבור לעיר מעורבת, עדיין יהיו ערבים שיכולים לאיים עלינו. מצד שני, אנחנו דתיים, אז אנחנו לא יכולים לגור בעיר של יהודים. בינתיים אנחנו נשארים.

"מההתחלה היה ברור לי שאני לא יכולה להגיע הביתה עם מדים ונשק. בשבת הראשונה שבה חזרתי הביתה מהצבא, עוד לא היה לי פטור מחובת נסיעה במדים בתחבורה הציבורית, שמאפשר לקבל את ההטבות שמגיעות לחיילים בנסיעות. יצאתי מהבסיס עם מדים וחיג'אב, וככה נסעתי ברכבת. אנשים הסתכלו עלי, לא הבינו, אבל לא היה לי אכפת. עניין אותי בעיקר לחזור כבר הביתה. 

"כשהגעתי לתחנה שקרובה לבית הורדתי את החולצה הצבאית, החלפתי לאחת אזרחית, ואמא שלי באה לאסוף אותי באוטו. אחרי כמה שבועות כבר קיבלתי פטור ויכולתי לצאת הביתה בלבוש אזרחי, עם חיג'אב". 

נ' משפילה מבט כשהיא מתארת איך האוכלוסייה היהודית מתקשה לקבל צעירה מוסלמית במדים. לא פעם ולא פעמיים נתקלה בנוסעים שהעדיפו לעמוד ולא לשבת לידה באוטובוס, אף שראו שהיא מציגה לנהג פנקס חוגר צבאי.

"לפני כמה חודשים, כשהייתי בסדרת חינוך בירושלים, חיכיתי בתחנת הרכבת עם מדים וחיג'אב. המאבטחים באו אלי ושאלו אותי מי אני. הצגתי להם פנקס חוגר צבאי, ולמרות זאת הם הזמינו שוטרים שיבדקו אותי. השוטרים באו, צילמו את החוגר והלכו. הרי לא עשיתי שום בעיות, אני חיילת כמו כולם. 

"בסדרת החינוך ישבתי עם החברים שלי. באה אחת המ"כיות של כיתה אחרת, וביקשה ממני להתרחק מהקבוצה ולעמוד בצד. היא ראתה שאני איתם, שהם צוחקים איתי, הייתי לגמרי חלק מהקבוצה הזאת, לא עשיתי שום דבר שאמור להיראות לא בסדר, אבל היא ראתה חיג'אב, והחליטה שאני לא צריכה להיות שם. 

"התחלתי לבכות, זה היה כל כך פוגע. לא יכולתי להחזיק את עצמי. כל כך נלחמתי להגיע לשם, כל כך רציתי, ובכל זאת יש אנשים שלא מצליחים לראות מעבר ללבוש המסורתי. 

"למזלי, המפקדים שלי הבינו מייד מה קרה, ודיברו עם אותה מפקדת, הסבירו לה מי אני. היא באה להתנצל, אבל האמת היא שלא קיבלתי את ההתנצלות שלה. זה מאוד־מאוד פגע בי.

"לפעמים חיילים שמשרתים איתי מקללים את הערבים. אני ממש משתדלת לא להתייחס, כי זה לא מופנה כלפיי. אין לי ברירה אחרת".

באימון בשטח. "הייתי היחידה בלשכת הגיוס שהרימה יד כשהמפקד שאל מי רוצה להיות לוחם ולצאת לקצונה"

מצד אחר, חשוב לה להשתתף בכל פעילויות התרבות של היחידה. "היה לנו סיור ביד ושם, ומישהו צריך להישאר בחוץ לשמור על הנשק, אז מייד נידבו אותי. המ"פית תפסה אותי ושאלה אם אני רוצה להיכנס ולשמוע, כי הרי אף פעם לא שמעתי באמת על השואה כמו שמלמדים את היהודים, רק בקטנה, מה שמלמדים אצלנו בבית הספר, ושם עוד אהבו את הרעיון של הכחדת היהודים. אז נכנסתי, והיה לי מאוד מעניין. 

"גם בקידוש בימי שישי תמיד מנדבים אותי להיות בשמירה, כי זה כאילו פחות נוגע לי. אבל זה מעניין אותי, לדעת מה קורה אצל אחרים. חשוב לי להתחבר לתרבות ולמסורת של האנשים שאני שומרת עליהם. אז לפעמים אני גם נכנסת לקידוש, מתוך עניין".

העברית בפיה רהוטה, וגם הסלנג הצבאי כבר זורם לה בקלות, אם כי פה ושם עדיין יש ראשי תיבות צבאיים שהיא לא מצליחה להגות כמו כולם, ואלה הפכו דווקא לסימן ההיכר שלה. 

"אני לא אומרת בדיוק פ' כמו היהודים, אלא ב', כמו ערבים", היא פורצת בצחוק מתגלגל. "כשהייתי בחפ"ק, הייתי אומרת בקשר "כאן חב"ק", ומאז כולם קוראים לי חב"ק. זה לא מפריע לי, אני צוחקת על זה". 

"אני רוצה קריירה צבאית"

המועד הרשמי של סוף השירות שלה הוא בעוד שנתיים. "ההורים שלי מעדיפים שאסיים את הצבא ואלך ללימודים אקדמיים, אבל אני דווקא חושבת על קריירה צבאית. אני רוצה להשפיע על דברים.

"בכל פעם שקשה לי, אני חושבת על הדס מלכא. באוקטובר האחרון היינו צריכים לצאת למסע סיכה, 15 ק"מ. הייתי חולה, הרגשתי לא טוב, אבל נזכרתי בהדס, ואמרתי לעצמי שאני עושה את זה בשבילה".

ועדיין, כשאחותה אמרה לה שאולי תרצה להתגייס גם היא כשתגדל, נ' המליצה לה לרדת מהרעיון. "אני לא בטוחה שהיא תוכל להסתדר במערכת הזאת", היא מניחה יד על החזה. "צריך אופי חזק, וצריך אנשים טובים שיהיו סביבך. לי היה הרבה מזל ויש לי הרבה כוח, ועדיין, גם לי היו מצבים שרציתי לעזוב, שהיה לי קשה, או שפחדתי על המשפחה שלי.

"אם הייתי מקשיבה למ"פית ההיא שהרחיקה אותי מהחיילים, או מפחדת מכל מי שאמר מילה רעה על זה שאני חיילת ערבייה, לא הייתי מגיעה לכאן. לא הייתי חולמת להמשיך בקריירה צבאית.

"אני חושבת גם שערבים צריכים לחשוב לא רק מה המדינה יכולה לעשות בשבילם, אלא גם מה הם יכולים לעשות בשביל המדינה. זה בדק בית כזה שאנחנו צריכים לעשות עם עצמנו, כי הרי אנחנו חיים כאן, ואם אנחנו רוצים לקבל את הזכויות שלנו, צריך לעשות מעשה. ואחד המעשים זה ללכת עד הסוף ולתרום לצבא. אם לא נילחם יחד, ערבים ויהודים, לא תהיה לנו מדינה".

batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו