סלט מרוקאי

המסע שלנו נפתח כמו התחלה של בדיחה שחוקה. אתיופית, חרדי וערבייה נכנסים למטוס. הנה כי כן, הפסיפס האנושי של החברה הישראלית ניצב עם מזוודות במלוא הדרו ומאיר את טיסת הלילה למרוקו כמו זיקוקין דינור ברקיע אפל, ושהאל הטוב יעזור לכולנו.

אני אף פעם לא נרדמת בטיסות לילה, עניין של רגליים עצבניות וטמפרמנט לא נינוח, אבל הפעם הערנות הזאת דווקא משרתת אותי, כי היא מקנה לי כמה שעות בין שמיים לארץ, כדי לסדר לעצמי את הרשמים. שני חרדים, שתי חרדיות, אתיופית אחת, ערבי וערבייה, לפחות שלוש דתיות ציוניות, לבטח שש מזרחיות, בחור חייכן שנראה כמו מודעת פרסומת של סיירת מטכ"ל, ובאופן כללי, רוב נשי מובהק.

רשמתי לעצמי לשאול את גלי, שעומדת בראש פרויקט "120" של מכון שחרית, אם זה מכוּון, ונזכרתי במבט המודאג שלה בבידוק הביטחוני בנתב"ג. העיניים שלה לא משו מאיכרם, עיתונאית בת 33 מערוץ i24, שחיג'אב כיסה את שיערה כמו מסגרת סגולה ומדויקת לפני חרסינה מושלמות.

"הבדיקות המוקפדות כורח המציאות, לצערי", אמרתי אז לגלי, והיא, למודת ניסיון ממשלחות קודמות, חייכה אלי בעייפות. "מה כורח המציאות? להוציא את התחתונים של אישה מוסלמית מהמזוודה ולנופף בהם מול קולגה? או לשבור את הצעצוע החדש שאבא מוסלמי קנה לילד שלו? מה משני המקרים האלה נשמע לך כמו כורח?"

ניסיתי לאתר ממקום מושבי במטוס את החיג'אב של איכרם, ולא הצלחתי. ברגע ההוא לא היתה לי שום דרך לדעת שבעוד שעות ספורות בלבד היא תעזור לי להתפלח למסגד השני בגודלו בעולם, זה שמוצב במרכז קזבלנקה, על חופו המרהיב של האוקיינוס האטלנטי, וגם תלמד אותי מהר את השאהידה, תכין לי חיג'אב מאולתר מהצעיף של המשלחת ותברח ממני במבוכה כשאמלמל לשומר העייף, בלי שנשאלתי, "אללה לילה ללו ללה ומוחמד ללה לו ללה".

אחרי קונקשן בפריז ולילה נטול שינה, אנחנו נוחתים בקזבלנקה, או "קזה", כפי שגלי והמקומיים מכנים אותה. אני נכנסת בסקרנות דרוכה אל תוך השדה, בראש שלי מרוקו נראתה עד היום כמו מרציפן מימונה ענקי, כמו נעל מחודדת מ"אלף לילה ולילה", כמו שטיח מעופף עם כַפתָן, כמו צהלול. במציאות, השדה המערבי מכה אותי בתדהמה. רושמת לעצמי תזכיר בראש: לעולם לא לצחוק יותר על תיירים שבטוחים שבישראל יש גמלים במקום כבישים.

הקבוצה מתמקמת באחת מפינות השדה לקראת בדיקת דרכונים, ואני מאתרת בקצה העין אישה צעירה שנראית לי כמו עובדת המקום. שואלת אותה באנגלית משולבת בפנטומימה אם יש בשדה לאונג' למעשנים. "יס, יס", היא עונה לי בשמחה ומובילה אותי אל תוך המרחב המיוחל, שמתברר כחדר שירותים סטנדרטי. אני מביטה בה במבוכה, והיא בתמורה מסמנת לי לתת לה כסף כבקשיש ופותחת את הדלת: לא סתם שירותים, אלא שירותי הנכים, שיהיה למעשנים יותר מרווח ונוח.

מאוחר יותר אני מתחילה להבין שהמקרה הזה מגלם בתוכו את הסיפור הכללי של מרוקו - תנופת בנייה מערבית ובקשיש לסיגריה בשירותי הנכים, בתי קפה מפונפנים לצד בתי קפה מסורתיים שבהם יושבים גברים בלבד, קניונים מרהיבים שלא היו מביישים בירות אירופיות ודוכני ספינג' שנלקחו מהמאה הקודמת, רכבת חדישה לצד סמטאות קסבה מוכות עוני, שווקים מרהיבים מלאים במעגלי מתופפים שעושים מוזיקה מרוקאית חיה לצד דוכנים מוכי גלובליזציה עם סחורה המיובאת מסין, נשים יפות ופזורות שיער שמעלות תמונה לאינסטוש רכובות על אופנוע, ולצידן נשים צעירות עטויות חיג'אב.

מזרח ומערב משמשים כאן בערבוביה כמעט כאוטית. בקזבלנקה חוצה הרכבת הקלה את מחלפי הכבישים המרשימים, מרקש שופעת בתי קפה, שווקים וקניונים. בבירה רבאט, אולי היפה בערי מרוקו, יש שפע של בניינים לבנים ונמוכים, מקושטים במרפסות ים־תיכוניות ובתריסים כחולים. ובפאס הארכיטקטורה הערבית והמעוגלת היא הדומיננטית ביותר.

לוקח זמן להבין שהמדינה הזאת היא דווקא אקזמפלר להרמוניה, ולא להתנגשויות. מרוקו לא שוברת את המסורת - היא צומחת ממנה, מאמצת את כללי הכפר הגלובלי בלי לבעוט בערכי המקום, אבולוציה במקום רבולוציה. אין כאן מהפכות, יש עקב לצד אגודל. אפשר ממש לחוש באוויר את מאמצי הקדמה סוללים את דרכם מהעולם הישן אל העולם החדש.

שילוב בין עולמות

את גלי סמבירא פגשתי ביום חורף תל־אביבי, וחמש דקות לתוך השיחה הבנתי שהיא לא דומה לשום דבר שהכרתי קודם. האישה הזאת כל כך מתעתעת, עד שלוקח זמן להשתכנע שהיא מתכוונת למה שהיא אומרת, שאין כאן איזושהי הלצה או מצלמה נסתרת, שנועדה לתפוס את הצופה בפה פעור.

דמיינו אישה נאה ותמירה, קצוצת שיער, נטולת איפור, ג'ינס מרושל במידה מדויקת, טי־שירט נכונה, פמיניסטית, לסבית, דוקטור ללימודי מגדר, חריפה, כריזמטית, טום בוי ליברלית. ואז תארו לכם שהיא מתנהלת כמו סבתא מסעודה משדרות - מפרידה בין בשר לחלב, מחבבת קברי צדיקים ומעוניינת להפוך את השמרנות לבשורה.

זה לא שאין קולות כמו שלה, אבל לרוב הם ידברו במונחים מתקדמים שלקוחים מהחוג למגדר ויבדלו עצמם, כמעט שלא במודע, מהמשפחה שנותרה בפריפריה. גלי לא משקיפה מבחוץ, גלי היא הדבר עצמו - אינטליגנטית, מורכבת להפליא ושמרנית כמו סבתא טוני, אותה סבתא שמשקיפה עליה מלמעלה וסומכת עליה שתשמור על הגחלת.

אבל גלי עושה יותר מזה. היא מזיזה את הלוחות הטקטוניים של התפיסה החברתית בישראל במסר פשוט מאוד: השמרנות המסורתית של הפריפריה היא בעצם הרבה יותר ליברלית מהפרוגרסיביות החילונית של המרכז. סבתא טוני תראה קודם את האדם, ורק אחר כך את האג'נדה. וסבתא טוני היא הכוח המניע שלה.

העצמה נשית כובשת. מימין: ללי דרעי, רותם כהן וזמנאי טפרה

מכון שחרית הוא מכון חשיבה ועשייה לפוליטיקה של טוב משותף. פעילות המכון שואפת לקדם שותפות חברתית חדשה בין כלל הקהילות בחברה הישראלית. "ארגון 120" של המכון מאתר את העתודה הפוליטית והציבורית של ישראל, את הדור הבא של מנהיגים ומנהיגות, שיידעו להוביל מתוך כבוד את המורכבות של החברה כאן לעבר מכנה משותף. הארגון הזה ממומן בעיקר על ידי קרנות פילנתרופיות אמריקניות וישראליות, וגלי סמבירא נחושה לשקף את המורכבות הזאת דרך תמונת המראה של החברה במרוקו.

היא יודעת שמדובר בראש ובראשונה בתהליך רגשי ופסיכולוגי, שחברי המשלחת חייבים לעבור. סוג של שחרור מכבלים עצמיים. אולי בגלל זה, כשהמשלחת מגיעה לקבר של צדיק או צדיקה, היא הופכת מעט דרוכה יותר ובוחנת ממרחק מסוים את התגובות הרגשיות של החברים.

אני מתחילה להבין שהבחירה החוזרת ונשנית של גלי ביעד הזה עבור התוכנית היוקרתית שהקימה אינה מקרית. מבחינתה, העולם הישן ראוי לא פחות מהעולם החדש, והשילוב הייחודי בין שני העולמות הוא שמסעיר אותה. היא לא רוצה עתודת פוליטיקאים ישראלים שמטיילים בהרווארד בסוף הקורס: היא רוצה אותם משתטחים על קברי צדיקים.

התובנה החשובה ביותר שהיא רוצה להנחיל לחברי המשלחת היא שבירת הדיכוטומיה: לא חדש במקום ישן; חדש לצד ישן. לא השכלה במקום מסורת, אלא השכלה לצד מסורת. שמרנות לצד ליברליזם, קמע לצד תואר אקדמי. אינטלקט לצד מזוזה.

״לחיות על קידוש השם״

על קברה של ללה סוליקה ברובע היהודי של פאס הקבוצה מאופקת, ואני מתקשה למצוא רמזים להשתטחות. העיר הזאת הפכה לערבית במהותה, יש כאן הרבה יותר צריחי מסגדים ונשים בחיג'אב מאשר בערים האחרות, וגם היהודים שפעם חיו בה התאסלמו זה מכבר.

הצעידה לעבר בית הקברות היהודי שבו טמונה ללה סוליקה עוברת דרך שוק קטן, שמזכיר את הרובע המוסלמי במזרח ירושלים. אלא שבניגוד אליו, כאן אין מתח תת־קרקעי בין הדתות. הרוכלים בשוק מזהים את הישראלים מרחוק, מברכים אותנו לשלום בסבר פנים. אחד מהם אפילו קורא לעברנו "רק ביבי" ומחייך.

בית הקברות היהודי מטופח ונקי. קברה של ללה סוליקה ניצב בולט במרכזו, אך למעט דמעותיה של רחלי ממן, אין כאן רמז לשחרור רגשי דרמטי. רחלי היא אחת משתי הנשים החרדיות בקבוצה, לשעבר נציגת ש"ס בדירקטוריון של החברה הכלכלית בני ברק. היא גדלה על הדמות המיתולוגית של הצדיקה.

ללה סוליקה, מתברר, היא בת בית כמעט בכל משפחה מרוקאית. האישה הזאת, עם הסיפור הגרפי של מוות מחריד על קידוש השם, היא הז'אן ד'ארק של יהודי מרוקו. גופתה כרותת הראש נסחבה על ידי סוס ברחובות פאס, את הבגדים שלגופה היא מסמרה מראש אל גפיה כדי לשמור על צניעותה.

סחורה אותנטית לצד מוצרים מיובאים מסין. השוק בפאס //  צילום: זמנאיי טפרה

המוות ההרואי הזה, שיש בו גם אלמנטים נוצריים, הוא מודל מורכב עבור חברי המשלחת הישראלית. אני שומעת בחצי אוזן תגובה ספונטנית שנלחשת בשקט, "עוד פעם המזרחיים האלה עם הדמיון המפותח, ראש כרות ומסמרים, ברור".

"אני מעדיפה לחיות על קידוש השם ולא למות על קידוש השם", אומרת ללי דרעי (43) במבטא צרפתי מובהק, אותו מבטא שלא עזב אותה מאז עלתה בגפה לארץ בגיל 15. כיסוי הראש האופנתי שלראשה מסמן לי שהיא שייכת לציונות הדתית. "אני אתפלל על הקבר של ללה סוליקה לעוצמות של חיים, לא של מוות".

עד מהרה מתפתח דיון ער בין הנשים במשלחת, אם ללה סוליקה היא מודל פמיניסטי. הדעות חלוקות. מצד אחד, היא מופת של עוצמה ונחישות. מצד אחר, אור סרי, אחת הפמיניסטיות היותר מנוסחות בקבוצה, טוענת שסל הבחירה שלה היה מצומצם מלכתחילה. "אני בעד הרחבה במקום צמצום, רק מתוך הרחבה אמיתית אפשר לייצר חופש בחירה, ואז שכל אישה תבחר מה שטוב לה. אני לא שופטת את הבחירות, רק את המנעד".

לראות בתרבות נכס

בצד, טניה מתמסרת לפיסה של שמש, קצת רחוק מההמולה הכללית. "את מאמינה באלוהים?" אני שואלת אותה.

"לא", היא מחייכת.

כלום? נאדה? גורנישט?

"כלום", היא משיבה בשלווה.

טניה גלבוע עובדת באיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית בישראל. מתוך החלוקה הסטריאוטיפית ההכרחית אני מנחשת שהיא שייכת לקבוצה החילונית־פרוגרסיבית־פמיניסטית. תוהה ביני לבין עצמי מה לה ולהשתטחות על קברי צדיקים, הרי היא רחוקה מרחלי, שמתייפחת על ללה סוליקה, כרחוק מזרח ממערב.

אבל משהו בטיול הזה מניע תהליכים נפשיים בלתי צפויים. רק כמה ימים לאחר מכן, על קברו של רבי חיים פינטו בעיירה המקסימה אסווירה, טניה מתעטפת בשביס ומתפללת לאלוהים שלא קיים, או שתמיד היה שם, או שאולי צץ לרגע ותכף ישוב וייעלם.

במהלך הימים שבין קבר הצדיקה לקברו של הצדיק, כשהאוטובוס חולף על פני נופים מרהיבים ביופיים, כמו השלג על פסגות הרי האטלס שלמרגלותיהם אדמת מדבר, טניה משתפת את החברים במה שהקבוצה מכנה "תרבות כנכס". אחד־אחד הם לוקחים את המיקרופון של האוטובוס ומספרים על העולם התרבותי שבאו ממנו. טניה מספרת על הרבע הבוכרי של משפחתה, שעמד כל חייה בסתירה מוחלטת מול הרוב האשכנזי, כמעט בצל. על סבא, שבכל יום הלך לבית הכנסת ושמר את המסורת, ועל ההבנה שהיא צריכה לבחור, ולבחור להיות ישראלית משמעו למחוק את העבר הרוסי־בוכרי.

פמיניסטיים מאוד

כאן ועכשיו, במרוקו, טניה מתחברת לגעגוע ולהבנה שכבר אפשר להכיל את הכל ולהגיד בגאווה שגם זה וגם זה חלק מחייה. שכאשר האירה השמש המרוקאית, משהו בה נפתח. כך או כך, מול קברו של הצדיק פינטו, המילים שגלי אמרה לי בפגישה התל־אביבית לפני עידן ועידנים קרמו עור וגידים לנגד עיניי: תרבות כנכס, לא כעול.

באחד הערבים במרקש אנחנו מטיילים בשוק המרכזי. השוק הזה ניצת מחדש בכל ערב בהופעות מאולתרות של עשרות נגני דרבוקה, שמנגנים במקצב אחיד ומחשמל. התאורה שמאירה אותם היא בעיקר לפידי אש בוערים, ובדוכני האוכל מציעים מגוון של שבלולים ופירות ים. האווירה מסביב כמעט פגאנית, ועדיין מהפנטת.

ככל שאני לומדת להכיר את חברי המשלחת, כך אני מבינה שלכולם יש מכנה משותף מובהק: הם פמיניסטיים מאוד. הכי. מחזור ה' של "תוכנית 120" הוא פמיניסטי בראבק, אין פמיניסטי ממנו בעולם. איכרם נושאת את דגל הפמיניזם של החברה הערבית. איהאב ג'בארין (בעלים של חברת יח"צ ופיתוח דיגיטלי) הוא פמיניסט מושבע ויישאר "אבו מסק" (על שם בתו הראשונה) גם אם ייוולדו לו עוד חמישה בנים. חנוך, חסיד גור, הוא פמיניסט נלהב. גם יהודה גרובייס (44), במאי ומפיק חרדי, הוא חסיד גור ופמיניסט. רחלי ואפרת החרדיות הן פמיניסטיות שפועלות למען הנשים בחברה החרדית. רותם כהן, חברת מועצת העיר רמלה מטעם סיעת כולנו, היא פמיניסטית מזרחית. קרן קלסטר (37), שעשתה תשובה היישר אל זרועותיה של הציונות הדתית, גם כן פמיניסטית, וזה עוד בלי להוציא מילה על הפמיניסטיות החילוניות.

רוחניות בקברי צדיקים. קברו של רבי חיים פינטו בעיירה אסווירה // צילום: אפרת ריגר חייבי

אני מקשיבה להם ומתחילה לחשוב שהפמיניזם מתפקד אצלם כמו כרטיס ביקור, מין דקלום של סיסמה, שאמורה להכניס אותך למועדון של המקובלים. חלקם המכריע אפילו לא מודע לעובדה שהפמיניזם הפרוגרסיבי לעולם לא יכניס אותם למועדון בגלל זהותם - הם מתנחלים מדי או ימניים מדי או לא טבעוניים מספיק או מבקשים מחיצה באירוע ציבורי או לא רגישים די הצורך לכאב הפלשתיני.

"יש די הרבה אנשים בקבוצה שהתנועה הפמיניסטית היתה שוללת על הסף", אני אומרת לגלי, "והם אפילו לא מודעים לכך".

גלי מחייכת. "לך יש את הפריווילגיה לבקר את התנועה הפמיניסטית מבפנים, אבל אצל חלק מהנשים כאן מדובר במאבק אמיתי, דברי איתן ותביני. הפמיניזם שייך לרחלי או לאפרת בדיוק כמו שהוא שייך לפרופ' למגדר. הן לא צריכות לבקש חדר בבית הזה, הבית הזה הוא שלהן, ואנחנו נעצב אותו יחד".

אני מנסה לדבר על זה עם קרן, אבל היא לא רואה איפה הבעיה. "אני בעד שוויון זכויות ושוויון הזדמנויות לנשים, אז אני פמיניסטית, לא?" היא אומרת, ואני מחליטה לא לענות. "את כמו שמורת טבע נהדרת", אני מחייכת אליה בחזרה ולא מוסיפה מילה. אם אגלה לה שהשמאל חטף את הפמיניזם, זה ישבור לה את הלב.

זהות מתערבבת בזהות

עם שלומית גולדין הלוי, הדיון שונה. "אותי מעניין הפמיניזם הדתי", היא מכריזה. "מה הפמיניזם הפרוגרסיבי חושב עלי זה הרבה פחות מעניין. אני לוקחת בעלות על ההגדרה, ויש המון התקדמות, אבל גם המון עבודה, בעיקר בכל מה שנוגע לנשים עגונות. צריך להפריד בין המוסכמות החברתיות לבין בעיות הלכתיות אמיתיות, וצריך יותר רבנים עם כתפיים רחבות, כאלה שיעזו לחשוב באופן יצירתי כדי לקדם את שוויון הנשים בלי לסתור את ההלכה".

אפרת שוקרון (34), מנהלת לשכה בעמותת שלם של הרב חיים אמסלם, מייצגת את הפמיניזם החרדי. "מה שנשים מהמגזר הדתי־לאומי הפנימו מזמן, נתפס במגזר החרדי כחדשנות של ממש", היא אומרת. "בשיחות עם נשים חרדיות עולה שוב ושוב, למשל, העניין שתכנון היריון לא סותר את ההלכה. הרבה התפתחויות טכנולוגיות ובריאותיות, שמוכרות בציבורים אחרים, הן חידושים רדיקליים שמעוררים אינספור שאלות הלכתיות עבור אישה חרדית".

אבל ככל שחולפים הימים, כך חומת הפמיניזם הפרחונית הולכת ונסדקת. כמה מחברי המשלחת לוחשים לי בשקט שהם מרגישים שהשיח הפמיניסטי בקבוצה אלים ומשתק. אחרים אומרים לי שהשיח המזרחי בקבוצה אלים ומשתק.

באחת הנסיעות הארוכות, כשהאוטובוס חולף על פני רחובותיה המצוירים של רבאט, אני זוכה לאחד המופעים הפמיניסטיים המרגשים שבהם נתקלתי בחיי.

ללי מדברת על החוקים החדשים בצרפת, שלא מאפשרים לנשים מוסלמיות ללבוש חיג'אב או בורקיני, ובתוך שניות כל נשות המשלחת עומדות לצידה כמו חומה בצורה. החיג'אב של המוסלמית עובר לראשה של החרדית, הפאה של החרדית עוברת לראשה של הדתייה, שמעבירה את המטפחת שלה לחברתה החילונית.

זהות מתערבבת בזהות, והן מביטות אלה באלה ופורצות בצחוק גדול, שיש בו גם אמירה ברורה מאוד. כמה קל לסמן, כמה קל להיות מסומן, והכי חשוב - כמה קל לשלול מנשים את זכויותיהן להגדרה עצמית, גם בחברה פרוגרסיבית כמו החברה הצרפתית. ברגע הזה, שבו כיסויי הראש שלהן מתחלפים כמו במשחק כיסאות ביזארי, אני מקשיבה לצחוקן הרועם ומתחילה להבין מה זאת "העצמה נשית", והיא כובשת ויפה מאין כמוה.

רגע בבית הכנסת

ללה מליכה היא קשישה מוסלמית, שמעבירה את ימיה בין טיפול בבית הקברות היהודי לטיפול בבית הכנסת. היא פועלת מתוך שליחות, ואולי הכוח שמניע אותה הוא געגוע לשכניה היהודים, שקמו בוקר אחד ונעלמו.

אנחנו פוגשים אותה בבית הכנסת של אסווירה, שעל חוף האוקיינוס האטלנטי. אם יש הצדקה לקלישאה "עיירה ציורית", היא קורמת עור וגידים לנגד עינינו. אסווירה היא שילוב הרמוני של ארכיטקטורה ים־תיכונית, ערבית ואנדלוסית, מין שילוב של אי יווני, שכונה בברצלונה ונוף של הריביירה הצרפתית.

מבט אחד בבית הכנסת היפהפה והמרשים שאנחנו מגיעים אליו לא מותיר מקום לספקות: הקשישה המוסלמית הזאת מטפחת את המקום כמו היה ביתה השני. חברי המשלחת מתקרבים אל ספר התורה שנמצא בארון, ואז מתרחש רגע נדיר ומרגש. אחד הגברים החרדים במשלחת מציע לאחת הנשים החרדיות לקרוא מספר התורה. ספק אם המחשבה הזאת היתה חולפת בראשו בארץ. אבל הרגע השברירי הזה נקטע באחת, כשללה מליכה כמעט מזנקת עליו בקריאות נחרצות: "אסור! אסור! אין כאן מניין!"

אישה מוסלמית, ששומרת על ספר התורה מפני גבר חרדי, זה מראה שלא רואים בכל יום, וכנראה עונה להגדרה "דברים שקורים רק במרוקו". בתוך דקות ספורות, המקרה המוזר מטלטל את המשלחת כולה והופך לקו פרשת המים בין השמרנים לפרוגרסיבים.

"איזה רגע עצוב", אומרת אור סרי (34), יועצת לענייני שיתוף במדיניות. "היה כאן חיבור אנושי כל כך יפה ומרגש. לרגע אחד, הגבר החרדי והאישה החרדית העזו להתגבר על כל מה שמפריד, וראית רק אהבה משותפת לידע היהודי. ואז בום, הכל נקטע והם חזרו למשבצות המוכרות ולצנזורה העצמית".

ללי לא מסכימה. "איזה רגע עצוב? זה היה אחד הרגעים הכי מרגשים שראיתי. בית הכנסת הזה הוא מהות החיים של ללה מליכה, והיא לא תבגוד בהוראות שנתנו לה. תאמיני לי, גם אם היו מסבירים לה שאין כאן איסור הלכתי, זה לא היה משנה את דעתה. מבחינתה, היא שומרת הסף".

רותם מקשיבה ומחייכת. "זה אטום ומנותק לנסות להנחיל עכשיו תובנות פמיניסטיות למרוקאית קשישה בת 80. טוב שהחבורה האקדמית שלנו לא העבירה לה עכשיו הרצאה על סימון דה בובואר. בבית הכנסת המזרחי שגדלתי בו, כשהנשים המבוגרות רצו לנשק את ספר התורה, הן היו מתפרצות לעזרת הגברים בלי דיונים על הכלה ומנשקות את הספר ואת הנכדים. גם זה פמיניזם".

בני ברק במרקש

הגעגוע ליהודים הוא תופעה שאנחנו פוגשים כמעט בכל מקום במרוקו. אנשים צעירים, שמתגעגעים לשכנים היהודים, שהם מעולם לא הכירו. לאט־לאט מתחוורת לנו אמת פשוטה: יהודי מרוקו, שקמו ועזבו את ארצם כמעט ביום אחד, הותירו אחריהם חור פעור של געגוע, והדור החדש של צעירי מרוקו, זה שמתרפק על רעיון הרב־תרבותיות, מתייחס אליהם כאל סמל שמייצג את הסובלנות החברתית שאליה הם שואפים.

בקזבלנקה אנחנו פוגשים את אלמה דיבודרא עם קבוצת אקטיביסטים צעירים שהקימו את "המימונה קלאב", מין מועדון שנועד לשחזר את הכנסת האורחים שנקטו היהודים כלפי שכניהם המוסלמים. במרקש אנחנו פוגשים את כמאל אשכר, קולנוען צעיר ומצליח, שהגיע עד ישראל בניסיון להתחקות אחר מה שעבר על היהודים מהרגע שבו עזבו את ארצו.

באסווירה אנחנו פוגשים את כאותר שקיר בנאמרה, אישה צעירה ומרשימה, שהקימה את פסטיבל המוזיקה האנדלוסית השנתי, שבו מתארחים גם אמנים מישראל. כשהיא נשאלת לפשר הקשר היהודי העמוק, היא מספרת על הזיכרונות של אמא שלה, שתמיד תיארו שכנים יהודים מופלאים שעזבו עוד לפני שנולדה.

רואה בשמרנות בשורה. גלי סמבירא //  צילום: אושרי חיון

האנשים הצעירים האלה, שחלקם דוברי עברית מקרטעת, מרשימים לפי כל קנה מידה, אבל מבחינתי לפחות, ללה מליכה הקשישה היא המלכה הבלתי מעורערת. זאת שתגן על היהודים גם מפני עצמם, אם תחשוב שיש בכך צורך.

בערב שבת במרקש המשלחת לובשת חג וצועדת אל בית הכנסת המקומי. הקבוצה החרדית הופכת את ההליכה ל"מצעד גאווה יהודי", ולרגע זה נראה כאילו בני ברק מרימה את ראשה וקורצת לרחובות העיר המרוקאית.

חנוך, חסיד גור, מגיע בבגדי שבת ונראה כמו מודעת פוסטר לשטייטל. מאוחר יותר הוא מלווה את איכרם, שלובשת חיג'אב, למכולת שלצד המלון. במכולת היא חוטפת מנה הגונה מהמוכר המרוקאי, בגלל הגבר שאיתו באה. אישה בחיג'אב וגבר בלבוש חרדי זה קצת יותר מדי עבור העין המרוקאית.

"איכרם יכולה לצעוד כאן ואף אחד לא יגיד לה מילה, גם חנוך יכול לצעוד כאן ואף אחד לא יגיד לו מילה, אבל השילוב של שניהם יחד יכול לקומם", תסביר לי גלי אחר כך.

כשאיכרם מספרת על מה שקרה לה במכולת, אני מבינה קצת יותר את המלכוד הנצחי של הערבים הישראלים. בארץ הם לא מספיק "פטריוטים", במדינות מוסלמיות הם נתפסים כעלה התאנה שמכשיר את "הכובש הציוני".

באחת הנסיעות, הנהג מאתר מחסום בקצה הכביש, וחברי המשלחת נדרכים. "אל תדאגו, אני אתן לכם טיפים", אומר איהאב, שמכיר מחסומים גם מצידם השני, וחברי המשלחת פורצים בצחוק משחרר. "אל תסתכלו להם בעיניים, אל תתחכמו, תנו להם תעודת זהות ותזרמו".

אחרי שהאוטובוס צולח את המחסום, אני פונה לאיהאב כדי לשוחח. עד מהרה אני מגלה שמדובר בבחור מלא להט ומנוסח היטב, שקולו שונה מהותית מהקולות השגורים של נציגי החברה הערבית בישראל.

"חוק הלאום לא הפיל אותי מהכיסא", הוא אומר. "אין בו שום חידוש. הדבר היחיד שמפחיד אותי הוא החוקים שעלולים להיגזר ממנו. בכלל, צריך לומר ביושר - הדגל וההמנון הם לא הבעיה הכי בוערת של החברה הערבית היום. עוד יבוא היום ונהיה בשלים לדרוש סמלים שיכילו אותנו. מה שבוער באמת זה הפשע, האלימות, הרצח על כבוד המשפחה, החמולתיות השבטית, והעובדה שכל המפלגות הערביות נגועות בפרוטקציה.

"את צריכה להבין, יש 13 אלף מורות מקצועיות בחברה הערבית, וכולן מובטלות. מי עומד ללמד את הבת שלי? אנשים לא מקצועיים. הכל חמולה ופרוטקציה וגם בידול, בכוח הם מבדלים אותנו. הפוליטיקאים שלנו עובדים בלשכנע אותנו שאנחנו לא חלק מהמכלול שנקרא מדינת ישראל, וזאת הבעיה העיקרית".

ככל שחולפת השיחה, כך אני מבינה שאף אחד לא נמלט מהביקורת של איהאב. השמאל הישראלי (מתנשא), הימין הישראלי (גזען), החברה הערבית (חולה במחלה אוטואימונית ותוקפת את עצמה). "כדי שניישם את המודל של ז'בוטינסקי, שבו היהודים הם הרוב והערבים הם מיעוט שחי כחלק בלתי נפרד מהמכלול, החברה הערבית צריכה קודם להחלים ורק אחר כך לבוא בדרישות. כרגע אנחנו לא בשלים לדרוש כלום".

אני מקשיבה לו ולא שואלת אותו למה הנציגים שלו נמנעים מלהביע עמדה מורכבת כמו זאת שלו, או למה הם נמנעים מביקורת עצמית. בעידן הפופוליסטי אין מקום למורכבות, בטח לא עבור ערבי ישראלי, שנלחם בכמה חזיתות בו בזמן. אני מוצאת את עצמי תוהה אם הוא בשל לאש שעוד תתקוף אותו מכל הכיוונים כשייצא לחיים הפוליטיים, ואם בכלל אפשר להיות בשל לזה באקלים הישראלי המורכב.

חזרה אל סמלי המסורת

אל מול נופיה המרהיבים של מרוקו, השיח המזרחי מקבל משנה תוקף. "לקח לי שנים לתפוס את מה שהיה בעיניי לא ייאמן", אומרת ללי בשוק של פאס. "בארץ, המזרחי היהודי לא נתפס כמו כוח על. בצרפת היהודי המזרחי הוא הקצה העליון של האליטה, בסרטים, בתרבות, בפילוסופיה. אני גדלתי במקום שבו היהודי המרוקאי הוא אצולת האינטלקט.

"בארץ לא נתנו להם בחירה, זרקו אותם בקצה הארץ, בלי אפשרות להתפרנס או להתפתח, וכך חרצו את גורלם".

אנחנו עומדות מול ביתו של הרמב"ם, שהפך למסעדה סינית תיירותית להכאיב. כמה תמונות של הרמב"ם תלויות לצד תפריט שמציע אגרול ונודלס.

הדוכן ממול מציע בשר של גמלים לאכילה. מאוחר יותר יסבירו לנו שאחת המצוות בקוראן היא לאכול בשר גמל לפחות פעם אחת בחיים. ללי ואני נמלטות משם בבעתה.

זמנאי מספקת לי פרספקטיבה נוספת על השתלבות בחברה הישראלית. היא צעירה ממוצא אתיופי, ששובה את העין ואת הלב בתוך שניות. יפה כמו אלה אפריקנית, גבעולית ומסקרנת, ובעיקר דבר והיפוכו: אש ומים שחיים בהרמוניה בכפיפה אחת. מצד אחד אקטיביסטית לוהטת, מצד אחר כל הליכותיה פיוס ומתינות.

עד לא מזמן קראו לה נוגה, והיה לה שיער מוחלק. היום יש לה תספורת אפרו משגעת, והיא מובילה את מאבק העדה האתיופית בגאון. "כדי ליצור חיבור אמיתי עם הישראלים, אני צריכה ללמוד לחבק מחדש את השורשים שלי, את המקום שממנו באתי".

היא מדברת על הדור של הוריה כמעט באותו אופן שבו ללי מדברת על היהודים יוצאי מרוקו. "הכי מצחיק אותי כשבאים אל הדור של הוריי בטענות - למה לא נאבקתם, למה הייתם כנועים. אף אחד לא מבין שאת המאבק הגדול שלהם הם עשו באתיופיה, שם הם נלחמו כמו אריות על הזהות היהודית שלהם, על נצח ישראל. לא חושבת שיש תפוצה נוספת שנלחמה ככה, ולארץ הם באו כדי לנוח, לא כדי להילחם".

קברה של ללה סוליקה בבית הקברות היהודי בפאס. למעט דמעותיה של רחלי ממן, אין כאן רמז לשחרור רגשי דרמטי //  צילום: רותם כהן כחלון

אצל רחלי ממן המאבק המזרחי מקבל עומק נוסף. "הציבור המזרחי־חרדי עשה 'העתק־הדבק' למודל האשכנזי, וכך בידל את עצמו מהחברה הישראלית. במקום מודל של יצירה ועבודה, הם בחרו להידמות לחרדים האשכנזים. מבחינתי, אין בעיה לשלב התחרדות עם לימודי ליבה".

באופן מוזר, כשאני שומעת את איכרם מספרת על הילדות שלה, אני חושבת שאין הרבה הבדל בינה לבין רחלי, זמנאי וללי. מתברר שאיכרם גדלה בבתי ספר קתוליים והסתירה מחברותיה לספסל הלימודים את עובדת היותה מוסלמית. רק בגיל 23, כשהיתה מדריכה בקייטנה, היא דרכה לראשונה במסגד.

"אני מרדנית", אמרה לי בתחילת המסע, ולקראת סופו אני מבינה שהמרד שלה הוא דווקא מרד שמרני. היא מורדת מול משפחתה או מול חברותיה לספסל, שמהן התביישה בזהות הדתית שלה. המרד שלה מזכיר מאוד מרד של ילדוּת מזרחית בסביבה אשכנזית, אותה תחושת נחיתות מוקדמת ואותו ניכוס גאה ומחודש של סמלי מסורת נשכחים. מהבחינה הזאת, האפרו של זמנאי והחיג'אב של איכרם כמעט זהים.

כפרה, פה זה לא אירופה

ביום האחרון של הטיול, כשנדמה לי שאני מכירה היטב את הקבוצה על שלל המורכבות שלה, מתברר לי שיהודה, חסיד גור, היה בעברו קולנוען שעשה את ג'יימס בונד, רובינזון קרוזו ואינדיאנה ג'ונס בגרסה החרדית. הוא הפיק, כתב, ביים ושיחק בלא פחות מ־96 סרטים שנוצרו עבור היקום ההוליוודי המקביל שמתרחש בחברה החרדית.

המגזר החרדי, מתברר, מעריץ בסתר את המוסד והשב"כ ומשווע לסוכנים חשאיים בפאות ובזהות בדויה. "זה הזיז את הלוחות הטקטוניים בבני ברק, אבל לצערי, אין תקציב לקולנוע החרדי, וחבל, כי זה מה שמקרב בין המגזרים".

בעוד יהודה הוא להיט לוהט ברחובות בני ברק, אני מגלה שחנוכי החרדי הוא בעצם חנוך רוגוז'ינסקי (34), מנכ"ל ארגון שח"ר, שפועל למען שילוב חרדים בצה"ל. "רספקט", אני אומרת לו, והוא מחייך. לראשו כובע קסקט, זה הכובע שהחליף את הכיפה מאז תקרית המכולת עם איכרם. חנוכי מיטיב את הכובע על הפדחת ושואל אותי בחיוך נבוך: "אז מה את אומרת? אני עובר כהיפסטר?"

פסיפס של החברה הישראלית. חברי המשלחת למרוקו, מחזור ה' של "תוכנית 120" של מכון שחרית

בשדה התעופה של מרוקו, לקראת הטיסה לפריז, אני מתבוננת בחברי המשלחת. אם יש דבר אחד משותף שאני יכולה לומר על כולם כאן, זה התשוקה העזה ליצירת חיבורים פשוטים ואנושיים בין שלל המגזרים המפולגים של החברה הישראלית. הם עשו זאת עוד הרבה לפני שקיבלו את כרטיס הטיסה למרוקו, והם יעשו זאת גם בעתיד הפוליטי שמצפה להם. הסיסמאות השגורות של "די לפילוג" הן לחם חוקם, או השליחות הגדולה, שכל אחד מהם מיישם בדרכיו.

"הרבה אנשים לא מבינים מה אנחנו עושים כאן, או לא מאמינים שזה אפשרי", אומרת גלי, "יש גופים ששמחים שיש אצלנו ייצוג גם לחרדים או דתיים או שמרנים, אבל מה שהם באמת רוצים זה 'שנראה להם את האור', כלומר, את הדרך לשמאל. זאת לא המטרה שלנו. אף אחד כאן לא צריך חינוך מחדש".

ולמה מרוקו, בעצם?

"הרשי לי לצטט לך את מרגול", היא צוחקת. "'כפרה, הופה, פה זה לא אירופה, פה זה ישראל, תתחיל להתרגל'. בהרבה מובנים, ישראל דומה למרוקו. אותם מאבקים בין מסורת לחדשנות, אותם מתחים בין פלגים שונים באוכלוסייה. במרוקו הם למדו הרבה יותר ממה שהיו יכולים ללמוד בטיול באירופה או בארה"ב, זה בית ספר לאיך שהתפתחות אמורה להיראות. בלי שבר, בלי מהפכה, עם כבוד להיסטוריה ופנים אל העתיד".

כשגלגלי המטוס מתנתקים מהקרקע, אני מביטה דרך החלון באדמה המתרחקת, ופתאום נופלת עלי תובנה. אם מרוקו היתה אישה, היא היתה גלי. ואם ישראל תהיה קצת יותר סבתא טוני - עוד יכול להיות פה טוב.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו