אי אז בשנות ה־50, בכנס קציני מילואים בבאר שבע, סיים ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן־גוריון את נאומו במילים: "קציני המילואים הם החוליה המקשרת בין הצבא ובין העם. בין הנוער ובין הציבור הרחב. עליהם להיות לא רק מפקדים מוכשרים ונאמנים, אלא גם אזרחים למופת - בעבודתם, בנימוסיהם, באהבת ישראל ובמתן חינוך חלוצי לבניהם".
למרות הפאתוס שאופף את הדברים, נדמה כי הם עדיין רלוונטיים, גם אחרי השנים הרבות שחלפו מאז. במרוצת השנים הללו הפך המושג מילואימניק - בקרב אנשים רבים - לשם נרדף לפראייר. אבל כל מי שעזב אישה וילדים, בית ועבודה או לימודים, עלה על מדי ב' ויצא לשבוע של אימון מאובק בצאלים או ברמת הגולן, או לחודש של תעסוקה מבצעית בשטחים ובגבולות, יודע שאין תחושה דומה למה שטומנת בחובה אותה "פראייריות". מי שמכיר את התחושה הזו מצוין הוא אל"מ (מיל') חן וינקלר, אמן ופסל, שתערוכתו "מילואים - יומן מסע", המסכמת את 30 שנותיו בשירות המילואים, מוצגת כעת בגלריה עמיעד ביפו. כבר בכניסה לחלל התערוכה, הפרוסה על פני 800 מ"ר, אי אפשר שלא לחוש בריח האבק והחול, מהול בארומת קפה שחור המתבשל לאיטו על גזייה. בדיוק כמו הדבר האמיתי.
"האיש המצדיע", פסל אבן בגובה שני מטרים וחצי, מקבל את פני הנכנסים. הוא עשוי אבנים טבעיות ומהאדמה שבתוכו יצא ביום גשום אחד, מאזור הלב, צמח ירוק וחי. לצד הפסל, ממלאות את הקירות תמונות ענק שצילם וינקלר מאורכן ומרוחבן של שנותיו במילואים, לצד פסלים נוספים מאבן, מברזל ומעץ הפזורים בחלל.
"אני עושה לעצמי מסיבה"
וינקלר עצמו, אב לארבעה מנתניה ש"נושק ל־50", מתרוצץ סביב המיצגים בהתלהבות של ילד. "אני עושה לעצמי מסיבה", הוא מגדיר את התערוכה, "והתערוכה הזאת היא וואחד מתנה. אני פסל שגם מצלם, מצייר ועושה עוד דברים באמנות. אבל המקצוע העיקרי שלי הוא פסל. פיסלתי מאז שאני זוכר את עצמי כנער. אני עובד בכל החומרים - אבן, עץ, מתכות - אבל השליטה האבסולוטית וההתמחות העיקרית שלי היא באבן. רוב העבודות שלי גדולות מאוד ומוצגות בערים ובמקומות ציבוריים בארץ ובעולם, כך שמבחינתי להיכנס לגלריה זה לא קל בדרך כלל, אבל החלל הענק כאן נתן לי לעוף".
צילום: יהושע יוסף
הביקור בתערוכה הוא למעשה מסע בתוך 30 שנות שירותו של וינקלר במילואים, במקביל לעבודתו וליצירתו כאמן. "החיים של מילואימניק, כמו כל דבר בצבא, מתחלקים לשלוש", הוא אומר, "בית, עבודה ומילואים. הקשר עם המילואים הוא תמידי, וככל שאתה בתפקיד בכיר יותר צריכים אותך יותר וזה נהיה צפוף יותר ומגיע ליותר מ־60 ימים בשנה ולפעם בשבוע לפחות טלפון. הנה, עכשיו למשל, החטיבה שלי בתרגיל, אבל הפעם שחררו אותי בשביל התערוכה. בדיוק הרגע דיברתי עם הסגן שלי בטלפון".
מה תפקידך כיום במילואים?
"אני סמח"ט העורף של החטיבה הסדירה 188, שבה שירתי גם בסדיר. השתחררתי בדרגת סגן ואת רוב המילואים עשיתי בחטיבה 514, שבה הייתי 23 שנים מ"פ, סמג"ד, מג"ד וסמח"ט, הכל תוך כדי גידול ילדים קטנים. היום אני כבר יותר 'רגוע', עושה קצת פחות מ־60 ימים בשנה. התפקיד שלי כלל את גיוס הכוחות, הימ"חים וכל מה שקשור בעורף. אגב, המקצוע הצבאי הוא מקצוע לכל דבר, ואת מה שאתה עושה אתה צריך לעשות הכי טוב. לכן התעקשתי לעשות קורס לפני כל תפקיד, כדי להיות מקצועי.
"חשוב לי לומר גם שאין שום דבר שהצבא הסדיר יכול לעשות בלי המילואים. 70% מהצבא הוא מילואים, ובכל חטיבה סדירה רוב האנשים הם מילואימניקים".
מתי נולד אצלך הרצון לחבר בין האמנות לשירות?
"החיבור הזה תמיד היה קיים. אני עובד באבן, בעץ, בברזל ובאדמה, ואלה החומרים שמרכיבים את חיי, וגם את הארץ הזאת, ומן הסתם גם חלק גדול מכל מה שקשור בהווי הצבאי שבה. התערוכה התבשלה בבטן ולקח לה שנים לצאת החוצה. זה הגיע מ־30 שנה של שירות על מדים, כשפתאום גיליתי שיש לי המון צילומים מהמילואים, ומהצילומים האלה צמחו העבודות הנוספות. קראתי לתערוכה 'מילואים - יומן מסע' כי היא בעצם יומן המסע האישי שלי. את העבודות כאן יצרתי במשך שלוש שנים והן למעשה החיבור בין שני העולמות שמרכיבים אותי.
"עד היום לא נעשה משהו גדול בעולם האמנות בנושא מילואים. יש ספרי קרבות, אבל אין ספר שמראה את ערכי המילואים כמו חברות, התנדבות ועוד. ולכן החלטתי להרים את הכפפה".
התערוכה מלווה בספר גדוש צילומים, שמסכם את תקופת השירות של וינקלר ומציג גם צדדים נוספים בעבודתו כאמן, למשל בשיטוטיו בחיפוש אחר אבנים מיוחדות במחצבות בכל רחבי הגלובוס, כולל באמצע טיול בת מצווה עם בתו בטנזניה, או האנדרטאות הרבות שיצר עבור יחידות צבאיות שונות, שפזורות בכל רחבי הארץ, ופסלים המוצבים בכיכרות, בבתי ספר ובגנים ציבוריים.
האמנות כמורשת
בספר מוצגת גם מורשתו המשפחתית־אמנותית של וינקלר, דור תשיעי בארץ. "סבא שלי ואחיו סיתתו עבור הפסל אברהם מלניקוב את פסל האריה השואג בתל חי", הוא מספר, "אחיו של סבי, אברהם וינקלר, היה בוגר המחזור הראשון של מגמת הפיסול בבצלאל וסבי, ברוך וינקלר, היה פסל גם הוא. שניהם עבדו באבן וכך גם אבי. העסק שלי נקרא עד היום 'ברוך וינקלר ובניו בע"מ', למרות שאני נכדיו ואפילו לא בניו, אבל זו המורשת שלי. כמו שהוא עשה את העבודה עבור מלניקוב, כך גם אני עושה המון עבודות לאחרים. 50% לעצמי, 50% לכולם".
אחת העבודות הידועות של וינקלר היא "כנפיים", זוג כנפי אבן בגובה 15 מטרים כל אחת, המוצבות סמוך לבית יד לבנים בעיר הולדתו ומגוריו עד היום, נתניה. "זוהי אנדרטה לאומית שנוצרה מתוך שותפות ישראלית־רוסית לזכר השואה והגבורה וניצחון הצבא האדום על הנאצים", הוא מספר, "הרעיון היה להפוך את האובדן הקשה שחוו שני העמים בחיי אדם, 6 מיליון יהודים ו־20 מיליון רוסים בשנות מלחמת העולם השנייה, להזדמנות שיש בה כדי לחזק את הקשר ביניהם.
"את האנדרטה תכנן האדריכל הרוסי סלוואט צ'רבקוב ואני הייתי אמון על הביצוע. עבורי היא עדות מרשימה ליציאה מתוך עבר אפל לעתיד חדש מלא תקווה. מבחינה ויזואלית, הרעיון הזה תורגם למעין מבנה שמזכיר בונקר מתקופת מלחמת העולם השנייה, וממנו יוצאות זוג כנפיים המתנשאות לגובה ומהדהדות את כנפיה של ניקה, אלת הניצחון במיתולוגיה היוונית. חנוכת האנדרטה הזו היתה בביקורו של פוטין בארץ, וכשהוא ראה אותה בפעם הראשונה הוא בכה".
רוח אופטימית
הפרק הראשון בספר, כמו גם בתערוכה, נקרא "רוח סערה". "החיים יכולים להשתנות ברגע אחד, כשהטלפון מצלצל ואתה נקרא לדגל ומתייצב בלי לחשוב פעמיים", אומר וינקלר, "וגם במילואים עצמם אתה יכול לתכנן אימון מושלם, אבל הכל עלול להשתנות ברגע בגלל אירוע כזה או אחר או מזג האוויר.
"מילואים זה קונצנזוס, כולם מסכימים, אבל מה? לא הרבה עושים. לכן חשוב לי שאנשים יכירו את הנושא ואת העוסקים בו דרך התערוכה. מילואים זה גם גנטיקה, כי אם ראית את אבא שלך על מדים אתה תעשה גם. בסופו של דבר, מי שעושה מילואים זו הנבחרת, שכוללת כור היתוך של להט"ב עם מתנחל וקיבוצניק, ואגב - גם הרבה נשים. יש היום המון מילואימניקיות, ויש הכרת תודה להן בתערוכה.
"אבל העניין הוא שלאנשים שלא מכירים, אין מושג מהי חוויית המילואים. הם לא מכירים תמונה כמו זאת, של חטיאר בן 40 שרץ על הג'בלאות, משתטח ועושה פזצט"א".
חלק נוסף בתערוכה, מכורח המציאות, עוסק בחברים שאבדו בדרך. "בכל שנה אנחנו עושים סבב בתי קברות ומבקרים אצל ילדי החברים שנהרגו במהלך השנים, שגם הם מקבלים חלק חשוב בתערוכה", אומר וינקלר, אבל בסופו של דבר חשוב לי להעביר שרוח התערוכה היא אופטימית".
ואכן, האופטימיות ניכרת משלל צילומים הומוריסטיים מהווי המילואים, למשל הרס"פ של וינקלר עם חמור שהזדמן לאימון הגדוד ברמת הגולן. "אנשים צריכים להבין את החוויות", הוא אומר, "ובעדינות אני אומר, לראות גם את החמור הצבאי".
בין לבין מציגה התערוכה פסלים גדולים מברזל שחור ובהם מסוק באוויר ונגמ"ש המג"ד (10 א'), תמונה של עקבות זחלי הטנק, "קוליסים" בסלנג הצבאי, וסדרת דימויים של טביעת נעל צבאית בחול. בסוף התערוכה אנו נתקלים בפסל גדול של ארבעה אנשי אבן מתחת לאלונקה. "זה גוש אבן 'קל', רק 700-600 קילו", אומר וינקלר, "והוא מעביר את כל מה שצריך להעביר בכל הקשור אנשי המילואים, שנמצאים מתחת לאלונקה".
עד מתי תמשיך אתה להיות מתחת לאלונקה?
"כל עוד ארגיש שאני עזר ולא נטל - אמשיך".
***
במהלך החודש הקרוב - כולל בחול המועד פסח - יתקיימו בחלל התערוכה אירועים שונים ובהם הרצאות עם אלוף (מיל') גרשון הכהן ויו"ר העמותה למען משרתי המילואים אבי סייג (14.04 ב־20:00), פאנל עם קצין המילואים הראשי תא"ל ארי סינגר וכלת פרס ישראל מרים פרץ (22.04 ב־20:00) ופעילות חווייתית לילדים ולכל המשפחה (22.04-24.04, 10:00 עד 14:00)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו