אם בספר הביכורים של אמיר סומר, "הארת שוליים", גילינו אדם חצוף, יהיר, משועשע מהמוות ומלגלג על החיים, חי באשפתות ונהנה מכל רגע – הרי שבספר השירה השני שלו, "27" (בעריכת רוני סומק, הוצאה עצמית – הוצאה לאור), המשורר הצעיר, שאך הצטרף למועדון 27 של בני החיים, מתגלה כמהורהר יותר, שקוע בתוך עצמו, מהלך על שביל צר שבקצהו מזלג, שכל אחד מקצותיו המשוננים מוביל לדרך סתרים חדשה.
ההרגשה בעת הקריאה של הספרון הדק היא שמדובר בספר מעבר, בו סומר מחפש דרך אמנותית חדשה. ב-"27" יש 27 שירים, המחליפים נושאים במהירות, ואפשר לקרוא אותם מההתחלה לסוף או להיפך (כפי שסומר ממליץ). האחידות הסגנונית והאסתטית שאפיינה את שיריו הקודמים, חומקת הפעם מבין השירים, חלקם עוד אוחזים בשנינות העולצת של העבר ובחלקם מתגלה כמיהה לרובד עמוק יותר, לעיתים קודר, לעיתים יפה. סימן המוות מרחף מעל השירים בארשת מאיימת, ומהצד השני, המילים מחפשות מסר חיובי ובטוח להמשך הדרך.
למשל, השיר "הקורבן של הטלפון החכם" היה יכול בקלות להיכנס לאסופת השירים בהארת שוליים. הוא לועג לסיטואציה של תלותנו בטכנולוגיה הסמארטפונית, וקובל בעיקר על הקושי של האומן ליצור, כשגירויים ניתזים על האדם המודרני מכל עבר ומוציאים אותו מהריכוז הקדוש.
אבל בשיר "קדוש", סומר מפקפק בהתנהגות של עצמו ומבקש "לצאת לאור". הוא בוגד במישהי עם מישהי אחרת, וגם לא מצליח להימנע מלבגוד בה אף בשיר עצמו, "שכתבתי עליה, אך הוא בכלל שייך רק לך".
הדוגמה הטובה ביותר לחיפוש, למעגליות, לתזזיתיות בתקופת המעבר של סומר נמצאת בשיר האחרון, שגם נקרא על שם הספר. אם קוראים אותו מההתחלה ועד הסוף, עולה תמונה עגומה של אדם בעל מחשבות אובדניות (שמגיע אחרי שיר נוסף שעוסק בהתאבדות). אך אם נקרא את אותו שיר מהסוף להתחלה, אז התמונה מתהפכת לחלוטין, והמילים שלפני רגע הובילו לייאוש ולחורבן אישי, מובילות עתה לזריקת עידוד חיובית למי שמרגיש בודד וחסר מוצא.
כדי להמחיש, קראו את השורות הבאות:
"אתה יצור נאלח ושטני, עודף שומנים של החיים ללא תכלית
כי לא אאמין לכל מה שהרגעים והאנשים לי בנחרצות אומרים
מגיע לנו ליהנות ממי שאנחנו ולאהוב את עצמנו כמו שאנחנו
לא משנה מי ומה";
עכשיו קראו את אותן שורות מהסוף להתחלה.
זה טריק נחמד ושנון שמתאים לצורת המחשבה המושחזת של סומר שהתגלתה בפני הקוראים בספרו הראשון. אבל באותה נשימה, זו גם דוגמה לחוסר ההחלטיות של המשורר. באיזה מין המסרים הוא בוחר? איפה האמת נמצאת – בקריאה הראשונה או בשנייה? יותר מכל, הדו-ממדיות הזו ממחישה את הבלבול הגדול ואת החיפוש אחר תשובה ראויה, שאינה מופיעה בשיר או לאורך הספר. אפשר לטעון שזה זה המסר שעולה מהכתוב, אבל אני לא קונה את זה. המסר הבלתי נמנע שעולה מהדברים הוא שפעם אתה למעלה ופעם למטה. ספקות חודרות למוח ולא נותנות מנוח. זו לא תשובה שתעזור לאדם שנפל עמוק לתוך בור שחור ואיום.
• מדונה תופיע באירוויזיון 2019 בתל אביב
• אירוויזיון: חדשות רעות לישראל
• איימי שומר: "בעלי על הספקטרום"
• בגיל 26: כוכב הריאליטי התאבד
סומר מספר על עצמו שכתב את "27" בזמן שחברים שלו ואנשים שאהב הלכו לעולמם, אם בהתאבדות או ממנת יתר. זאת, דווקא בזמן שהחליט לבחור בצורת חיים חיובית יותר מזו שחי עד אותם ימים. אני סבור שמציאות זו של המשורר הצעיר לא הותירה לו ברירה אלא לכתוב ספר דיכוטומי במסריו ובסגנונו. סומר מחפש את המשמעות של "בחרת בחיים" אך במקביל המציאות גוררת אותו מטה לעבר החיים הקודמים שבהם החיים והמוות התערבבו זה בזה בנונשלנטיות ראוותנית. החיפוש אחר תשובות הוא גם החיפוש שלו כאמן אחר אסתטיקה חדשה שעדיין לא מצאה את מקומה הבהיר על הדף.
אבל זה לא דבר רע כי אם יתרון מבורך. כמו שייעץ הורטיוס הרומי: "בריחה מטעות סופה החטאה באין אומנות". מבעד לערפיליות התודעה והכתיבה של סומר ניתן לראות ניצוצות של קומה גבוהה ויפה יותר של שירתו. כפי שהוא משיא לעצמו בשיר "פורטונה", אם ימשיך ללכת אחר אלת המזל – שאולי היא לא אלא האינטואיציה והסקרנות הפנימית של סומר – "יש בכוחה להעניק שפע בזמן שאתה בז לפשרות החיים".
כולי תקווה שסומר לעולם לא יתפשר, אלא ימשיך בחיפוש הפנימי וימצא תשובות לשאלות הגדולות והמעיקות שהולמות בנפשו על זהות, אהבה, אושר, חיים, משמעות ואמת. "המאהבים הם הלוחמים הגדולים ביותר", יותר מגאנגסטרים, חיילים ומעמד הפועלים, כותב סומר בשיר "מכתב לר.ס." ושואל את העורך שלו אם מצא אמת כלשהי. כמובן, השאלה רטורית לחלוטין, כי כשניצוץ פורץ החוצה אי אפשר שלא לראותו בזוג העיניים של עצמך. על כך אני אומר: אוהבי האמת הם המשוררים הגדולים ביותר.