מרוץ ים המלח, המרוץ הכי נמוך בעולם, המרוץ במקום שמעולם לא רצו בו - הרבה שמות וכתרים נקשרו לאירוע הייחודי כל כך שנערך בשבוע שעבר באזור עין בוקק. אישית, מאחר שחודש לפני כן חליתי בשפעת ולא הצלחתי לחזור לשגרת האימונים, התחלתי להתבדח שבמקרה שלי השאיפה היא שזה לא יהפוך להיות מרוץ ים המוות.
יחד עם עוד כ־2,500 רצים, התייצבתי ביום שישי עם הזריחה כדי להשתתף במרתון הראשון שנערך אי פעם בים המלח. מוקד המשיכה העיקרי של המרוץ היה סוללת העפר של מפעלי ים המלח שמקיפה את חלקו הדרומי של הים. בימי שגרה הסוללה משמשת אזור הגבול בין שטחי ים המלח הישראלי לים המלח הירדני, ועוברת כחיץ ללא גדר בין המדינות. הגישה אליה חסומה ורק עובדי ים המלח או אנשי כוחות הביטחון מורשים לעבור במקום. "מרתון ארץ ים המלח" היה הפעם הראשונה שבה אזרחים מן השורה הורשו להגיע לשם.
לקראת המרוץ הופצו בפייסבוק ובאמצעים אחרים תמונות וצילומי וידאו מסוללת העפר - והמראות המדהימים שבו את לב הרצים. הרעיון לרוץ "באמצע הים" וליהנות מנוף חד־פעמי הפכו את המרתון מהר מאוד ל"סולד אאוט". רוב הנרשמים השתתפו במקצה חצי מרתון, אך מאות רצו את המרתון המלא (42.2 ק"מ) או מקצה "קצר" של 10 ק"מ, והיו גם שבחרו במקצה האולטרה־מרתון באורך 50 ק"מ.
ראש המועצה האזורית תמר, דב ליטבינוף, סיפר לפני המרוץ על הציפיות הגבוהות שיש לו מהמרתון שבתחום שיפוטו: "מכיוון שמדובר במקום הנמוך ביותר בעולם, כמות החמצן באוויר גבוהה יותר בכשמונה אחוזים, וזה יכול לסייע מאוד לרצים. אנחנו מצפים שבשנים הבאות, ככל שהמרתון יתפרסם, הרצים הטובים ביותר בעולם יגיעו לכאן. מומחים ששוחחנו איתם סבורים שאם אפשר לשבור את השיא העולמי ולסיים מרתון בפחות משעתיים - זה יהיה כאן".
קריעת ים המלח
בשעה 7:00, זמן קצר לאחר שהשמש עלתה מאחורי הרי מואב, הזניק ליטבינוף את מקצה חצי המרתון שבו השתתפתי, לא לפני שהבטיח ברמקולים שבשנה הבאה הוא יצטרף לרצים בעצמו. כ־1,300 רצים יצאו לדרך צפונה על כביש 90. כבר מקו הזינוק נצמדתי לניסים בן־כהן, אחד ה"פייסרים" (מכתיבי הקצב) שההפקה דאגה שיהיו במרוץ. תפקידם הוא לרוץ בקצב אחיד ולסיים את הריצה בזמן שנקבע להם מראש, כך שרצים פחות מנוסים יכולים לרוץ לצידם בלי להסתכל על השעון ולהעסיק את עצמם בחישובים. זמן המטרה של בן־כהן היה שעתיים ורבע, וכרץ לא מהיר במיוחד לי זה התאים מאוד.
כעבור כארבעה ק"מ, פנינו ימינה אל הסוללה שחוצה את הים. אם ליטבינוף באמת חושב שיש סיכוי לשבור את השיא על המסלול הזה, כדאי שבשנה הבא יכבשו טוב יותר את הדרך. אמנם רוב המסלול היה נוח מאוד לריצה, אך היו לא מעט מקטעים שבהם האבנים הקטנות מנעו חוויית ריצה אולטימטיבית.
כך או כך, כשהמסלול הוביל מזרחה וחלקו הדרומי של ים המלח נפרס מימין לרצים, הלב התרחב - ולא רק ממאמץ השרירים. המים נצצו בגוונים של כחול, גושים לבנים של מלח בלטו מתוכם, ועל שפת המים, ממש צמוד לסוללת העפר, הצטברו מלחים בצורות שהזכירו פסלים קטנים. בשלב הזה כבר נמתח לפניי טור של רצים באורך של כמה קילומטרים, והמחזה המרשים של הרצים על היבשה בתוך הים העלה בדמיוני את יציאת מצרים. מאז שהתחלתי לרוץ, לפני כמה שנים, השתתפתי בכמה מרוצים בארץ, וזו הפעם הראשונה שראיתי כמות גדולה כל כך של משתתפים שעוצרים באמצע הריצה רק כדי להצטלם. הנוף המשגע היה סיבה מספיק טובה כדי לוותר על עוד כמה שניות של תוצאה טובה בשעון, ולהרוויח תוצאה יפה בזיכרון הטלפון. משהו בפער בין הפסטורליה של המים וההרים, אל מול הספורטיביות והצבעוניות של הריצה כמעט שחייב תיעוד.
אזהרה מהטבע
אבל מול היופי המפעים של הים הכחול, בצד הצפוני של הסוללה, המחזה היה שונה לחלוטין: אדמה חרבה שהשתרעה לאורך קילומטרים. להתרגשות מהריצה החד־פעמית על הסוללה התלוותה תחושת עצב על מצבו הקשה של ים המלח. בעשרות השנים האחרונות מאגר המים הייחודי הזה הולך ומתייבש בקצב מפחיד. מפלס המים של החלק הצפוני יורד מדי שנה בכ־1.20 מטרים וכבר איבד כ־35 אחוזים מהיקפו. תהליך זה גרם לכך שב־1976 נחלק הים לשני אגני מים נפרדים, לאחר התייבשות "לשון ים המלח" שחיברה ביניהם.
הסיבה העיקרית להתייבשות הים בעשורים האחרונים היא מניעה כמעט מוחלטת של כניסות מים מנהר הירדן, בעקבות הקמת סכר דגניה ב־1964, ומהירמוך בעקבות הקמת סכרים בסוריה ובירדן. אם בשנות ה־70 זרמו אל ים המלח כמיליארד קוב מים בשנה, כיום מגיעה רק כעשירית מכך - 100 מיליון קוב בשנה. כמובן שגם פעילות מפעלי ים המלח הישראליים והירדניים תורמת להתייבשות מאגר המים. על פי הערכות, שאיבת המים על ידי המפעלים גורמת לכ־30 אחוזים מאיבוד המים השנתי.
מעבר לפגיעה האנושה בפנינת הטבע עצמה, התייבשות ים המלח אף הביאה לנזקים נרחבים ביותר לסביבה, לתשתיות ולתיירות. קו החוף נסוג במקומות רבים, וכ־300 בולענים (בורות עגולים ועמוקים שנוצרים בשל המסת סלעי מלח) נפערים באזור מדי שנה. בסך הכל נוצרו כבר יותר מ־6,000 בולענים שפגעו בכבישים, בצינורות, בבתי מלון ואפילו בתחנת דלק.
ליטבינוף רואה בקיום המרתון בים המלח הזדמנות להגביר את המודעות למצבו של הים. "כשיש שריפה בכרמל, כולם נזעקים מייד", הוא אומר, "אבל בים המלח, מאחר שהפגיעה היא איטית ולא מתרחשת בבת אחת, איש לא מרגיש צורך לזעוק בקול גדול. ים המלח מתייבש כי אין זרימה אליו, ומדינת ישראל לא מספיק נותנת את הדעת על כך. המועצה האזורית תמר לא יכולה להציל את ים המלח או להזרים אליו מים, אבל הגברת המודעות אולי תקדם פתרון".
כשהוא מתייחס לסוללות העפר שפוצעות את ים המלח לרוחבו, ליטבינוף מבקש להציג גם צד חיובי: "צריך להבין שגוף המים שנמצא מול המלונות אמנם נשמר באופן מלאכותי, אבל אילולא הסוללות - בחלק הדרומי היה נשאר מדבר מלח. אזור המלונות הוא הנהנה העיקרי מאגן המים שנוצר, מה שמספק תעסוקה לעשרות אלפי אנשים. כיום מציעים המלונות כ־4,000 חדרי אירוח, ובשנים הקרובות עתידים להיבנות 3,700 חדרים נוספים".
על המסלול אין פוליטיקה
אחרי כעשרה ק"מ של ריצה על הסוללה, אנחנו מסתובבים ומתחילים את הדרך חזרה לעבר קו הסיום. בן־כהן, שמוביל את הדבוקה שצפויה לסיים את הריצה בעוד כשעה וקצת, מדהים אותנו כשהוא מספר שעד לפני שנים ספורות שקל 140 ק"ג ובקושי זז מהספה. הוא בן 40, נשוי ואב לשלוש בנות, ובעלים של רשת קטנה של שלוש מסעדות טבעוניות.
בגיל 37 הרופאה בישרה לו שהוא במצב של טרום סוכרת, וזה הדליק לו נורה אדומה. "כשהרופאה הסבירה לי את מצבי, עצרתי הכל", הוא מספר. "לא הייתי מוכן לבזבז את החיים שלי על מחלה והייתי חייב לחשב מסלול מחדש. לקחתי את עצמי בידיים, עשיתי דיאטה, ירדתי ל־126 ק"ג אבל שם נתקעתי. למרות שאשתי התנגדה בהתחלה, החלטתי לעשות ניתוח לקיצור קיבה שיעזור לי לפתוח דף חדש.
"ואכן, אחרי הניתוח הירידה במשקל היתה משמעותית, אלא שאז למעשה התחילה העבודה הקשה. השינוי הפיזי לא מספיק, צריך גם שינוי בראש - מה אוכלים, איך ומתי. התחלתי לצאת להליכות, אחרי ארבעה חודשים עברתי לריצות. ככל שהשתפרתי וההנאה שלי מזה גברה, התמכרתי. חבר סיפר לי על מרת"א (מועדון רצי תל אביב), וכבר מהאימון הראשון שלי שם חזרתי זורח. בכלל לא הכרתי קבוצות ריצה, ופתאום גיליתי שיש עוד אנשים שיש להם שיגעון כמו שלי".
את בן־כהן מלווה חברו לקבוצת הריצה מוטי נחום, שלפני כשלושה חודשים סיים ריצת 166 ק"מ במרוץ "סובב עמק". זה לקח לו כ־30 שעות בסך הכל, ונראה שבשבילו חצי מרתון בים המלח זו בעצם ריצת שחרור. עם החבורה הטובה הזו אני ממשיך עד לקילומטר ה־13 ומרגיש שעוד נותרו בי כוחות רבים. אני מחליט להאיץ קצת ולעזוב אותם. בעגה המקצועית זה נקרא "נגטיב ספליט" - שמירת האנרגיה לחצי השני של המרוץ כדי לסיים אותו מהר יותר מהראשון.
כשאני מגביר את הקצב אני מדביק את קלייר מקסטד, חובבת ריצה מבריטניה שמשתתפת במרוצים בכל העולם, מתעדת אותם בווידאו ומעלה לערוץ שלה ביו־טיוב, "וויילד ג'ינג'ר". הקלילות שבה היא מקפצת ומצלמת באמצעות גו־פרו על מקל סלפי מעוררת קנאה. כמוה יש עוד תיירים־רצים שהגיעו מכל העולם כדי להשתתף בריצה בים המלח, ובהם גם משלחת רצים מירדן השכנה. אחד מהם הוא מחמוד מוחמד־מוסטפא, שייצג את מדינתו באולימפיאדת סידני 2000, ובים המלח סיים במקום השלישי את המקצה באורך 10 ק"מ.
זו הפעם הראשונה שהוא מגיע לישראל, ולדבריו פרט לקשיים שהוערמו על המשלחת במעבר בין המדינות הוא הופתע מהיופי של המקום ומהארגון המוצלח של המרוץ. הוא בן 42, גר בעיר הגדולה אירביד שבה כמיליון תושבים, והוזמן למרוץ על ידי משרד התרבות והספורט. הוא לא מרבה במילים, אבל בתגובה לאזכור שלנו את התקרית שבה דרכה שרת ההסברה הירדנית על דגל ישראל, הבהיר: "זה לא נוגע אלינו, האזרחים. אנחנו רוצים שלום ושהיחסים יהיו טובים. בהחלט הייתי שמח לחזור לישראל".
סוף המרוץ כבר מעבר לפינה. הטיילת החדשה שעל שפת הים נמשכת אל תוך אזור המלונות, והמסלול מתעקל בסמוך לקניון החדש שנחנך לפני כשלושה חודשים. הקצב המוגבר שלי מתחיל לגבות את מחירו באנרגיה שאוזלת מהגוף, והשלט שמסמן שעברו 20 ק"מ בהחלט מעודד. אבל, למען השם, איך זה שכמעט בכל מרוץ שבו אני משתתף עושים את הקילומטר האחרון הכי ארוך? הוא פשוט לא נגמר. לדעתי, עד קו הסיום זה היה שניים וחצי ק"מ אם לא שלושה. לפחות.
אחרי כמה דקות ריצה, שלט "50 מטרים אחרונים" מופיע סוף־סוף. אני נותן את כל מה שיש לי וחוצה את קו הסיום, שעתיים ותשע וחצי דקות אחרי שיצאתי לדרך. לא נעים להודות, אבל שברתי שיא אישי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
