"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה/הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ/רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה/רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת/כָּל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד/מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה" (שאול טשרניחובסקי)
צילום: גיל קרמר // עריכה גלעד דיסטלמן
הניצוצות בעיניים של אלי כהן מסגירים שהוא בדיוק מפליג בזיכרון. לא מעט רגעים עוצמתיים מהעבר יעלו בשיחה עם שר הכלכלה והתעשייה, אבל כרגע הוא רוצה לדבר על רגע אחד ספציפי: זה שבו התוודע למשה כחלון, הרבה לפני מינויו לשר האוצר. "בפעם הראשונה ששמעתי עליו, הוא הציע לפעול בנושא דודי שמש לדירות עמידר. נדלקתי", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי, 'אם הוא מדבר על זה, אז הוא חי את זה'. השבע לא מבין את הרעב, ואם יש מישהו בליכוד שחושב כמוני באותו ראש, אולי שווה לי להכיר אותו. היינו אז צעירים במערכת הפוליטית, אז ניגשתי אליו והצעתי לשתף פעולה".
השאר, כמאמר הקלישאה, היסטוריה. השניים עזבו את הליכוד והפכו לדמויות מפתח בפוליטיקה הישראלית בחמש השנים האחרונות. הצרה היא שפחות משלושה חודשים לפני ההליכה לקלפי, מי שהיו הפתעת הבחירות הקודמות עלולים להיות אכזבת הבחירות הבאות. בוודאי אם מאמינים לסקרים.
"אנחנו לא עשינו, וגם לא עושים, עבודה טובה מבחינה תדמיתית", מודה כהן, "אנשים לא זוכרים את כל הדברים הטובים שעשינו למענם. לצערי, גם כשהם מגיעים לקלפי הם אף פעם לא זוכרים. תשאל אותם מה כולנו עשתה עבורם, והם לא יזכרו. אם יש משהו שאנחנו צריכים לעשות עד הבחירות, זה להזכיר להם שהגענו לכל משפחה ומשפחה בישראל וביצענו שינוי, שהגשמנו לאנשים שלא חלמו להשיג דירות את החלום שלהם. בסופו של דבר, העם מעריך מאוד את משה כחלון ואת התפקוד שלו כשר האוצר. אנחנו באנו מתוך האנשים הללו, והם מרכיבים חלק נכבד מהעם".
מכניסים להילוך ראשון - חולון: התל והגיבורים
הפגישה שלנו עם כהן נפתחת בביתו בחולון. הוא מעולם לא עזב את העיר, רק עבר לצידה האחר, המבוסס יותר, כדי להרגיע את נפשו. מצד אחד, הוא צבר עושר כמעט דמיוני מבחינת הילד אלי כהן, שבכלל חלם לשחק כדורגל או כדורסל למחייתו, עושר שמאפשר לארבעת ילדיו לחיות ברווחה כלכלית; ומצד אחר הוא מתעקש להישאר בחולון, כדי שילדיו "יישארו צנועים".
הוא נולד בשכונת תל גיבורים, שלצד ג'סי כהן נחשבה מאז ומתמיד לאחת השכונות הקשות בחולון. דירת שיכון, יתמות מוקדמת מאב שנפטר בגיל 43 ממחלת הסרטן, לפני שהספיק להעמיד אח או אחות לבנו יחידו. "מאותו רגע הבנתי שאני חייב ביטחון. ואצלנו בשכונה, מה היה ביטחון? ללמוד מקצוע רציני, כזה שתמיד אנשים יצטרכו. אז כולנו הלכנו ללמוד מקצועות כמו ראיית חשבון או משהו בסגנון. שלפחות תהיה פרנסה מסודרת, פנסיה, ואולי יום אחד אגיע לדירה".
בזמן שירותו הצבאי הצליחה אמו לקנות את הבית שבו גדל. עדיין מתעוררת בו צמרמורת כשהוא נזכר. "היתה איזו הבנה שזהו, מכאן כבר לא יוציאו אותנו, שזה שלנו ואיש לא יכול לשלוט על הגורל שלנו חוץ מאיתנו".
07:30 נשיקה מהילדה: "בקושי רואה אותן" // צילום: יוסי זליגר
הוא השתחרר מהצבא בגיל 27, ומייד הפך לכוכב בתחום ראיית החשבון. יש שיגידו שהאפרוריות של המקצוע התאימה לאופיו. הוא טוען אחרת: שהחיידק הפוליטי - בוודאי בשכונה הליכודניקית שבה גדל, זו שראתה במערך את המקור לכל הרוע - תקף אותו בגיל צעיר, אבל רק אחרי שריפד את חשבון הבנק היה יכול להתפנות באמת לחיים הציבוריים. הוא הספיק לעבוד בחברות הגדולות במשק דוגמת BDO זיו האפט והכשרת היישוב, וגם הרצה באוניברסיטאות - עד לאותו יום שבו "תלוש המשכורת הראה שבע ספרות. זה מרגש אותך לרגע, כי אתה מבין שכבר לא יחסר, אבל המשכתי הלאה. אמרתי לאשתי, 'אני יכול להישאר בשוק הפרטי ולהוסיף עוד 3-2 מיליון שקלים לחשבון הבנק שלנו, או ללכת לעשות משהו שתמיד רציתי לעשות - וזה לחזור לאותם אנשים שליוו אותי בילדותי, ולהחזיר להם את החוב שאני מרגיש שאני חייב להם כבן השכונות שגדל מלמטה. הרי הסיפורים של האנשים נשארו בדיוק אותם סיפורים".
הפסקת צהריים - יבנה: ציונות, צילומים ורעב
כהן היה אמור להיות נסיך ליכוד - אחרי הכל, הוא הגיע למקום העשירי בלאומיאדה באילת; אבל המפגש עם התגלית הצעירה כחלון, אי אז ב־2003, טמן את הזרעים שיביאו את שניהם לעזוב יום אחד את הקן. כהן, איש של מספרים וחישובים, אחד שקורא מאזנים כאילו מדובר ברומן רומנטי, שמר על הדלת פתוחה גם בליכוד, על כל צרה שלא תבוא. אבל הנה, רק השבוע הוא התמנה לחבר הקבינט המדיני־ביטחוני, ועכשיו הוא מבולבל. אמנם מבחינה אישית הוא ממריא, אבל הסקרים - כן, שוב אותם סקרים, מזכירים - שהמפלגה שלו קרובה יותר להתרסקות. הוא נחשב האדם השני בחשיבותו בכולנו, ולכן גם אם המפלגה תנחל מפלה קשה בקלפי באפריל הקרוב, מעמדו מובטח.
"תגיד, למה שנתרסק?" הוא מתרעם, "כי איילת שקד ונפתלי בנט מפרקים את הימין ומחפשים רק תפקיד? בגלל הדוגמן עם הווסט הצהוב, שאומר שהוא חברתי אבל רוצה להיות שר החוץ? בגלל ציפי לבני, שאני לא יכול לחשוב על דבר משמעותי שעשתה ב־20 שנות קריירה פוליטית? וגם אורלי לוי־אבקסיס: אני חושב שאם תצא לרחוב ותשאל אנשים, הם לא יוכלו להצביע על שלושה דברים שהיא עשתה בקדנציה האחרונה שלה".
אבל ברור שהוא מודאג. בכל זאת, כחלון הוגדר בפי פרשנים מכל קצות הקשת הפוליטית כ"שר האוצר הגרוע בהיסטוריה של המדינה". "פופוליסט", מיהרו לקרוא לו ממש בראשית כהונתו, וכמו כל שר אוצר היה ברור שמדובר במאבק חסר סיכוי. התסריט האידיאלי עבור כולנו בבחירות הקרובות, אם כי איש לא יאמר זאת בקול רם, הוא להשיג ארבעה מנדטים בלבד, לעבור את אחוז החסימה ולקוות שראש הממשלה בנימין נתניהו יזכור את כחלון כידיד הנאמן ביותר. בתרחיש כזה, העובדה שלכחלון לא יהיו ג'ובים רבים לחלק במפלגה תסייע לייצב את מעמדו בתוכה. הוא וכהן ימשיכו לכהן בתפקידים הבכירים, אבל יסבלו פחות מהלחץ. וגלנט? אליו אף אחד לא מתגעגע שם. ההפך: מעברו לליכוד רק הקל את גיבוש ההרכב של כולנו לקראת הבחירות הבאות.
כשאנחנו נכנסים למפעל אורמת ביבנה, כהן מבקש להניח לרגע את הפוליטיקה בצד. הפגישות הללו עם צמרת הכלכלה הישראלית מלוות, לאורך כל היום, בסלסילות פירות וברוגלך. "בתקופת בחירות אני לא אוכל צהריים ומשתדל לאכול כמה שפחות. אני מוזמן בערבים לאירועים גדולים אצל פעילים, ולכן אני לא אוכל כל היום, כדי שאבוא רעב בערב, אחרת יגידו שאני לא מכבד את אלה שמזמינים אותי".
הסיפור של חברת אורמת הוא מוזיקה לאוזניו של שר הכלכלה והתעשייה: המשתתפים בפגישה מדברים על הצלחה בינלאומית, על הקמת תחנות כוח ברחבי הגלובוס, על ההערצה שהחברה הישראלית זוכה לה. ההנהלה הבכירה חוזרת לא אחת על המילה "ציונות", שאיכשהו עושה רושם גם על בכירי עולם העסקים הציני. וכהן, מצידו, ממשיך לטפטף את המסר: "בואו לדימונה, בואו לפריפריה, והמדינה תדע לעזור לכם בכל כך הרבה דברים. זה כדאי לכם. אני מבין שאני מתחרה עם טורקיה ואירלנד, אבל יש נכונות של המדינה לעזור לכם בכל מה שאפשר כדי שהעסק שלנו, שנקרא המדינה, יידע לספק תחרות למתחרים שלנו".
בסיור במפעל הוא לוחץ ידיים לעובדים מכל הדרגים - בחירות, קוראים לזה - ויש גם הזדמנות לצילום. אחר כך, כשאנחנו נכנסים שוב למכונית, עולה הזמן לשאלות הקשות. בתור שר הכלכלה, אני שואל אותו, לא מפריע לך שבצמרת העסקית של ישראל שולט רוב גברי ומבוגר, ושהנשים בקושי נמצאות או אחראיות לרוב על "משאבי אנוש"?" והאם היעדר פתרון לילדים עד גיל 3 לא מסייע להנציח את הסדר הישן, מכיוון שהנשים צונחות למשרת אם ומתרחקות מהסיכוי לנהל חברות בכירות במשק?
"אני מסכים איתך", מפתיע כהן, "ויש לנו תוכניות אדירות לקדנציה הבאה כדי לשלב יותר נשים בחברות הגדולות במשק. אנחנו גם יודעים שלא טיפלנו מספיק בגילי 0 עד 3, וגם הקשישים צריכים לקבל פתרון. את זה נעשה כשנחזור לתפקיד שלנו אחרי הבחירות הבאות.
"ויש עוד דבר אחד ששמתי לב אליו. תראה את הנשים בבנקים, כמה שנים הן נשארות בתפקיד ולא זזות. אנחנו הגברים היינו בורחים ישר למגזר הפרטי ומנסים לפתח משהו עצמאי, אולי איזה אקזיט. אבל, לצערנו, נשים בעמדות מפתח במדינה הן עדיין מיעוט".
09:00 מפעל אורמת: "זו האוכלוסייה שלי" // צילוםף יוסי זליגר
כהן הוא טיפוס שאוהב לריב. הלהט שלו מכוסה אמנם במעטה של אפרוריות פקידותית, אבל כזו ששואבת את כוחה מהילדות בחולון. "רבתי עם המונופולים, רבתי עם סופר־פארם ועם מנכ"ל בנק הפועלים. מבחינתי, היבואנים הבלעדיים שמונעים תחרות הם כמו הסדרה הזו בנטפליקס, 'נרקוס'. או שאתה עובד איתם, או שהם מוחקים אותך. אלו שיטות עבודה של פבלו אסקובר. הם יוצרים קרטל, ואתה צריך להחליט אם אתה עובד איתם או לא קיים בכלל.
מבחינתי, זו לא אופציה, אבל אני יודע שלא הייתי מסוגל לנהל איתם את המלחמות הללו, אם לא הייתי מגיע לפוליטיקה אחרי שעשיתי הרבה כסף בחיים הפרטיים. אני לא אומר חלילה שחברי הכנסת העשירים פחות הם סחיטים, או שהם לא באים ממקום של לשרת את הציבור. אבל אתה לא יכול לעשות את העבודה שלך כמו שצריך אם אתה חושב על הג'וב שמחכה לך אחרי הקריירה הפוליטית. לי אין מה להפסיד ואני לא מחפש לריב, אבל אם צריך אעשה זאת בשמחה".
לאחרונה פתח חזית גם נגד ראשת עיריית חיפה, עינת קליש־רותם. הוא איים עליה שאם תאפשר לרג'א זעאתרה, התומך בחיזבאללה, לכהן כסגנה - ישלול ממנה תקציבים. היא קראה לו "בריון", הפעם הראשונה בחייו שמישהו מכנה אותו כך. "היא חשבה לרגע שהיא ראש עיר בלבנון, והיא קוראת לי בריון. אותי בשכונה לימדו: כשאתה הולך מכות, אל תתחיל עם החלש ממך אלא תתקוף את החזק. בסופו של דבר, אני גאה מאוד בהתנהלות שלי בעניין הזה. אני מסתכל על אנשים כמוה, או על אלו שמדברים על הסדר מדיני, ואומר לעצמי 'זה בסדר, גם בקדנציה הבאה לא יהיה שום הסדר עם הפלשתינים'. אפשר להיות רגועים, לא זו התקווה של הכנסת הבאה. המצב לא ישתנה, ומי שחושב אחרת מטעה את עצמו ולא מבין נכון את המציאות".
חניית לילה - רמלה: אופטימיות לא זהירה
אנחנו באים בשערי העיר רמלה, עיר עם פוטנציאל אדיר שהזמן קפא בה מלכת. ראש העיר, מיכאל וידל, מחכה לביקור ומקרין בפני כל עובדי העירייה מצגת מיוחדת אשר סוקרת את פעילות העיר. "יש כאן אזורים תיירותיים שלא תמצאו בשום מקום בעולם", הוא מתגאה. כהן, שמדקה לדקה מצטייר שסדר יומו מורכב מבקשות שנור, מודה שהוא מטייל בעיר לעיתים קרובות ומבין את הפוטנציאל שלה. בשיחות הפרטיות בהמשך יבטיח לעזור, שהרי כמה גרושים בתקציב העירייה יתקנו מייד את הנזק שגרמו שנים של הזנחה. הבטחות לא עולות כסף, ונדמה שכל הנוכחים מבינים זאת בליבם. אף שהפוליטיקאים המקומיים ברמלה מגדירים את כהן כ"כזה שחי את השטח", נדמה שליכולות שלו יש בכל זאת גבול.
10:30 עם ראש העיר רמלה: "פוטנציאל רב" // צילום: יוסי זליגר
המקומיים מתרגשים. כהן הוא בשר מבשרם וכך הוא גם נתפס. הם לא מבינים מה הטעם בהרפתקה שלו בכולנו; הרי הוא ליכודניק. ברחוב, קצת אחרי שהפגישה עוברת למתחם היזמות בעיר, צועקים לו: "ברכות לחבר הקבינט החדש". במדינה שחיה ונושמת פוליטיקה תקופת הבחירות היא הדבר שהכי מסעיר את הציבור, לפחות כמו "האח הגדול".
הפגישה של כהן עם היזמים הצעירים מרמלה נוסכת בנו אופטימיות, ואפילו לא זהירה: יהודים עולים חדשים, וערבים נוצרים "צברים" מנצרת, ממלאים את החדר ברעיונות ובתקווה לעתיד טוב יותר, ומראים שאולי ישראל אינה משוסעת ומסוכסכת עד כדי כך. ברגעים כאלה כהן מאמין שוב באמונה בצדקת דרכו, אבל כשאנחנו יוצאים, הוא מתעשת במהירות. "אתה חושב שבעוד 10 או 20 שנה, כשהיזמים האלה יעשו את האקזיט שלהם, הם יזכרו שהיה פעם שר כלכלה בשם אלי כהן שעזר להם וקידם עבורם דברים? אל תדאג, הם ואף אחד אחר לא יזכרו שום דבר. אבל כנראה שככה זה, אנשים לא נוטים לזכור את הדברים הטובים שעושים עבורם. למזלי, אני לא מתכוון ללכת לשום מקום. את הקריירה הפוליטית שלי אתחיל לסכם אולי בעוד 10 או 15 שנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו