שיעור מולדת

יום רביעי, שעה חמישית, אנגלית. ככה כתוב במערכת השעות של כיתה א'1 בבית הספר לאמנויות גבריאל בדימונה. בצלצול של השעה החמישית נכנסים תלמידי הכיתה אל חדר האנגלית שבבית הספר ומתיישבים על כיסאות נמוכים ואדומים. חלקם מחליטים באופן ספונטני לשבת ישיבה מזרחית על שטיחון צבעוני וחמים, שעליו מוטבעות 26 האותיות בשפה האנגלית.

אנגלית בסיסית של ימי השבוע, צבעים, עונות השנה ופריטי לבוש מכסים את קירותיו של החדר. ספריית ספרים עמוסה בספרי אנגלית חדשים, המותאמים לכל רמות בית הספר היסודי, ניצבת בפינת הכיתה. 

כשאפיק ובריטָני, המורות לאנגלית, נכנסות לכיתה, עולה חיוך גדול על פניהם של התלמידים. אי אפשר להתעלם מהעובדה שהאנגלית של המורה בריטני היא אמריקנית, ושהיא לא באמת יודעת עברית. אל אפיק פונים התלמידים בעברית.

בלי להתאמץ או לבקש מפורשות משתרר בכיתה שקט מופתי, והשיעור מתחיל. התלמידים כולם מרותקים ומשתפים פעולה בהצגה מלאת הקצב שמתרחשת מולם, ועונים בביטחון לשאלה "What is your name?", וגם "How are you?". הם חווים שיעור אנגלית שהוא בעצם הצגה אחת גדולה ומוצלחת של שתי שחקניות נשמה, שהן בעצם מורות, שלא נחות לרגע מקריאות "very good!!!" ו"excellent", והן שרות איתם ורוקדות איתם ומלהיבות אותם, וכשמגיע הצלצול המבשר את סיומו של השיעור, אף אחד מהתלמידים לא ממהר לצאת מן הכיתה. אבל ליד דלת הכניסה מתגודדים כבר תלמידי כיתה ו', מבקשים להיכנס לכיתה, ופניהם צוהלות.

כבר ארבעה חודשים שבריטני פרייז'ר (30) חיה הרחק מהארוס שלה, שמתגורר אי שם בבוסטון, מסצ'וסטס. בצעד לא שגרתי ומעורר השראה היא החליטה לעזוב את חייה בארה"ב למשך עשרה חודשים תמימים ולהצטרף לתלמ"א, תוכנית לאומית למצוינות באנגלית, שפועלת בישראל בתמיכתן של קרן שטיינהרדט, קרן שוסטרמן וממשלת ישראל. התוכנית השנתית פועלת בשיתוף עם תוכנית "מסע" מורים.

תוכנית תלמ"א מבקשת לחזק את הוראת האנגלית בפריפריה על ידי הבאת מורים יהודים מארה"ב, מבריטניה, מקנדה ומאוסטרליה. צעירים שבוחרים להתחבר לישראל דרך חוויה מקצועית, ולאו דווקא דרך ביקור בכותל או במצדה.

ההתחלה היתה בקיץ 2014, בפיילוט ניסיוני במגדל העמק ובנצרת עילית. בקיץ האחרון באו מחו"ל 166 מורים ולימדו ב־18 רשויות. התוכנית החלה את דרכה כתוכנית ציבורית באופייה, והעניקה את החודש ה־11 של החינוך הציבורי בבתי הספר שבהם פעלה. עיקר המימון הגיע מהכיוון הפילנתרופי.

"בזכות המפגש עם המורות השונות נחשפתי למתודות חדשות לגמרי" // צילום: אפרת אשל

מנהלי אגפי החינוך ברשויות המקומיות הבינו את ההישגים המרשימים של התלמידים בתוכנית בתום שלושה שבועות של לימודי קיץ, ומשרד החינוך עודד את ראשי התוכנית לשכפל את ההצלחה בקיץ לתוכנית שנתית ארוכת טווח. בהתאם, החלו הרשויות להשתתף במימון. היום פועלת התוכנית השנתית ברמת הנגב, במצפה רמון, בירוחם ובדימונה, והיא מייחלת להתרחב ליישובים ולאוכלוסיות נוספים בפריפריה.

בדימונה הצטרפה בריטני לאפיק לוי, שמלמדת אנגלית בבית הספר גבריאל כבר חמש שנים. הן מלמדות במודל הנקרא "co-teaching", הוראה משותפת. לאפיק, שנולדה וגדלה בעיר, זו השנה השנייה שהיא מלמדת אנגלית עם מורה מתלמ"א, שאינה דוברת עברית.

"העובדה שהתלמידים נחשפים למורה שהיא דוברת אנגלית כשפת אם היא מדהימה", אומרת אפיק. "זה מכריח אותם לפתח את העניין הזה של תקשורת באנגלית, גם אם קשה להם בהתחלה. מעבר לרווח הנקי של התלמידים, שבאמת אוהבים מאוד את בריטני, הנוכחות שלה בבית הספר עוזרת גם לי, ואני לומדת ממנה המון.

"אני בפירוש יכולה להגיד שבזכות תלמ"א בכלל ובריטני בפרט הפכתי להיות מקצועית יותר. אנחנו יושבות ביחד כדי להתכונן לשיעור, עושות סיעור מוחות, מתכננות מערכי שיעור ביחד, יוצרות חומרי למידה, ובריטני מביאה מהניסיון המקצועי שלה כל מיני שיטות לימוד אחרות ומקורות טכנולוגיים חדשים ומתקדמים. יש לה אמירה מאוד משמעותית בכל תהליך ההוראה.

"במהלך השבוע יוצא לפעמים שאני מדברת איתה בטלפון יותר ממה שאני מדברת עם אחותי. היא כבר למדה לסמס לי בעברית 'לילה טוב', וללא ספק הרווחתי חברה לחיים".

בריטני בכיתת הלימוד. "אם יש יום שהיא לא מגיעה, התלמידים מייד מרגישים בחסרונה ומאוד דואגים לה", אומרת מנהלת ביה"ס

בריטני מחייכת את חיוכה החם והרחב. "אפיק מצילה אותי", היא מחייכת. "אם אני במכולת ולא יודעת להבדיל בין חלב ליוגורט, או בין תה רגיל לנטול קפאין, כי אני לא מבינה מה כתוב על האריזה - אפיק תמיד תהיה שם בשבילי. גם אם אני צריכה לדבר עם המרפאה. אני מרגישה כל כך עטופה. יש סביבי המון דאגה וחום".

מנהלת בית הספר, טל עידו־מלול, מפליגה גם היא בשבחיה של הצעירה מבוסטון. "בבית הספר שלי לומדים 189 תלמידים, וכולם כולל כולם משתתפים בתוכנית של תלמ"א. מדהים לראות איך אין לתלמידים ברירה אלא לתקשר עם בריטני, שמדברת רק אנגלית, והם מוצאים את הדרך, וזה קורה תמיד בתהליך מאוד יצירתי, שמלוּוה בשירים וריקודים והפעלות והצגות, שמאוד מתאימים לאג'נדה האמנותית של בית הספר.

"בלי להתכוון, בריטני בעצם מכריחה גם את הצוות לדבר איתה אנגלית, ואני חייבת להודות שגם מי שסיימה חמש יחידות לימוד באנגלית, כולל אני, לא תמיד מסוגלת לפתח שיחה קולחת באנגלית.

"זה בדיוק התיקון שאנחנו רוצים לעשות עם התלמידים שלנו. שיפסיקו לפחד מהאנגלית, שיאהבו אותה, שילמדו לדבר בחופשיות ובנינוחות. זו מתנה נפלאה שכל מנהל בית ספר מייחל לה.

"אם יש יום שבריטני לא מגיעה, התלמידים מייד מרגישים בחסרונה ומאוד דואגים לה. היא בטח לא תספר לך ביוזמתה, כי היא כל כך צנועה, אבל כל הספרים בחדר האנגלית בספרייה נקנו בכסף שהגיע אלינו בזכותה. היא חגגה יום הולדת 30 בתחילת השנה, וביקשה מהמשפחה ומהחברים שלה לגייס כסף לטובת רכישת ספרי לימוד לבית הספר בישראל, במקום לקנות לה מתנות. כך הצליחה לגייס 800 דולר לקניית ספרים באנגלית, כי חשוב לה שהתלמידים יקראו באנגלית. יש יותר מרגש מזה?"

•  •  •

בריטני מלמדת בבית הספר ארבעה ימים בשבוע. יום נוסף היא לומדת עברית באולפן בבאר שבע, ובחלקו השני של היום לומדת קולנוע ישראלי באוניברסיטת באר שבע. 

את הדרך לדירה שלה, שבה היא מתגוררת עם מורה נוספת מהפרויקט, היא עושה בכל יום בהסעה מסודרת. היא כבר מכירה היטב את הנוף המדברי, מחוברת אליו, אף שהוא שונה כל כך מבוסטון הגדולה והסואנת.

"הכל פה כל כך רגוע, לנגב יש את הזמן שלו", היא אומרת תוך כדי צילום שמיים אדומים של שקיעה. "אני רגילה לחיות בעיר שהקצב שלה הוא אחר לגמרי, ושבה לוחות זמנים הם לוחות זמנים. זו היתה חתיכת אתגר, אבל הנה, התרגלתי. הכל פה כל כך פשוט, ורגוע, ויפה כל כך. מי חלם שסשן היוגה הכי הכי טוב שלי יהיה מול הנוף עוצר הנשימה של מכתש רמון, כשיעלים מקפצים לי מול העיניים".

זו הפעם השלישית שלה בישראל. הראשונה היתה בתחילת שנות העשרים לחייה, כשבאה עם אחותה במסגרת פרויקט תגלית, והתאהבה. כששמעה על "קייטנת האנגלית של החופש הגדול", שלושה שבועות של הוראת אנגלית מואצת ואינטנסיבית, שנעשית בהתנדבות, אמרה לעצמה למה לא, והגיעה ללמד ברחובות ביולי של חופשת הקיץ האחרונה. בלילות ישנה באשקלון במגורים שנשכרו על ידי תלמ"א.

כשחזרה לבוסטון הבינה שחלק מהלב שלה נשאר בישראל, וכעבור שבועות ספורים, באמצע אוגוסט, חזרה לתוכנית ההוראה השנתית, שעליה היא מתוגמלת במלגה שרחוקה מאוד מהשכר השנתי שיכלה לקבל אילו היתה מלמדת בארה"ב.

"אז למה, בעצם?" אני שואלת אותה, והיא עונה בלי היסוס: "כי אני רוצה לעשות שינוי. לא רק לעמוד מהצד ולייחל שהוא יקרה, אלא לעשות אותו. באמת לעשות אותו.

"אני מאמינה ששינוי מתחיל בחינוך, לכן הלכתי ללמוד חינוך והוראה. במאי האחרון סיימתי את התואר השני שלי, ותלמ"א מעניקה לי הזדמנות יוצאת דופן להשפיע על החיים של ילדים ישראלים ולהפוך אותם לאזרחי העולם הגדול, כי אנחנו לא רק לומדים אנגלית, אנחנו לומדים על העולם.

"חוץ ממה שאני מעניקה לילדים, ההוראה גם הרחיבה לי את הראייה לגבי מה אני מלמדת ואיך אני מלמדת. למדתי פדגוגיה שנים ארוכות, אבל אז הגעתי לכאן, ויש מחסום שפה, והבדלי תרבות, ופונים אלי בשם הפרטי ולא ב'מיס פרייז'ר', והכל כל כך שונה.

"למדתי לחשוב מהר יותר ומחוץ לקופסה, להיות גמישה, להיות יצירתית, להיות רלוונטית למה שקורה פה. והקצב הזה של העבודה מרגש אותי.

"אז זה נכון שהארוס שלי מחכה לי בבית, ואנחנו צריכים לתכנן את החתונה שלנו, אבל בתוך כמה חודשים כאן למדתי כל כך הרבה, שאין לי ספק שהתלמידים שעוד יהיו לי בארה"ב ירוויחו גם הם מהמורה שהפכתי להיות. אני אסירת תודה על ההזדמנות הזאת".

יש רגעי שבירה? געגועים הביתה?

"ברור שיש. אני מכנה אותם 'אתגרים'. אני חושבת שאחד האתגרים הכי גדולים עבורי, מעבר לגעגועים העזים למשפחה שלי, לארוס ולכלב האהוב שלי, הוא מחסום השפה. אני הכי מתוסכלת כשתלמיד שלי זקוק לעזרה, ואני לא מצליחה להבין אותו.

"אבל אז אני מגלה שהמאמץ למצוא דרכים חלופיות כדי להבין אותו הופך אותי למורה חזקה יותר, שיודעת ויכולה להתמודד".

•  •  •

שעה של נסיעה מפרידה בין בית הספר בדימונה לדירה של בריטני במצפה רמון, שבה היא מתגוררת עם שותפה נוספת מהפרויקט. בריטני עושה את הדרך הזאת בבוקר ואחר הצהריים, בכל אחד מהימים שהיא מלמדת.

כל מורי התוכנית מתגוררים במצפה רמון, ומלמדים בבתי ספר ברמת הנגב, בדימונה, בירוחם ובמצפה רמון. כולם משתייכים ל"קהילת המחנכים", שאותה הגה אלון פוטרמן, מנכ"ל תלמ"א, כשנשאל במשרד החינוך איך אפשר לגרום למורים שמגיעים לקייטנת האנגלית בקיץ להישאר לשנת לימודים מלאה.

"הבנו שאנחנו צריכים ליצור בנגב קהילה שלמה של מחנכים ומחנכות", מסביר פוטרמן, "תקענו יתד במצפה רמון, כי מצאנו שם שותפים מחויבים ברשות המקומית, עם מי שהיה אז מנהל החינוך ביישוב, והיום הוא סמנכ"ל תלמ"א, יואב דוניץ.

"כדי שהמורים שמגיעים מחו"ל לא יהיו מבודדים, הרחבנו את הקהילה גם למורים ישראלים. הצענו להם עזרה בדיור, מימון לימודים אקדמיים, ולא פחות חשוב - חיים חברתיים של קהילה איכותית, כי הרבה פעמים הבדידות היא מאוד מתסכלת, והיא אלמנט שתגמול כספי לא פותר.

"אז לצד שמונה מורות מחו"ל יש לנו בקהילה גם עשרה מורים ישראלים, תשע מורות ומורֶה אחד. מורה שני שהיה לנו עזב לטובת לימודים אקדמיים של הוראת אנגלית. המורות והמורים האלה, חלקם נשואים, בחרו לבוא ממרכז הארץ וללמד בפריפריה, והם מקבלים כאן הזדמנויות לפיתוח אישי, אקדמי ומקצועי, וכמובן חיים חברתיים".

לכל מורת תלמ"א רווקה יש משפחה מאמצת ממצפה רמון, שמארחת אותה בארוחות שישי ובחגים. בין המורים למשפחות המאמצות נרקמים קשרים מרגשים, והם הופכים להיות חלק מהמשפחה, מוזמנים לארוחות שישי ולחגים, אפילו נוסעים ביחד לחופשות. ואם המורה חולה, תמיד יגיע לדירה סיר מרק חם מהאמא המאמצת.

מדי שבוע מתכנסים כל מורי הקהילה במועדון הקהילה למפגש השבועי הקבוע, המכונה בפיהם "family time". הוא כולל ארוחת ערב שהם יכינו בחברותא, בניצוחו של רותם הבשלן המצטיין, שמלמד היסטוריה ואזרחות בשדה בוקר, ויש גם הרצאה של אחת מחברות הקהילה. המועדון הוא דירה גדולה ונעימה, שהפכה להיות הלב הפועם של הקהילה.

כאן הם חוגגים את חנוכה אבל גם את האלווין, כאן הם לומדים עברית עם יואב דוניץ, שהתנדב להוסיף על שעות האולפן, וכמובן, משוחחים הרבה על דילמות חינוכיות, מתווכחים ומתייעצים.

מעבר לעבודה בבית הספר וללימודים באולפן ובאוניברסיטה, כל מורה גם מתנדבת בקהילה. חלקן עושות חונכות אישית לילדים שצריכים חיזוק באנגלית, יש מי שמעבירה פעם בשבוע חוג אמנות באנגלית, ויש מי שמעלה מחזמר באנגלית עם בני הנוער. בחול המועד יש יוזמות של פעילות באנגלית בירידים השונים.

"יש לנו קהילה קסומה עם אנרגיות מטורפות", אומרת מַשְאֵת כהן (27), רכזת הקהילה ("אני האבא והאמא שלהם לכל דבר ועניין, בין שזו בעיה רפואית שצצה או שיחת נפש") ומחנכת כיתה ב' בבית ספר יסודי במצפה רמון.

•  •  •

היא עצמה באה למצפה רמון עם בעלה, שאותו הכירה כשהיתה מורה בשליחות הסוכנות היהודית במקסיקו, והוא עלה בעקבותיה לישראל עם הוריו. לפני זה הספיקה לסיים את הלימודים האקדמיים שלה, והשלימה שנתיים של הוראה בירוחם. "כל המסגרות הלימודיות שהייתי בהן הסתיימו, וכל אחד מהאנשים שלמדו איתי התפזר למקום שלו. ואז את מוצאת את עצמך קצת לבד. והנה מתגבשת לה קהילה חדשה וכיפית, שכל הזמן לומדת וחוגגת ומטיילת ביחד. נוצרות פה חברויות חדשות ומרגשות.

"התוכנית הזאת קסומה, כי כל כך קשה למצוא אנשי חינוך שיסכימו להתנתק מהמרכז ולבוא ללמד במדבר. ופתאום מתקבץ אצלנו כוח איכותי, צעיר ונמרץ, מניו יורק, מהוואי, מכל מיני מקומות אקזוטיים ורחוקים. ילדי המקום מבינים בלי מילים שאנשים באים לכאן לא רק כדי לראות את המכתש, אלא כי הם באמת חשובים להם ומעניינים אותם.

"גם אני, כמורה, מקבלת המון ידע שלא הייתי מקבלת בשום מקום אחר. בזכות המפגש עם המורות השונות נחשפתי למתודות חדשות לגמרי, שיטות חינוך אחרות ופרספקטיבה אחרת לגמרי איך צריך ללמד".

למועדון נכנסות השכנות ממול, רותי ביטון ובתה רותם (9). "הנה האמא המאמצת שלי", קופצת בריטני על רותי, ואז מחבקת את רותם: "והנה החברה הכי הכי טובה שלי, שיש לה סבתא שמבשלת את האוכל הכי הכי שיש". רותי, שגדלה במצפה רמון, מובילה את כל תחום הנוער ביישוב ומרכזת את ההתנדבויות של המורות.

"תלמ"א הוא פרויקט מדהים מבחינתי", היא אומרת. "שמונה נשים החליטו להגיע עד לפה, לתרום מזמנן שנת לימודים תמימה כדי לחזק את האנגלית בקרב ילדי הפריפריה, זו ציונות אמיתית בעיניי. רותם לומדת עם מורת תלמ"א, ויש לה כבר ידע משמעותי באנגלית. אני ואבא שלה כבר מזמן לא יכולים לדבר לידה באנגלית, כי היא מבינה הכל".

"אני מצליחה לדבר עם בריטני אנגלית כשהיא באה לארוחות שישי אצל סבתא, וכשאני רואה סרטונים ביוטיוב, אני מבינה הרבה יותר מאשר פעם", אומרת רותם. "אני אוהבת את המועדון הזה, כיף לי פה עם כולם, חגגתי איתם את מסיבת האלווין, שרנו ביחד שירים ולמדתי על החג".

בסלון מתקבצים חברי הקהילה. קייטי פיינסילבר (32) הכירה את ישראל מתגלית. היא הגיעה מהוואי ונמצאת בארץ מאז יולי, לימדה גם בתוכנית הקיץ, ונשארה לשנת הלימודים. היא מלמדת בבית ספר בדימונה את כל שכבות הגיל.

"זה נפלא ללמד אנגלית בישראל. לכל ילד מגיעה נקודת פתיחה שווה ללמוד ולהתפתח, לא חשוב היכן גדל. חינוך הוא המפתח לפתיחת כל הדלתות, לכן אני פה. אני מקפידה ללמד מתוך תשוקה ואהבה ומרגישה מלאת משמעות לעשייה שלי. יש פה ילדים שבספטמבר אפילו לא הסתכלו עלי, ועכשיו הם מישירים אלי מבט ומדברים איתי באנגלית. זה נפלא".

טָפַת אברהמי (29) היא בוגרת בצלאל ומלמדת אמנות. האנגלית מצויה בפיה ברמת שפת אם, ופה היא מרגישה בבית. חנה גליקמן (25), מורה לחינוך מיוחד מניו אורלינס, באה גם לתוכנית הקיץ וגם לשנת הלימודים המלאה, ומלמדת בירוחם. היא דוברת עברית טובה, בזכות בתי הספר היהודיים שבהם למדה, והקורסים בספרות עברית שעשתה באוניברסיטה בפילדלפיה ("אבל מול התלמידים שלי אני מדברת רק אנגלית").

מריסה גלי (24) הגיעה מניו יורק ומלמדת כיתות א' עד ח' ברמת הנגב ובמדרשת בן־גוריון. "הכרתי את ישראל דרך 'תגלית', אחר כך הייתי בתוכנית הקיץ בדימונה וחזרתי באוגוסט. אחרי שסיימתי את תוכנית הקיץ החלטתי להצטרף לשנה המלאה, כי היה לי כל כך טוב פה. התאהבתי בארץ, באנשים, בתלמידים. הרגשתי בבית. אני יהודייה, אבל לא באמת ידעתי לדבר עברית. עכשיו אני לומדת עברית מהילדים שלי".

"הילדים שלי", היא קוראת להם בטבעיות כזאת, "אפילו לא שמתי לב, אבל זה מה שאני מרגישה".

מבחינת ראשי התוכנית, פוטרמן ודוניץ, החזון הוא להקים עוד ועוד קהילות מחנכים, מהצפון ועד הדרום, ולפצח כליל את עניין הוראת האנגלית בישראל בשיתוף פעולה פורה עם משרדי הממשלה והרשויות המקומיות.

אבל אפילו הם לא תיארו לעצמם שאחוז לא מבוטל מבין מורי תלמ"א יבחרו בישראל לתמיד ויעשו עלייה.

אחת מהם היא סטייסי ארוש (32), שהיתה בשנה שעברה חברה בקהילת המחנכים בנגב. היא לימדה אנגלית בקייטנות קיץ בצפון, אחר כך לימדה אנגלית בדימונה ובמצפה רמון, ובתחילת השנה חזרה ארצה כעולה חדשה. היום היא מלמדת גם בפרויקט נוסף של תלמ"א - הוראת אנגלית לחרדים מבוגרים בבני ברק. היא מתגוררת באשקלון ושייכת לגרעין העולים של תלמ"א.

"נולדתי בברוקלין למשפחה יהודית רפורמית", היא מספרת. "זיהיתי רק את ארבע האותיות שמוטבעות על הסביבון. גדלתי בניו יורק, למדתי בקולג' חינוך לגיל הרך וחינוך טכנולוגי במשך שבע שנים.

"ההצטרפות לתוכנית הקיץ של תלמ"א הוציאה אותי מאזור הנוחות שלי. הרגשתי כל כך מסופקת מהעשייה, שלבוא לתוכנית השנתית היה ממש מתבקש.

"במצפה רמון התאהבתי במדבר, באנשים ובאווירה, ולמדתי עברית. אני אמנם מניו יורק, אבל אני ממש לא טיפוס של העיר הגדולה. הרגשתי שישראל תפורה בדיוק למידות שלי.

"למרות האתגרים הלא פשוטים, הבנתי שזה המקום שלי. שאני מאושרת ורוצה לגור פה. מטיפוס הכי ביתי, שלא עוזב את ההורים, התרחקתי מהם עשר שעות טיסה. הם יודעים שאני מוקפת בחברים טובים ובצוות של הפרויקט, והם רגועים.

"את אשקלון אני ממש אוהבת. היא מספיק קטנה ואינטימית בשבילי ומספיק גדולה כדי שאוכל למצוא בה חברים ודברים לעשות".

גם כשבערב בהיר אחד משוגרות פתאום רקטות לכיוון אשקלון?

"וואו, זה היה ערב לא פשוט, והכל היה לי חדש, כי אני רגילה לשמוע אזעקה רק בימי הזיכרון. אבל עברתי גם את הניסיון הזה. לא השאירו אותי לרגע אחד לבד.

"גם בניו יורק יש כל מיני עניינים, אף אחד לא יודע מה יקרה מחר. אני פה, ואני אוהבת להיות פה, ואני מרגישה שאני שייכת למשהו שהוא הרבה יותר גדול ממני, ואני מודה על ההזדמנות להיות חלק ממנו".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו