גם זאת צורה של מימון המונים: ב־3 בינואר 1949 הושק בישראל הצעירה מפעל "מלווה מלחמה", במגמה לגייס מהציבור, במהירות האפשרית ביותר, הלוואות בסך של 7.5 מיליון לירות - סכום החירום שנדרש להמשך מימון עלויות המלחמה.
היה זה מפעל של רצון טוב ולא מלווה חובה, שבמסגרתו פנתה הממשלה לאזרחים בני המעמד הבינוני־גבוה והודיעה לכל בעל אמצעים כלכליים, בהתאם לבדיקות אישיוֹת מקדימות שביצעה, מה גובה ההלוואה שהמדינה מצפה לקבל ממנו.
לכל המלווים שיפתחו את ארנקיהם הובטח החזר מלא של כספם בתוך עשר שנים, בתוספת ריבית.
"מפעל הקמת המדינה מושתת מתחילתו על היסוד הבריא של ההתנדבות", אמר שר האוצר, אליעזר קפלן, והוסיף: "אנו פונים אל החוש המוסרי של כל אזרח בעל יכולת במדינה, להיות נאמן לאלה שבחזית, השופכים את דמם היקר למען הצלת הרכוש והנפש בעורף".
בהודעות לעיתונות ובכרזות שהודבקו על לוחות המודעות, השבוע לפני 70 שנים, נמסר שהממשלה מקווה ש"בעלי היכולת יצדיקו את האמון שהממשלה נותנת בהם, מתוך תקווה שלא יהיו משתמטים, שכן הכספים דרושים לא לשם מותרות ותענוגות, אלא להגנת גבולות המדינה ולכלכלת הבחורים המגינים עליה".
ימים ספורים אחרי השקת המלווה מרצון יצאה הממשלה בהודעה נוספת, שבה נאמר ש"גם מעוטי היכולת לא יקופחו".
הודעה זו באה לנוכח תלונות שהתקבלו מטעם אזרחים בני המעמד הכלכלי הנמוך, שדרשו מהממשלה לא להתעלם מהם ולאפשר גם להם להשתתף במאמץ הלאומי. אי לכך קבע שר האוצר איגרות חוב בגובה של 10 ו־20 לירות, "שיאפשרו לכל אחד מאיתנו, גם זה העני, להשתתף במאמץ לאומי גדול זה". קפלן הצהיר ש"מדי שנה תיערך הגרלה נושאת פרסים בקרב כל המשתתפים במלווה".
לצחצוח השפה: האקדמיה ללשון העברית יוצאת לדרך
השבוע לפני 70 שנים צעדה העברית צעד משמעותי נוסף במסעה להשתרשות כשפת העם היהודי בארצו.
באירוע רב רושם בהשתתפות שרי הממשלה ואישי ציבור רבים, שנערך ב־3 בינואר 1949 במוזיאון תל אביב (באותו אולם שבו הוכרזה שבעה חודשים קודם לכן הקמת המדינה), הוכרז על הקמת "האקדמיה ללשון העברית".
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, אמר בנאומו בטקס ש"שליחותה של הלשון העברית היא במיזוג הגלויות ובהנחלת אוצרות התרבות הישראלית והאנושית לאומה המתחדשת - באמצעות השפה העברית".
נפתלי הרץ טור־סיני, ראש ועד הלשון (ולימים נשיאה הראשון של האקדמיה ללשון), אמר ש"נס מתרחש לנגד עינינו בתחיית העם והארץ ובשוב לשון שנחשבה למתה - לחיים מלאים".
בן־גוריון חתר במשך שנים לקידומה של העברית ולהפיכתה לשפת העם. הוא ראה בהשתרשות העברית בקרב כלל האזרחים עוגן וסממן עיקרי בלאומיות הישראלית המתחדשת, לצד הדגל, ההמנון והמוסדות הריבוניים. לא פעם הוא הביע את דעתו שרק שפה משותפת תייצר את הלכידות הלאומית הנדרשת.
ההכרזה על הקמת האקדמיה ללשון העברית היתה אבן דרך נוספת במסע שנמשך עוד מימיו של מחייה השפה העברית, אליעזר בן־יהודה, בשלהי המאה ה־19, לקידום העברית כשפה השלטת בארץ.
ואולם יחלפו ארבע שנים מיום ההכרזה ועד ההקמה בפועל של האקדמיה ללשון העברית, ב־1953. עיקר העיכוב נבע מסירובו העיקש של בן־גוריון שהמילה הלועזית "אקדמיה" תהיה חלק משמו של מוסד שנועד לקדם את העברית. לבסוף התפשר ראש הממשלה על השם, אך תבע שהמסמך הרשמי בעניין ייקרא "חוק המוסד העליון ללשון העברית" - וכך היה.
היסטוריה: "רכבת ישראל" הראשונה
הרכבת שיצאה ב־4 בינואר 1949 מתחנת חיפה מזרח בדרכה לתל אביב היתה הראשונה שנשאה את השם הרשמי "רכבת ישראל". קטע המסילה שבין חדרה לתל אביב חלף באותם ימים באזורים שבשליטה ערבית, ולכן נהגו הנוסעים מחיפה לרדת בחדרה - ולהמשיך משם דרומה באוטובוס "אגד" שארגנה הנהלת הרכבת. בתמונה: שר התחבורה, דוד רמז (בחליפה הבהירה), מקבל את פני הרכבת הישראלית הראשונה בתחנת חדרה
יהפוך לרמב"ם: לחיפה יש בית חולים
ב־1 בינואר 1949 לקחה על עצמה ישראל הצעירה את הבעלות על בית החולים בחיפה, שהוחזק מאז הסתלקות הבריטים מהארץ (מאי 1948) בידי עיריית חיפה (השם רמב"ם הוצמד לבית החולים רק ב־1952, על ידי שר הבריאות דאז, ד"ר יוסף בורג).
ההשתלטות הממשלתית על בית החולים התרחשה עשור אחרי הקמתו על ידי הבריטים, שחנכו אותו בדצמבר 1938. המוסד בן חמש הקומות נבנה על ידי "סולל בונה" ואכלס 250 מיטות אשפוז.
רק עם סיום המנדט הבריטי בארץ החלה לפקוד את בית החולים גם האוכלוסייה היהודית בעיר, שהחרימה אותו עד אז בשל התנאים הגרועים ששררו בשתי הקומות שהיו מיועדות ליהודים, לעומת התנאים המשופרים שהסדירו שלטונות המנדט בקומות שיועדו למאושפזים בריטים.
מייד עם קבלת האחריות הממשלתית על בית החולים, השבוע לפי 70 שנים, הביע שר הבריאות, חיים משה שפירא, את חוסר שביעות רצונו מהתנהלות המוסד. שפירא מינה את סגן מנהל בית החולים הדסה בתל אביב, ד"ר רפאל גז'בין עתיר הניסיון (לימים מנכ"ל משרד הבריאות), לעמוד בראש בית החולים.
ואכן, המוסד החיפאי התפתח במהירות במהלך 1949: מספר המיטות הוכפל ל־500, נפתחו מחלקות נוספות, הוקם בו בית ספר לאחיות, ואל ארבעת הרופאים היהודים שנמנו עם הצוות הרפואי הצטרפו רופאים נוספים, חלקם בני העלייה היקית מגרמניה, שהיו מובטלים מעבודה במשך זמן רב.
אירוע חגיגי לכבוד "מתגייסי חוץ לארץ"
מחלקת התרבות של צה"ל והוועד למען החייל ארגנו ב־3 בינואר 1949 אירוע בשם "יום קיבוץ גלויות", במגמה לכבד את חיילי גיוס חוץ לארץ (גח"ל), שצורפו לצבא מקרב העולים לארץ באותה תקופה.
ראש הממשלה, דוד בן־גוריון, גילה למתכנסים שבצה"ל משרתים כעת חיילים שהגיעו מלא פחות מ־50 מדינות: "החברות הלוחמת בין בני הגולה ובני המולדת כתבה פרק חדש ונפלא בתולדות הקרבות בארץ ישראל, הראוי להימנות בשורה אחת עם כיבוש הארץ בימי יהושע בן נון. שאו ברכה מקרב לב, חיילי גח"ל היקרים", אמר.
במסגרת גח"ל גויסו ונלחמו במלחמת השחרור כ־25 אלף לוחמים, שהיוו כרבע ממצבת כוח האדם הצבאי. למרות מחסור באימונים וקורותיהם בתקופת השואה, רבים מהעולים לחמו בחזיתות קדמיות, וחלקם נפלו על הגנת ישראל - המדינה הצעירה שאותה טרם הספיקו להכיר.
ארה"ב מודיעה: בקרוב נכיר סופית בישראל
השבוע לפני 70 שנים דווח ממקורות בבית הלבן שהנשיא, הארי טרומן, מתכוון לנצל את השתתפותו באירוע הקרוב של מכון ויצמן בוושינגטון, בסוף החודש, כדי להכריז על הכרת ארה"ב "דה יורה" (על פי החוק) במדינת ישראל. נמסר שכעת נעשים מאמצים להבטיח את השתתפות הנשיא חיים ויצמן באירוע.
ארה"ב היתה המדינה הראשונה שהכירה בישראל "דה פקטו" (בפועל), מייד אחרי הכרזת המדינה, ושמונה חודשים לאחר מכן, ב־30 בינואר 1949, השלימה כאמור את הכרתה "דה יורה".
חם בחורף: "מעילים ופיג'מות במחיר מופחת"
המפקח על המלאי מטעם משרד המסחר והתעשייה העביר לאחרונה לבתי החרושת חומרי גלם מתוך מלאי שהיה מוקפא, וזאת לצורכי ייצור פריטי טקסטיל לתקופת החורף - פיג'מות, חולצות פלנל חמות וחיתולים.
המוצרים הגיעו לשווקים והתקבלו בשביעות רצון רבה בקרב הצרכנים, שנהנו מהפחתה של כ־20 אחוזים ממחירם הקודם. מקור ההוזלה - המחיר המופחת שבתי החרושת שילמו על חומרי הגלם הממשלתיים.
>> יש לכם תמונות או מזכרות מהתקופה שלפני קום המדינה? כיתבו לנו: shishabat@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו