"החברה משחקת משחק כפול, ומביטה על אנשים דרך המגבלה"

אייל חלד לא מרכיב משקפיים. הוא גם לא משתמש בשום אביזר אחר שעשוי להעיד על כך שנולד עם לקות ראייה, שמקורה בבעיה תורשתית אשר יוצרת ניוון בעצב הראייה במוח. דקות אחדות לאחר תחילת הראיון עימו, הוא מביט עלי בקשב רב, ומגלה כי הוא אינו מבחין בתווי הפנים שלי, אלא רואה בעיקר את עיניי ומאזין היטב לקולי, ומשם שואב כל אינדיקציה רלוונטית לתקשורת הלא־ורבלית שבינינו.

הדברים מקבלים משנה תוקף כשמתוודעים לעיסוקו של ד"ר חלד, פסיכולוג שיקומי ונוירופסיכולוג מומחה־מדריך, המנהל את השירות הפסיכולוגי במערך השיקום הנוירולוגי בביה"ח תל השומר, ומרצה וחוקר באוניברסיטת אריאל בתחום הקוגניציה. במסגרת עבודתו, הוא עוסק רבות בצפייה בהתנהגות בני אדם ובהקשבה להם, ומטפל למעשה במטופלים עם מגוון פגיעות ומוגבלויות, התפתחותיות ונרכשות.

בספר החדש שכתב, "נפש בשיקום" (הוצאת מטר), הוא מספק הצצה נדירה למדי לחדר הטיפולים, תוך שהוא מביא סיפורי מקרים מעבודתו שלו ומעבודתם של אנשי מקצוע נוספים, פסיכולוגים שיקומיים אף הם. "אלה סיפורים של עם ישראל כולו. רבים חוו אותם על בשרם במישרין או בעקיפין. ההיכרות עם חוויית ההתמודדות בספר היא משמעותית ומסקרנת, ומספקת הבנה רחבה יותר של מושג השיקום, תוך שאני מביא את קולו של הפסיכולוג השיקומי", מסביר חלד. 

"הספר נכתב כולו מתוך אמונה ברוח האדם וביכולת לשאת ולהתמודד עם קשיים ומגבלות שאנשים נושאים איתם לאורך חייהם, וכן לתאר תהליכים נפשיים שעוברים המטופלים השונים", ממשיך חלד. לדבריו, "התקשורת מציגה פעמים רבות רק אספקט מסוים של אותו מושג שנטבע זה מכבר - 'נכי על', אותם אנשים שמגיעים להישגים אדירים, בשעה שהגבורה נמצאת לעיתים בהתמודדות היומיומית, הפשוטה והאפרורית כביכול".

גם בספרך קיימת נטייה לתאר סיפורים שרובם ככולם מסתיימים בסוף טוב. נדמה שהמציאות מורכבת יותר.

"החברה שלנו משחקת משחק כפול. מצד אחד היא מעריכה הצלחות וסוגדת להן, ומצד שני היא כן נותנת מקום לשונה, לזה עם המגבלה, שיותר קשה לו. היא מצליחה להחזיק את החבל בשני קצותיו, בכך שהיא סוגדת לא רק לאלה שהגיעו, 'הרגילים', אלה גם לאלה שהגיעו והצליחו מקבוצת בעלי המוגבלויות. בצורה כזאת לא נוצר דיסוננס. בכיסוי התקשורתי במובן זה יש שוויון, ולעיתים אנשים בעלי מוגבלויות אפילו מקבלים יותר הערכה וכבוד. אבל בעיניי, הדבר הנכון הוא לראות את האדם לא דרך המגבלה, אלא להבין שהמגבלה היא רק חלק ממנו.

"בספר מתואר ילד עם מגבלה אורתופדית מולדת שרצה בזמנו להיות כמו אוסקר פיסטוריוס, לא כמו קרל לואיס, למשל. עבור אותו ילד זה המודל. בקרב אנשים בריאים המציאות כנראה שונה. זו שאלה חברתית, ובמובן הזה הספר הוא פסיכו־סוציאלי, לא רק פסיכולוגי".

"עשה תהליך מדהים". גרשוני / צילום: GettyImages

 

טיפול בעידן הדיגיטלי

חלד, בן 40 בסך הכל, מתגורר בפתח תקווה ועוסק בטיפול כבר קרוב ל־20 שנה. לדבריו, אחת הסיבות המרכזיות שהביאו אותו לכתוב את הספר, היא הנגשת תחום הפסיכולוגיה השיקומית, שלתפיסתו נחשב פחות מוכר ואטרקטיבי מתחומי פסיכולוגיה אחרים. "אנשים לא תמיד יודעים מה אנחנו עושים, והאם זה נקרא טיפול בכלל", הוא אומר. 

בתקופה שבה התחיל לטפל, אי אז בתחילת שנות ה־2000, הרשתות החברתיות עוד היו בניצניהן, והשפעותיהן טרם הספיקו לחלחל לחדר הטיפולים. כיום, נראה כי הסגידה לאידיאל היופי והצגתו ברבים, פועל יוצא של אותן רשתות, נוכחת בחדר הטיפולים יותר מתמיד. 

"אכן חל שינוי באופן ובגישה של כל אחד להנכיח ולהציג את המראה שלו בציבור. איך מתמודדים עם זה על רצף הזמן? זו שאלה. זה מתקשר למערכת היחסים של האדם עם המגבלה שלו. ככל שמערכת היחסים טובה יותר, הוא נוטה לקבלה, על השלכותיה ומשמעויותיה, והיא לא מקטינה ומצמצמת אותו; במקרים אלה גם ייתכן שהמבוכה סביב פרסום ברשתות החברתיות נמוכה יותר. בקרב ילדים, אנחנו יכולים לראות את ההשפעה של הרשתות גם בכיתה".

גולן, אחד המטופלים שמוזכר בספר, אומר שהמוגבלות היא חלק ממנו אך לא תגדיר אותו. מנקודת מבט אחרת, אתה מציין את "אפקט הפיזור", הנטייה של האחר להכליל את המגבלה על כל מאפייני האדם. 

"זה יושב על היבטים של קבלה. אתה יודע שיש מאפיין נוסף בך, מעבר למה שהכרת עד עכשיו - שככל הנראה מגביל אותך, ולא מאפשר לך לעשות דברים מסוימים שהיית יכול לעשות בעבר. לצד זאת, קיימת הבנה שאותה מגבלה לא תשפיע לרעה על הדרך שבה תתפוס את עצמך. לזה הוא התכוון".

רוב המטופלים מצליחים להגיע למצב שבו הם עושים את הספרציה הזאת?

"זו שאלה קשה. התשובה לכך תלויה במורכבות הרגשית של המטופל, ביכולת ובאפשרות לבצע תהליך, ובמסגרת הזמן שנתונה לכך".

אתה פוגש אנשים במצבי משבר, כאלה שחרב עליהם עולמם. איך בכלל מצליחים לגייס כוחות טיפוליים?

"אתה לא יכול להיות בעמדה מנוגדת לחוויה שנמצא בה המטופל. אני נמצא בעמדה של הקשבה למקום הרגשי של המטופל. אם חרב עליו עולמו אהיה איתו בחורבות האלה, ובד בבד אתמוך בו. אם הוא מלא תקווה ומגויס, אז יחד איתו אתפעל מהמוטיביציה והכוחות שהוא מגייס. אם יש חוסר ודאות, אתבונן עליה איתו. אני רואה בטיפול מסע של שני אנשים יחד, שהמקום שכל אחד תופס ביחס לאחר - משתנה. לפעמים הם כתף אל כתף, לפעמים אחד בא מאחורי השני, לפעמים להפך. לפעמים קרובים יותר ולפעמים רחוקים יותר. מסע שמעבר למרחק ולזמן - יש תנועה שמתקיימת בין המטפל למטופל; בדומה לכל טיפול פסיכולוגי.

"עם זאת, כשאנחנו מטפלים במסגרת מחלקה, ומטופל נמצא בשבר מאוד גדול שלא מאפשר לו להתגייס לטיפול, לעיתים חייבים להחזיק את החבל משני קצותיו, להיות בחוויה של המטופל על הקושי והשבר שלו, וגם להחזיק את הציפייה של הצוות שהוא יאסוף את עצמו. דרך אמפתיה מנסים למשוך את המטופל לשתף פעולה. זו סיטואציה מורכבת".

להעריך את הדברים הקטנים

חלד מתייחס בספרו לצמיחה פוסט־טראומטית, אותו שינוי פסיכולוגי חיובי הנגרם כתוצאה מטראומה. כך, למשל, במקרה של נועם גרשוני, טייס מסוק קרב שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה, שלאחר השיקום זכה במדליית זהב בטניס במשחקים הפאראלימפיים שנערכו ב־2012 בלונדון, ואף הגיע למקום השני בעולם בטניס נכים.

"אני לא יודע אם נועם גרשוני הלך לפסיכולוג", מסביר חלד, "אבל הוא בהחלט עשה תהליך מדהים והגיע להישגים מרשימים. הוא עיצב מחדש את האופן שבו הוא רואה את עצמו ואת מה שהוא יכול להשיג במצב הזה".

מקום לשונה. אוסקר פיסטוריוס / צילום: אי.פי

 

אתה מזהה מאפיין החוזר באופן שיטתי בקרב אנשים שחוו צמיחה פוסט־טראומטית?

"אלה אנשים שיודעים להעריך את הדברים הקטנים שגורמים להם להרגיש טוב, את הדברים הקטנים שעושים אותם מאושרים, ועושים להם טוב על הלב. הפציעה שמה אותך בסוג של פרופורציות ועכשיו המים מתוקים יותר, האוכל טעים יותר והשמש נעימה יותר. כשאתה מחזיק בתפיסות מהסוג הזה, אתה לומד להעריך דברים קטנים, ועל אחת כמה וכמה - גם דברים גדולים יותר". 

אתה סבור שהחוסן הנפשי בקרב אנשים שעברו פגיעות הוא גדול יותר?

"אני חושב שהחוסן הוא כמו באוכלוסייה. אני לא רואה אנשים רבים שיגידו שהחיים שלהם טובים יותר ממה שהיו קודם, אבל אני כן יכול לפגוש אנשים שיודעים להעריך דברים מסוימים יותר מאשר בעבר. אולי זה סוג של צמיחה פוסט־טראומטית". 

בעבודתך היומיומית ובהתאם למחקרי עבר, אתה מזהה חזרה מסוימת לרמות האושר הבסיסיות כפי שהיו לפני התאונה, או גילוי המגבלה או המחלה? 

"הרבה מאוד מהאופן שבו אדם מתמודד ומסתגל ללקות או לקושי - מושפע מהאישיות הפרה־מורבידית, האופי שהיה לך לפני הפציעה. המרכיב הזה מאוד משמעותי לכל תהליך ההתמודדות והקבלה, וכן לאופן שבו תתייחס לעצמך ולעולם, עם המגבלה הזאת שנכפתה עליך.

"פעמים רבות אתה רואה שאנשים שהיתה להם מורכבות רגשית או נפשית לפני כן - מגלים קשיים גדולים יותר להסתגל למצב החדש. זה מרכיב שרק מגדיל עבורם את הקושי בהתמודדות עם העולם ואת האופן שבו הם חווים את עצמם; לעומת אנשים שהיתה להם חוויה טובה יותר של עצמם - ומסתגלים טוב יותר למגבלה, תוך כדי פיתוח חיים חדשים עם תחושת ערך. פעמים רבות מה שהיה משפיע מאוד וצובע את הדרך של מה שיהיה".

אתה מתייחס בספר למודל הסוציו־פוליטי, שלפיו המגבלה אינה נמצאת רק באדם אלא גם בסביבה, ועליה גם מוטלת האחריות לסייע לו בהתמודדות. חלה התקדמות בחברה שלנו בכל הקשור להתייחסות לבעלי מום?

"ללא ספק. החברה שלנו השתנתה מאוד. אני רואה את זה למשל בכריזה של המספרים והתחנות באוטובוסים, או בהנגשת מוסדות ציבור".

גם בין אדם לאדם חל שינוי בהתייחסות?

"אני חושב שכן. כפרטים בתוך החברה גם עברנו איזשהו תהליך בהקשר הזה, שבעיניי הוא יותר מכבד, רואה ומתייחס - לא ממקום של רחמים אלא ממקום של כבוד, שרואה עין בעין שיש פה מישהו שכרגע זקוק לסביבה מותאמת יותר או לאיזשהן הקלות, והוא לא פחות טוב. לפעמים זה אפילו מורגש יותר מדי. אבל ככלל, החברה שלנו עשתה תהליך יפה מאוד בעניין". • 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו