על חטיף שוקולד של בוקר וכוס קפה אחת, בחצר הבית הנאה שלו במושב גן חיים הסמוך לכפר סבא, שלמה שרף עולה להתקפה. הלב לא מה שהיה פעם? שטויות. הסוכר קצת גבוה? תעזבו. הפה והראש בשיא הכושר. כשמזדמן כלב גדול ולא מזוהה ליד הפרגולה הגדולה שמצילה על החצר, שרף לוקח אבן וזורק לכיוונו, שיסתלק. כשהוא נשאל על לוזון ועל לוני ועל הכדורגל של היום ועל עוד שלל נושאים, הוא יורה טילים בצרורות. מומלץ לרוץ ולתפוס מחסה. ובכל זאת, יש רגע אחד בראיון ששלמה שרף שותק. זה קורה לו כשהוא מדבר על לאה אשתו ועל ענת בתו, שחלו בסרטן. באצבעות ידיו העבות הוא נוטל קלמנטינה מהשולחן בחצר, משפיל את המבט, בוהה בה ומקלף. שקט זה לא המגרש הביתי שלו. הוא הרי רגיל להצליף, לסנוט, לצחוק בקול רם, לדבר עם כל העולם ועל כל העולם, לבעוט בכל מה שזז סביבו, לריב, לסלוח, להיות רגשן. היידה להמולה, הידד לבלאגן. אבל כשהוא מספר על השנה הארורה ההיא, 2009, יוצא ממנו שלמה האחר. הרגיש, הרגשן. "כשגילו אצל לאה את המחלה, זה היה הלם", הוא אומר בשקט. "התקופה הכי קשה בחיים שלי. הפכתי עולמות כדי לטפל בה, לעזור. אין רב בארץ שלא הייתי אצלו. הייתי נוסע איתה כמה פעמים בשבוע לטיפולים בתל השומר. היא גיבורה, האישה הזאת. ואז, ממש בסוף הטיפולים שלה, התגלתה המחלה גם אצל ענת". קולו נסדק. האיש גדול הגוף, המחוספס, מתכווץ בכיסאו. "פתאום הכל קרס לי. הייתי שבר כלי. קיבלתי את הסטירות האלה, אחת אחרי השנייה, והרגשתי שהאדמה נשמטת לי מתחת לרגליים. אמרתי, מאיפה זה בא לי הסיפור הזה. למה קיללו אותי ככה. אתה שומע הרבה פעמים על המחלה הזאת, אבל כל עוד שזה לא אצלך, שזה לא קשור בך או בבני המשפחה שלך, זה רחוק ממך. ופתאום, זה אצלי בבית. "התרוצצתי כמו משוגע, כל הזמן עסקתי רק בזה. מה שאמרו לי, עשיתי. לאה לא ידעה מהמחלה של ענת. עשינו הכל כדי להרחיק אותה מזה, כי היא היתה טרודה במחלה שלה. היה לענת ניתוח בבלוטת התריס, וסיפרנו ללאה כאילו זה משהו פשוט". מי תמך בך ברגעים הקשים האלה- "הבנים וחברים קרובים. פתאום הכל התגמד לי בחיים. אמרתי לעצמי שאני מוכן לוותר על כל מה שיש לי. שאנחנו חייבים לעבור את זה. היו לנו לילות מאוד קשים. כשאומרים לילות בלי שינה, לזה מתכוונים. ואני אגיד לך את האמת - הייתי בא לערוץ הספורט בתקופה הזאת, וזה היה מוציא אותי קצת מכל הלחץ שהייתי בו". והן יצאו מזה- "הן בריאות כבר שנתיים, תודה לאל. הרופאים אמרו לי שלאה ממש גיבורה. אני רק מתפלל לא לעבור את התקופה האיומה הזאת שוב". ענת, הבת, שומעת את הדברים בהתרגשות. "כשהמחלה שלי התגלתה, אמא היתה בסוף הטיפולים שלה", היא מספרת. "לא רצינו להכביד עליה, ואבא לקח הכל על עצמו. אני אומרת לך - לא ראיתי אותו ככה מעולם. מצד אחד הוא תמך בי ולא זז ממני לרגע. חיבק, נישק, יצא איתי בשש בבוקר לניתוח, והיה שם עד אמצע הלילה עם משקפי שמש, שלא יראו כמה הוא בוכה. מצד שני, הוא לקח את זה מאוד ללב. היה שבור לגמרי. וזה לא מנע ממנו להעניק לי חום ואהבה בצורה שלא תיאמן. חשבתי לעצמי, איזה מזל שיש לי אבא כזה. "וחשבתי גם שאמא בעצם גידלה אותנו לבד. אבא היה תמיד עסוק בענייני הכדורגל, נסיעות לחיפה, נסיעות עם הנבחרת לחו"ל. ועכשיו הוא משלים הכל. אבא וסבא ביחד. אתה יודע, הוא בא איתי גם לאסיפות הורים בבית הספר. הוא תמיד רגשן, ומפנק, והכי דאגן בעולם. אני יודעת שלא תמיד רואים את זה, בגלל הסגנון שלו. לא יודעים עד כמה האיש הזה אנושי ורגיש". "אולי אני יותר מדי בוטה" שלמה שרף יחגוג ביום שלישי יום הולדת 70. הוא נולד בתאריך מיוחד, 1 בינואר, כך שתמיד יש לו עוד סיבה לחגוג. בשש וחצי בבוקר הוא כבר על הרגליים, אחרי ארבע שעות וחצי של שינה ("זה ממש מספיק לי"). אוכל את החטיף הקטן שלו במטבח ושותה קפה ראשון של בוקר. יש לו מרץ ואנרגיה של בן 30. פעם אחת יטפל בגינה בבוקר. פעם אחת ילך לפקח על השיפוצים בבית של בנו הבכור אבי (43), שגר מרחק הליכה של שלוש דקות ממנו במושב. בתו ענת (41), שגרה עם משפחתה ממש צמוד אליו, מספרת שהוא מתייצב אצלה על הבוקר לעזור עם הילדים ולהוציא את מי שצריך להסעה לבית הספר. פעם אחרת הוא מדלג לצד השני, לבית של הבן אורי (37), סתם להגיד בוקר טוב של סבא בקולו הרם. שלוש פעמים בשבוע הוא מרים משקולות ("15 תחנות!") והולך על ההליכון במכון הכושר, שנמצא מעל סוכנות המכוניות שלו ברעננה. אבל עיסוקו העיקרי מתמקד בפרשנות ספורט דעתנית בטלוויזיה או ברדיו, וגם כאן, ב"ישראל היום". פרשנות שלא כולם אוהבים ולא כולם מפרגנים לה, אבל זה מעולם לא היה התפקיד שלו, להיות האיש הנחמד של הכפר. "אני, כל זמן שאני עושה את מה שאני עושה, זאת האמת שלי. אני אומר את מה שאני חושב בלי כחל וסרק. אולי אני קצת יותר מדי בוטה לפעמים, ואני גם מצטער על זה. אבל לפעמים אני פשוט לא שולט בזה. בלהט של ויכוח נאמרים דברים שאתה לא מצנזר אותם, כי התוכנית שאנחנו עושים היא בלייב. אמרת - נסעת. ולפעמים יש לך כזה קופמן, או ברקוביץ', והוא פוגע בך, או שהוא אומר דברים שמרגיזים אותך, אז קורה שאני מתבטא בצורה לא... זה לא כמו שאני יושב איתך כאן ושוקל כל מילה ומדבר בצורה יפה. "כשאני ב'יציע העיתונות', בלשון שלי אין עצם. אני אומר מה שאני רוצה. חלק מהתוכנית שלנו זה גם הצעקות האלה, ואם אני לא עושה את זה, אז לפעמים ברזי (אבי ברזילי, עורך התוכנית - ע"נ) אומר לי באוזנייה תיכנס בו, תקטע אותו, תעצור אותו. זה מוסיף עניין, ואני רואה ברחוב כמה זה מעסיק את האנשים". אומרים שהתוכנית מקדשת תרבות של צעקות. "יש אלימות בספורט, ויש גם צעקות בתוכנית. אבל אני כל הזמן אומר שזה לא רק שם. תראה את האלימות בכל החברה הישראלית, בבתי הספר, במועדונים עם הסכינים. ואת כל השחיתויות בצמרת. אני לא ציפיתי, בגיל שלי, לראות כזאת מדינה. אני מאוכזב מאוד. באיזה מקום בעולם נשיא יושב בכלא ושר האוצר בכלא ושר החוץ הולך עכשיו למשפט. אז הכדורגל לא מנותק מכל זה, ואנחנו לפעמים מלבים את הצעקות, העצירות אחד של השני בכוונה, שיהיה יותר מעניין. אבל בסך הכל, שומרים על גבולות בדיון שלנו באולפן". אתה נהנה שם- "אני אוהב את התוכנית הזאת. אני כל כך הרבה שנים בערוץ הספורט, שלפעמים אני מרגיש כמו אבא שהילדים שלו מסתובבים לידו. אני מרגיש שם מאוד מוערך. זה צוות שאני הולך איתו כבר הרבה שנים. עכשיו הקוף (רון קופמן - ע"נ) מאוד חסר לי". איפה הוא באמת- "הוא בחופשה, והוא יחזור בקרוב. הוא עבר כל מיני דברים, וצריך להתאושש. הוא חסר לי בתוכנית, ואתה יודע מה? לא רק לי. למדינה שלמה. הוא מוסיף הרבה צבע, למרות שלפעמים הוא באמת מרגיז אותי עם הדברים שלו". אתה שומר איתו על קשר בכל התקופה הזאת שהוא לא בתוכנית- "כן, כל הזמן. בשבת האחרונה הוא בא אלי לכאן ואכל אצלי צהריים. בישלתי בשר טוב, מרקים, תוספות, היה כיף". אתה יודע שאנשים נפגעים מהביקורת שלך. "תשמע, לא תיארתי לעצמי שלמילה שלי תהיה כל כך הרבה השפעה בכל כך הרבה מקומות. "אם זה אצל אוהדים, מאמנים, מנהלים, בעלי קבוצות. כל מה שאני אומר בלילה, מצטטים בבוקר. מדברים על זה, למה שלמה אמר ככה ולמה אמר ככה. אף אחד לא אוהב לקבל ביקורת. ותמיד יש אנשים שנפגעים מהביקורת, ויש ריקושטים. "לאורך כל הקריירה שלי יש הרבה שנפגעו ממני, ולא רק בתוכנית הזאת. אני לא יכול לפרט את כולם, צריך אולי דף שלם בשביל לכתוב את כל השמות שפגעתי בהם". ומתקשרים אליך להגיד לך שפגעת בהם- "בטח. שחקנים, מאמנים, כולם. אומרים לי, שלמה, למה". ואתה מתנצל- "אם יש דברים שאני מרגיש שטעיתי, אז אני מתנצל". יש משהו שאתה מתחרט עליו הכי הרבה? שבאמת הצטערת שאמרת אותו- "אני לא רוצה לדבר על זה". שנייה של שקט, ושלמה חוזר לירות. "הרבה פעמים נפלט לי משהו שאני מצטער עליו. תראה, למשל, לפני שבוע, בשידור בגביע הטוטו, הפועל חיפה נגד מכבי תל אביב, אמרתי על שחקן - הישאם כיוואן מהפועל חיפה - שהוא אפס. וישר בשידור הצטערתי ואמרתי שאני מבקש סליחה. זה בסלנג, נפלט לי. לא התכוונתי להעליב אותו. זה סלנג, סלנג. לפעמים אני אומר על עצמי, אני אפס, איזה אפס אני". אבל מצפים ממך לדבר אחרת כשאתה בשידור. "האמת שבשידור אני משתדל לשמור על עצמי. אבל לפעמים יש מהלכים שמקוממים אותך כמאמן. גם כשהייתי מאמן הייתי יכול לפלוט על שחקן - איזה אפס, איך הוא מסר, איך הוא בועט. אבל זה לא בשביל לפגוע, חס וחלילה. הייתי אומר לשחקנים שלי, 'יא בן טיבוגה'. עד היום אני לא יודע מה המשמעות של זה. זה משהו בבולגרית. היה לי מאמן שתמיד אמר את זה, אז אני השתמשתי בזה גם. זה לא בא להעליב". אתה מבין את האנשים שאומרים שהרבה פעמים בשידורים ישירים אתה מתנהג כמו אחרון האוהדים- "נו מה? אז אני צועק לשחקנים 'לך!' ו'קדימה!' ו'יאללה!' זה לא בוטה, זה לא קללה. זה כלום לא. אתה יודע, היה לי מאמן, קראו לו עמנואל שפר. הוא היה מבקש מהקיצונים: שחקו על הקו. היה קיצוני אחד, כל הזמן נכנס פנימה. הוא אמר לו: 'בוא, בוא, חיים יואל, בוא הנה חיים יואל. שים רגל אחת על הקו. שים את הרגל השנייה מחוץ לקו, ולך קיבינימט הביתה'. וזה שפר, אתה מבין. "אז תשמע, אומרים דברים. כדורגל הוא משחק אמוציונלי, ויש להט, ויש דברים שכשאתה קר, בחיים לא תגיד, אבל שם זה לא בשליטה שלך. "ומתברר שאת האמת הישירה הזאת, זה מה שהציבור רוצה לשמוע. אני מקבל תגובות נהדרות. אני יושב באוטו, בכל רמזור - 'כל הכבוד', 'אתה היחיד שאומר את האמת', 'אוהבים אותך'. אני מקבל היום אהדה הרבה יותר גדולה ממה שקיבלתי כשהייתי שחקן או מאמן". יותר מהתקופה שהיית בשיא, כמאמן הנבחרת? יותר מהאליפויות עם מכבי חיפה- "מכירים אותי הרבה יותר. לא קצת יותר, הרבה יותר. אני פופולרי שזה לא ייאמן. זה כוחה של הטלוויזיה. עוצרים אותי להצטלם, לתת חתימות. לפעמים זה קצת מטריד, אבל אז אני חושב, מה יהיה כשזה לא יהיה לי כבר. זה הרבה יותר קשה. בעבר הייתי מאמן של הפועל כפר סבא ולקחתי שם גביעים, הייתי בבני יהודה ולקחתי גביע, לקחתי אליפויות עם מכבי חיפה ודאבל מדהים. ונבחרת ישראל, כמובן, עם כל ההישגים. אבל היום? היום אני מדבר לכל האומה". ועדיין, נפלת עם הפרשנות בעיתון למשחק שלא ראית, בין פורטוגל לגרמניה ביורו. "חייבים לדבר על זה-" כן. "תקשיב טוב, אני חלק מהמשחק ראיתי. ראיתי במכשיר הנייד". תוך כדי ההופעה של שלמה ארצי- "תוך כדי הופעה, גם ראיתי את זה במכשיר. זה לא היה כאילו שלגמרי לא ראיתי. חלק מהמשחק ראיתי בבית, וחלק באייפון. זה לא בסדר, אני קיבלתי את העונש שהוטל עלי בעיתון בכבוד, הודעתי שטעיתי, וזהו". ובכל זאת, למה היית צריך להגיד שראית? למה פשוט לא להגיד מהתחלה, טעיתי- "אבל אמרתי את זה. והאמת שגם ראיתי חלק מהמשחק. והצטערתי על כל המקרה הזה. תבין, לא ניסיתי פה לשקר". הופתעת מההד שהיה לזה- "הופתעתי יותר מהתקשורת, שטיפלה בעניין הזה יותר מאשר הציבור. מהציבור כמעט שלא הופתעתי. שמע, בכל מקום שאתה מצליח, מחפשים אותך". זה לא היה אחד הדברים שתרצה לזכור מקריירת הפרשנות שלך. "לא. אבל קורים גם דברים כאלה, אין מה לעשות". "סיפור נמני נגמר" שלמה שרף גדל בכפר סבא. הוא התחיל לשחק כדורגל כבר בגיל 6, ובגיל 16 כבר עלה לבוגרים של הפועל כפר סבא. לימים הפך למאמנה. באמצע שנות ה-70 הביא לעיר גביע, והפך עם יצחק שום, עם דרור קשטן ואחרים לגיבור מקומי. אבל קריירת האימון שלו זכורה בעיקר בזכות ההצלחות הגדולות שלו במכבי חיפה, שאותה הוליך לאליפויות היסטוריות בשנות ה-80 ולדאבל בתחילת שנות ה-90. ב-1992 הפך למאמן נבחרת ישראל, למשך שמונה שנים. זכורות לזכותו ההופעות הבלתי נשכחות נגד אוסטריה ברמת גן (ניצחון של 5:0 לישראל), הניצחון ההירואי 3:2 על נבחרת צרפת בפארק דה פראנס ב-1993, התיקו מול רוסיה 2:2 ב-1993 ועוד. וגם ההפסד המביך של 5:0 לנבחרת דנמרק ברמת גן, בשלב ההצלבה, שאחריו התפוצצה פרשת נערות הליווי. לאחר סיום עבודתו בנבחרת מונה שרף למאמן מכבי ת"א, אבל אחרי שלושה מחזורים בלבד הוא פוטר, לראשונה בחייו המקצועיים כמאמן, בגלל סכסוך עם כוכב הקבוצה דאז, אבי נמני. זה השאיר בו צלקת עמוקה, שספק אם הגלידה עד היום. "אחרי שפיטרו אותי ממכבי עברתי צנתור. מאז היה עוד אחד, אבל היום הלב בסדר, תודה לאל". לקחת את זה קשה. "זאת היתה אולי התקופה הכי קשה שלי באימון כדורגל. למעשה, זה היה סיום הקריירה שלי. זה מאוד פגע בי. זה מאוד פגע בי. ישבתי אצל לוני (הרציקוביץ', הבעלים של מכבי ת"א אז - ע"נ) והתחננתי אליו, תן לי לגמור את העונה. אם לא ניקח אליפות, אני הולך בעצמי. הוספתי שאני יודע איך לטפל בעניינים כאלה עם שחקנים. שאני לא רוצה לגרש את נמני, אלא רוצה אותו כשחקן, ושהוא לא יהיה גם מנהל, גם מאמן וגם שחקן. "אף פעם לא נותנים גיבוי לשחקן על פני מאמן. לא נתקלתי בדבר כזה אף פעם. ואני אגיד לך את האמת. יש לי מקורות מידע שאברהם גרנט היה מאחורי כל הסיפור הזה שלי במכבי ת"א. אתה שואל מאיפה בא הריב שלנו? אז הנה, משם כנראה. נמני היה בקשר עם גרנט, גרנט הוא זה שהביא את ניר לוין לאמן במקומי, והוא דיבר עם לוני, הוא היה חבר שלו". אבל עברו מאז הרבה שנים. למה שלא תשלימו כבר, אתה וגרנט? לא נמאס לך לריב איתו כל הזמן- "היו ניסיונות פה ושם, וזה לא צלח. אני לא פוסל שבאיזשהו שלב, כזה או אחר, אני אשלים איתו. אין לי כבר מספיק שנים בשביל להשלים, או לריב. אבל זכותי לחשוב שהוא לא מאמן. שמי שלא שיחק כדורגל, לא יכול להיות מאמן כדורגל. מותר לי לחשוב ככה". יש לך משהו טוב להגיד עליו- "כן, הוא עושה עכשיו דברים יפים בנושא השואה. אני מעריך אותו על זה מאוד. אני בן לניצולי שואה, ואני יודע כמה המצוקה של השורדים גדולה. המדינה היתה צריכה לטפל בכל הנושא הזה אחרת, ואם גרנט תורם לעניין הזה, מגיעות לו כל המילים הטובות. זה מרגש אותי". איך אתה עם נמני- "בסדר. לפעמים הוא מגיע ל'יציע העיתונות' או לתוכנית במוצ"ש. אני מדבר איתו. תשמע, אפשר להגיד על נמני הכל, אבל ברגע שאבא שלי נפטר, לפני שלוש שנים, הבחור הזה הגיע אלי הביתה, לבד, בלי מלווים, ולחץ לי את היד, וישב אצלי בשבעה. בשבילי, הסיפור נגמר. אני לא שומר טינה לאף אחד, ואני יודע שהוא מתחרט. אם תשאל אותו היום על העניין הזה, הוא מצטער. הוא יודע שהוא עשה טעות לגביי". אבל אתה נשארת עם מועקה גדולה. "אני נשארתי עם מועקה בגלל הפיטורים שלי ממכבי תל אביב. באותו זמן שמכבי חתמה איתי, יענקל'ה שחר ביקש ממני לחזור לחיפה, ואני אמרתי לא. רציתי להוכיח בתל אביב שאפשר לעשות שם משהו אחר. היו שם מאמנים ששיקרו את לוני כל השנים. הם סיפרו לו סיפורים, שהם באו 'לבנות קבוצה'. בסולל בונה בונים, לא בכדורגל. אז כל הזמן סיפרו לו על בנייה, בנייה, בנייה. ואני באתי, ואמרתי, אם אני לא עושה אליפות, אני הולך הביתה בסוף השנה. אמרתי לו, אתה רוצה - אני אחתום על זה. ויחד עם זה, הוא לא נתן לי לגמור. "אני המאמן היחידי בעולם שפוטר בלי שהפסיד משחק - לא בגביע, לא בידידות ולא בליגה. ואני לא באתי מקבוצה קטנה. באתי מהנבחרת. אמרתי ללוני, 'אתה צריך לתת לי על זה קרדיט'. והוא לא נתן לי. 'הרכבת הגיעה לסוף דרכה', זה היה המשפט שלו". הוא גמר לך את הקריירה- "לא, הוא גמר לעצמו את הקריירה ואת הכסף. אחר כך זה עלה לו מיליונים על גבי מיליונים. והוא עשה לעצמו את הנזק הכי גדול. לא לי". "קשטן עשה ברוגז איתי" אני שואל את שרף אם הוא מתגעגע לעמוד על הקווים. "להגיד לך את האמת? לא", הוא עונה מייד. לא מאמין לך. "לא מתגעגע. אני חושב שהיום, המעמד של המאמן הוא סמרטוט. פעם אחת אתה מנגב איתו ופעם אחת אתה זורק אותו. היום מאמן כדורגל ישראלי הפך להיות יס מן, עושה דברו של הבעלים. היום ברוב המקרים, הבעלים הם אלה שמנהלים את הכדורגל. הם אלה שרוכשים את השחקנים, הם אלה שקובעים איך לשחק וגם מי משחק. זה לא היה בזמני. לפי דעתי, אחת הבעיות של הכדורגל הישראלי היום זה שהמאמנים הם חסרי חוט שדרה. יש להם חלק גדול בזה שהרמה כאן ירודה ביותר". ירודה יותר מהזמנים שלך כמאמן- "בוודאי. אתה ראית פעם ליגה כזאת שוויונית וכל כך נמוכה ברמה שלה, כמו הליגה הזאת? אני לא זוכר מתי היתה ליגה כזאת נמוכה כמו השנה. וזה הרבה בגלל המאמנים ובגלל שאין כאן שחקני כדורגל מספיק טובים". בעבר היו מאמנים יותר טובים- "בוא תראה. בתקופה שאני אימנתי, היו מאמנים שכל אחד מהם היה לג'נד, אגדה. תיקח את דוביד שווייצר. תיקח את איציק שניאור, יענקל'ה גרונדמן, אלי פוקס". אמציה לבקוביץ'- "אמציה, בוא, זה כבר דרגה נמוכה יותר. אני מדבר על הגדולים ביותר". קשטן- "גם כן, לא באותה..." לא- "אבל בהחלט..." אתם ביחסים טובים- "הוא ברוגז איתי". למה- "וואלה, לא יודע. כנראה לא אהב את הביקורת שלי בשלב זה או אחר. אנחנו לא מדברים כבר כמה שנים טובות. בעבר היינו בקשרים טובים, היו קטעים שהוא היה פה כל שבוע, בבית שלי". וזה לא חבל לך- "חבל לי, אבל מה לעשות? אני לא אשם. הוא עשה ברוגז איתי, לא אני איתו". אז אולי אתה, ממרום מעמדך וגילך, תסור אליו ותגיד, אדון קשטן, בוא נחסל את זה כבר. "אני כבר ניסיתי כמה פעמים, זה לא צלח". וקשטן, אפילו שהיה מאמן נבחרת והביא אליפויות רבות לקבוצות, לא ברמה של הכי גבוהים- "תראה, דרור מאמן טוב, אני לא יכול לבטל את זה. הוא מאמן טוב. אני לא אומר שהוא מאמן לא טוב. אני לא מחלק ציונים למאמנים. רק הזכרתי את הגדולים בתקופה שאני אימנתי, ואיתם הייתי צריך להתמודד. היום קשטן, מתמודד נגד מי? נגד מאמנים שלא שיחקו בכלל? אז ברור שברמה הזאת של המאמנים היום, קשטן הוא הכי בולט". ומול אלה שהיו אז- "שמע, אמרתי לך, כל תקופה עם המאמנים שלה. אתה לא יכול להשוות. זה היה משהו אחר. דרור מאמן מהסוג הישן. הוא עדיין מנסה לשמר את המעמד של המאמן בכדורגל הישראלי. כל האחרים, כפי שאמרתי לך, הם לא דומים לכלום. הוא היחידי ששומר על הצביון של המאמנים, על הדמות של המאמן". תגיד, מאמן לא יכול לפרגן למאמן אחר- "אתה באמת מכיר מאמן שמפרגן למאמנים אחרים? לי היום יותר קל, כי אני כבר לא מאמן בעצמי. מאמן למאמן - זאב. אתה יודע כמה מחכים לך בפינה? כמה אורבים? והיום זה נהיה יותר גרוע, כי השתלטו על הכדורגל גונבי דעת, שבכלל לא באים מהכדורגל". אז למה שלא תחזור ותעלה את הרמה? אם היו מציעים לך היום לחזור למכבי חיפה, למשל- "בשום פנים ואופן לא". ולנבחרת- "תראה, כולם עוצרים אותי ברחוב, 'תחזור, תחזור. אנחנו מתגעגעים אליך'. אבל לכולם הייתי אומר לא". בחייך, נבחרת ישראל. "לשים על עצמי טרנינג ולרדת למגרש, לעשות אימון, אני כבר לא עושה. אבל אם יבואו ויגידו לי, תשמע, בוא תנהל מקצועית, תעשה דבר כזה ודבר כזה, אז אולי כן. אולי. אבל מי ייקח אותי? מה, לוזון יכול לקחת אותי היום-" למה לא- (צוחק). "אני המכה הגדולה ביותר של אבי לוזון וכל מה שקשור באבי לוזון. שמעתי שהוא הולך להיות ראש עיר בפתח תקווה. הלוואי והוא ילך, ניפטר ממנו בכדורגל. אז אחד כזה, הוא ייקח אותי להתאחדות-" לא יודע. אולי שווה לנסות. "תשמע, אני בטוח שאם היו מביאים אותי, עם הניסיון שלי, אז בטח שהייתי מקדם אותם. אני ממשיך לנהל עד היום אקדמיה לכדורגל בטוברוק, וזה מועדון הנוער הכי מצליח בארץ. מה שאני עשיתי עם נבחרת הנוער של ישראל, אף אחד לא עשה עד היום. "כולם אומרים לי, היה לך מזל, יצא לך בנבחרת הדור הכי טוב. אבל סליחה, מי עשה את הדור הזה? מי העלה דור שלם לבוגרים? אני אימנתי את כל הילדים האלה. ראובן עטר, טל בנין ורן בן שמעון ואריק בנאדו. אם לא אני, בנאדו בכלל לא מגיע לשחק כדורגל. או ניר קלינגר. ואייל ברקוביץ'? ראינו שגדל כאן טאלנט ברמות הכי גבוהות. אני שילבתי את כל אלה בקבוצה הבוגרת עוד כשהם היו ילדים". ועדיין לא הצלחת להעפיל איתם לשום מונדיאל או יורו. "מה משווים? משווים את התקופה שלי לזאת ששיחקנו בכלל באסיה? משווים את זה לאירופה? בזמני, אמרתי שהנבחרת צריכה לצמצם פערים באירופה. ואנחנו שיחקנו נגד הנבחרות, אולי בהגרלות הכי קשות. לא כמו היום, שמקבלים בתים כאלה עם נבחרות כל-כך חלשות. חוץ מזה, נניח שאני לא הצלחתי, אתה יודע מתי זה היה? זה כבר 14-13 שנים. מישהו אחר הצליח מאז-" ירדנו ברמה- "אתה יכול בכלל להשוות בין הנבחרות שלי בכל הקדנציות לנבחרות אחרי שאני עזבתי? זה לא דומה בכלל. בוא'נה, בזמני הקהל אהב מאוד את הנבחרת. נגד סאן מרינו היו 50 אלף צופים. על מה אתה מדבר. ועזוב את ה-5:0 על אוסטריה, שהיו שם מהלכי כדורגל גאוניים ממש. הקהל הזדהה עם הנבחרת והיה כדורגל יפה, שיחקנו בהגרלות הכי קשות שאפשר. והצלחנו לעשות דברים יפים מאוד". גם גוטמן מאכזב אותך- "בוא ניתן לו לגמור את הקדנציה שלו, ואז נשפוט אותו. עד עכשיו אין לנו במה להתפאר, אני לא רואה שום התקדמות. שום שלד לא נבנה כאן. יש הרבה תחלופה של שחקנים. ניצחנו את הקבוצות שמתחתינו, זה בסדר, אבל בוא נראה מה נעשה מול הנבחרות החזקות של הבית". היום, כשאתה נכנס לאיצטדיון רמת גן במשחק של הנבחרת, זה עושה לך משהו- "זה לא מדגדג לי. אתה בחור צעיר, תלמד. כל בן אדם צריך לדעת לעשות סטופ בחיים שלו. להגיד, הלו, הפרק הזה בחיים נגמר, מתחילים פרק אחר. אני לא חי בנוסטלגיה. אני אדם מאוד ריאלי. יודע איפה אני עומד. אני לא חי את העבר. אני לא נכנס לאיצטדיון, מסתכל על עצמי, מכה לעצמי על החזה ואומר - אני שלמה שרף, אני זה שהייתי כאן מאמן הנבחרת. זה אפילו לא עושה לי רעד בגוף". ובקריית אליעזר- "כשאני נכנס לאיצטדיון בחיפה, הקהל מריע לי, ולפעמים נעמד על הרגליים ואומר לי כל הכבוד. אז זה נעים ונחמד, אבל זה לא משנה אותי. ורגע, מי שם את מכבי חיפה על המפה? אם לא אני, עד היום הם מתבוללים אני לא יודע איפה. עד שבאתי הם היו עושים מסיבה שהם נשארו בליגה. שלוש שעות היו מחלקים שם גביעים על זה שהם לא ירדו. ומאז שאני באתי? אליפויות, דאבל, 20 שנה זאת הקבוצה שנותנת כאן את הטון". מה היה בך שהצלחת עם הקבוצות שלך- "מה זה, הטרפתי להם את הראש. בהתלהבות שלי, סחפתי את כולם אחריי. ידעתי להוציא מכל שחקן את הכי טוב שלו. אצלי, כל דפוסי החשיבה השתנו. פתאום חושבים רחוק, פתאום חושבים הישגי, מנצחים, לוקחים את הליגה. ופתאום, משנות ה-80 וה-90, העברנו את כל מרכז התקשורת מהעיר תל אביב לחיפה. זה כיף, זה מחמיא, אבל אם אתה חושב שאני נשפך מזה, ממש לא". "11 נכדים, ממש קבוצה" אם יש דבר אחד בעולם ששלמה שרף נשפך ממנו כהוגן, זאת המשפחה שלו. 45 שנים הוא נשוי ללאה (68). בנו הבכור, אבי, ששיחק בעבר כדורגל ואף אימן, הוא כיום סוכן ביטוח. ענת היא מלונאית ומנהלת אירועים. ואו-רי, שגם הוא שיחק כדורגל בעבר, עובד כיום בהיי-טק, וגם שותף עם יצחק שום באקדמיית הכדורגל ע"ש עמנואל שפר בכפר סבא. לשלמה וללאה יש כבר עשרה נכדים, וה-11 כבר כמעט כאן. שרף נותן את השריקה הארוכה שלו, וכל החמולה שלו מתייצבת אצלו בחצר. אחד הנכדים מתייצב בשער הקטן בחצר ומגן עליו מהבעיטה של סבא, אחר מקבל חיבוק חם. שליימה, כפי שמכנים אותו אוהביו, הוא אדם רגשן. "כל העולם שלי זה הילדים והנכדים. אתה שואל על מה אני גאה בחיים? על זה. אני גאה מאוד בילדים שלי ובנכדים הנהדרים שלי. זה ממלא אותי גאווה ושמחה גדולה. עוד מעט יש לי 11 נכדים, ממש קבוצת כדורגל. ואני שמח לראות שהם מסודרים, לא כורעים תחת עול של משכנתאות, יש להם בתים, משפחות טובות, עבודות טובות והכי חשוב ללאה ולי - כולם לידנו. "תראה, אני לא קיבלתי הכל על מגש של כסף. נולדתי בסיביר, והגענו לארץ כפליטים אחרי המלחמה ב-1949. אבא שלי, משה, היה ציוני. איש חירות. הוא היה נוסע שבוע עם עגלה וסוס לוורשה, לשמוע את ז'בוטינסקי נואם. והוא רצה רק לעלות לישראל. בהתחלה היינו במחנה עולים בפרדס חנה, עם גשם בתוך האוהלים. כשהייתי בן 6 הגענו לכפר סבא. ואבא שלי היה עובד בפרדס, מחליף את קווי המים. בתקופה ההיא, הצינורות היו מאלומיניום והיו מעבירים אותם משורה לשורה, והוא עבד קשה. אמא שלי, ציפורה, עבדה בלהוציא תפוחי אדמה עם הידיים. בתקופה ההיא לא היו מכונות. "לי ולאחותי הקטנה לא היה הרבה. היה לי זוג נעליים אחד. לחגים, לבית הספר, לכל יום. ואבא שלי היה רודף אחריי, מה אתה הולך לשחק כדורגל, אתה קורע לי את הנעליים. גדלתי, והנעליים לחצו עלי. היה לאבא סכין של סנדלרים. הוא היה חותך את השפיץ, כדי שהאצבעות שלי ייצאו החוצה. הייתי הולך עם אצבעות בחוץ, שהיו מגיעות רבע שעה לפני הרגל. "לפעמים כשאני נזכר בבית שלנו, בהורים שלי, זיכרונם לברכה, אני בוכה. אני מתגעגע אליהם. לא פעם אני הולך לישון איתם בלילה וקם איתם בבוקר. זה יכול לקרות לי, שאני בוכה, גם אם אני שומע שיר ביידישע מאמע. שיר של אמא ואבא. זה לא בושה לבכות". ההורים שלו פתחו את "קפה שרף" בכפר סבא, "ואולי משם קיבלתי את חוש הבישול שלי. שם, למעלה, על הגג של הקפה, היה לי דיסקוטק בשם 'בלו מון'. אני לימדתי שם ריקודים, ולאה, שהיתה אחת הנשים היפות בשרון, באה לשם לרקוד. ורקדנו לנו. עוד לא חשבתי אז שנהיה זוג, אבל תראה תמונות של לאה בצעירותה. איזה פצצה היא היתה". עד היום הוא מעריץ אותה. "היא אישה חזקה מאוד. כל צורת החיים הזאת, שכולם סביבה - הילדים, הנכדים - נותנת לה הרבה כוח. היא כל הזמן רצה סביב הנכדים. היא בייביסיטר שלהם, מביאה לגן, לוקחת מהגן, היא מדהימה איתם. בכלל, היא עזרה גדולה לכולם כאן. ולא רק כאן. היא היתה מזכירה רפואית, וגם עכשיו היא הולכת בהתנדבות לעבוד חצי יום כמזכירה רפואית בבית חולים מאיר. הם פשוט לא מוכנים לוותר עליה". אתה מפחד מהמוות? "אני יכול להגיד לך בצורה מפורשת: אני לא מפחד. אני לא מקדיש לזה יותר מדי תשומת לב. אני יודע שאנחנו עכשיו בשליש האחרון של החיים, ובשליש האחרון, אתה יכול או לגמור אותו יפה, או לגמור אותו באמצע, או לגמור בהתחלה. ככה שאני לא מפחד. "כשהייתי ילד, והסתכלתי על מישהו בגיל 50, הייתי אומר, וואו, איזה זקן הוא. אני היום בן 70, אז תאר לך. אבל אני לא חושב על זה. אני לא קם בבוקר ואומר, אני בן 70 ואני צריך לשמור על עצמי, או שאני צריך לעשות ככה, או לעשות ככה, בשביל להאריך את החיים שלי. אני לא חושב על זה בכלל. "כל זמן שאני עומד על הרגליים, אני יכול לעשות את מה שאני עושה היום. ואני אומר לך בכנות הכי גמורה, אני עושה הרבה מאוד. אני לא מכיר מישהו בגיל שלי שעושה כל כך הרבה. גם אם זה לא עבודה פיזית, עצם העובדה שאני ער ואני על הרגליים 18 שעות, לפעמים 20, אני לא מכיר אנשים הרבה יותר צעירים ממני שמחזיקים מעמד ועושים את העבודה הזאת. אז ברור שיש קצת לחץ דם וקצת סוכר. כמו כל המחלות של היהודים הטובים. בסדר, חיים עם זה". מה עוד היית רוצה להשיג בחיים- "הגשמתי את כל החלומות שלי. החלום הראשון היה להיות שחקן כדורגל. הצלחתי בזה. החלום השני היה לאמן, הצלחתי בזה. והחלום הגדול היה לאמן את נבחרת ישראל. גם את זה הגשמתי, ואני מאוד גאה בכדורגל שהצגנו בתקופה ההיא. "בגילי, בעיקר חשוב לי להיות כמה שיותר עם המשפחה שלי. לחבק אותם, להיות הכי בשבילם שאפשר. ותשמע, חשוב לי להגיד לך. כשעוד הייתי שחקן ומאמן צעיר, עבדתי גם כסגן מנהל אחזקה במפעל של 500 איש. הייתי מדריך בנוער העובד. הייתי בעלים של דיסקוטקים ושל בית קפה. היום, כשאני בטח לא צעיר, אני איש תקשורת שמופיע בטלוויזיה, ברדיו ובעיתון. כמה אנשים אתה מכיר שעשו כאלה פרקים יפים ומכובדים בחיים שלהם-" אז זהו, שיש עוד פרק אחד משמעותי בסיפור של שרף, אהבה גדולה ששנייה רק לכדורגל, וגם אותה הוא הולך לקחת בקרוב לטלוויזיה. בסוף השבוע הבא הוא יתייצב, נרגש, לתחילת הצילומים של "מאסטר שף VIP". אתה? בתחרות בישול? למה- "אל תדאג, אני לא הולך לעשות הסבה מקצועית", הוא צוחק. "לא מחפש קריירה של בשלן ולא רוצה להיות שף במסעדה. זה בשביל הצחוקים, הכיף. אולי אלמד שם משהו חדש". אתה הבשלן בבית- "כן, בדרך כלל אני עושה את כל האוכל בימי שישי ושבת, בחגים, באירועים. הבית תמיד מלא. רק החמולה שלנו זה משהו כמו 17 אנשים, והילדים מביאים חברים, והבית מתמלא באיזה 50-40 איש. אז אני דואג שכולם יאכלו הכי טוב שאפשר. ואז, כשהאורחים והמשפחה שלי נותנים לי מחמאות נהדרות על הבישול שלי, אני מבסוט". מה אתה אוהב להכין? "חריימה, חצילים עם בשר, מרק זנב, ובכלל כל סוגי המרקים. גם כל סוגי הבשרים. לא מדבר על האש, זה פשוט. אני מדבר על בישול בישול. כבש, עגל, עופות, דגים, מכל המינים. גם בתנור, גם בגריל, גם במחבת". מה היה על השולחן ביום שישי האחרון- "היו קציצות בשר ברוטב פטריות, עשיתי מרק זנב עם שעועית, בעיקר שיהיה לקוף, כי הוא בא אלי בשבת, היה בשר שבישלתי עם יין אדום וירקות שורש, ואחר כך טחנתי את כל הירקות וסיננתי במסננת. וואו, היה פנטסטי. והיו עופות במרינדה וצ'ימיצ'ורי, רוטב אסיאתי כזה שעשיתי. ואורז חום ואורז לבן". ומי זלל את כל זה- "כל השבט שלי, חברות של הבת שלי, והקוף בא, ואחרים. בשישי-שבת עברו פה איזה 50 איש. היה מדהים, נהניתי מאוד. חבל שלא באת". מוסיקה: "רק ישראלית. שירי ארץ ישראל, שלמה ארצי, שלומי שבת, אייל גולן, נתנאל. וגם שירים ביידיש, שזאת שפה שאני שולט בה היטב". מאכל מועדף: "כל מאכלי החצילים". שתייה: "אני לא שתיין. יכול לפעמים לשתות כוס יין או וודקה עם בלאדי מרי". הצגה: "מאוד אוהב הצגות ביידיש. לפני שבועיים הייתי באחת כזאת. אני מחפש בכוח אנשים שידברו איתי יידיש". מרגיז: "שקרים, חוסר לויאליות, חוסר ניקיון". מרגש: "שיר ישראלי יפה ברדיו, ביקור במוסדות שמאכלסים ילדים אומללים. וכמובן, המשפחה שלי". געגוע: "להורים שלי, משה וציפורה. אבא נפטר לפני כשלוש שנים, אמא לפני 12 שנים. בכדורגל אני מתגעגע לאנשים כמו חיים הברפלד, שהיה יו"ר ההתאחדות, ומיקה אלמוג, אפילו ליורם אוברקוביץ'. אם האנשים האלה היו קמים מהקבר ורואים מי מנהל היום את הספורט במדינת ישראל, הם היו עוד פעם מתים". פוליטיקה: "לא מעניין אותי לרוץ. אבל תאמין לי, אם הייתי בעניינים, הייתי משנה הרבה דברים. קודם כל חייבים במהירות לשנות את שיטת הבחירות. שיהיו לך אזורים, שיהיו מועמדים באזורים, וכל אחד יידע למי הוא מצביע. לכל אחד תהיה מחויבות. לא כמו שזה נראה היום, ערימה של כלומניקים. אתה יודע, ערימה גדולה מאוד של כלומניקים, שמקורבים לפה ולשם, בקיצור - אוכלי חינם. לא עושים שום דבר". בחירות: "עוד לא החלטתי למי להצביע. בבחירות הקודמות הצבעתי לקדימה, בעבר הצבעתי גם לליכוד. אני לא שרוף על אף מפלגה. תמיד היו לי ויכוחים עם אבא בבית. אמרתי לו, תצביע למפא"י של בן-גוריון. אמר לי בסדר, כדי להיפטר ממני, ובקלפי הוא שם רק ליכוד". אישיות פוליטית: "בן-גוריון. אני חושב שלא קמו לנו מנהיגים כמוהו, חוץ משמעון פרס, שייבדל לחיים ארוכים. בשבילי, פרס מספר 1 בעולם. משהו נדיר". חופשה: "מאוד אוהב את הנופים בגולן ואת אילת". המשחק הטוב בקריירה: "לא יודע, היו הרבה. לפעמים אני יושב ורואה בשידור חוזר את המשחק ההוא מול אוסטריה ומתמוגג מנחת". השחקן הכי גדול שאימנת: "אני לא רוצה להתחיל לדבר על שמות, שאחרים לא ייפגעו. ברקוביץ' היה בין הגדולים ועשה קריירה בלתי רגילה. ויצחק שום, שאימנתי חמש שנים? הוא לא רק מאמן מצוין, הוא היה שחקן מצוין, לא פחות טוב מאייל. בתקופה שלו הוא היה גדול מאוד".
* * *
השליפות של שלמה
משפטי המחץ
שלמה שרף הוא לבטח אחד האנשים הכי צבעוניים בישראל, ובמהלך שנות הקריירה הארוכות שלו כמאמן וכפרשן ניפק רשימה האינסופית של משפטי מחץ שנכנסו לפנתיאון.
בתשובה לשאלה אם השחקן עופר טלקר הוא שחקן מוביל, השיב שרף: "שחקן מוביל? מוביל ירקות אולי".
כשהשוער רפי כהן חטף "גול מ-40 דונם" מול ספרד, שרף ירה בתום המשחק: "אז מי אשם בשער? הרבי מלובביץ'-" ואחרי הניצחון מול אוסטריה אמר: "שכל הפרשנים יישבו בלול וילכו להתרחץ".
על אלי אוחנה הוא אמר פעם: "תחליט פעם מה אתה - שחקן, מאמן, פרשן, או דוגמן שמפו". ועל שחקן הפועל ת"א זיטו אוגבונה: "הייתי שם אותו בכלוב ושולח אותו לניגריה".
"אני בכלל לא מסתכל על הציטוטים האלה", אומר שרף וצוחק לעצמו. "כל דבר שיוצא ממני, עושים כותרות. אני לא מצטער על האמירות האלה. תראה, למשל העניין עם טלקר. שאלו אותי אם הוא שחקן מוביל. אני אמרתי שאין דבר כזה שחקן מוביל. מוביל זה של ירקות ופירות. אז עשו מזה כותרת ובדיחה. ואוגבונה? אחרי מה שהוא עשה, את התנועה הזאת, כאילו עם הסכין, אמרתי שהייתי שם אותו בכלוב ושולח אותו לניגריה. בשבילי כלוב זה בית סוהר. זה מה שהתכוונתי. ומה עשו לי מזה? ישיבה בכנסת, כאילו שאני גזען. אתה מבין-
"ורפי כהן? שוער שלי חוטף גול מ-40 דונם, אני עדיין חם מהמשחק, תופסים אותי במנהרה של איצטדיון רמת גן, אז שאלתי באמת מי אשם בשער הזה בדיוק? ומייד עשו לי מזה סיפור, כאילו פיטרתי את השוער שלי בשידור חי. והוא חטף עוד גול חוץ מהשער הזה, מהשחקן הכי נמוך של הספרדים.
"ואני אומר לך - גם היום, אם שוער שלי חוטף גול מכאלה מרחקים, הוא לא יעמוד אצלי בשער. אם לא הייתי מביא את רפי כהן מאילת להפועל פ"ת, עד היום הוא היה דג שם דגים, וגם את זה אמרתי בעבר ואני לא מצטער. תדע לך שעד היום אנחנו בקשר טוב".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו