"העולם השתנה, אתה לא רואה?", כך מטיחה דבורה (מאיה ורטהיימר) בפניו של גדליה (אורי לייזרוביץ') בסדרה הפופולרית שבאבניקים, כשהשניים דנו על לימוד תורה לנשים. והיא אכן צודקת - העולם השתנה וב-2018 ניתן היה למצוא על המסך הקטן והגדול עוד ועוד דמויות דתיות וחרדיות. נראה כי זו הייתה ה-שנה של הדתיים בכל הנוגע לפריחת יצירות שמציגות את עולמן המורכב על המסך.
ב-2006 זה קרה עם רוחל'ה וזוריק במרחק נגיעה, אחר כך הגיע הבאז המטורף שהיה גם לסרוגים, ומאז הולכת ומתעצם העיסוק בעניינים שבין קודש לחול לעיני כל. בשנת 2018 נראה שהקונפליקטים העצומים שאנשים דתיים עוברים הופכים לדיון מרכזי ברשתות החברתיות וברחוב.
פעם כשרצו לתאר אדם דתי בתקשורת היו מוסיפים לו כיפה, פאות וכמה ספרי תורה (זוכרים את קונילמל?). היום מבינים שאין כל כך הבדל בין המגזרים, והרגשות האנושיים מגשרים על הפערים העצומים. כך לדוגמה אבינועם החרדי (דניאל גד) התאהב בבחורה החילונית שירה (שירה נאור), שלא רואה בו פוטנציאל לזוגיות, והרבה מזה נובע מהפער ברמה הדתית בין השניים. "אנחנו שונים מדי", הוא אומר לרב. "שטויות. היא גרה על הירח?", ענה לו האחרון, וזו בדיוק הנקודה - אף אחד מאיתנו לא שונה עד כדי כך מהשני. "אפילו אל הירח הגיע בן אדם", עודד הרב את הבחור המבולבל.
בניגוד לשערוריות הרבות שמתפרסמות בתקשורת על רבנים ועסקנים דתיים, דווקא היצירות הטלוויזיוניות והקולנועיות עושות צדק וחסד גדול עם המגזרים הכי השמרנים בחברה. בבלתי רשמיים של אלירן מלכה (שגם יצר את שבאבניקים), הצופים מסיימים את הסרט בתחושת הזדהות מטורפת עם מפלגת ש"ס והקמתה.
מדור יהדות
• מחקר: לרבע מאוכולסיית אמריקה הלטינית שורשים יהודיים
• מה-1 בינואר: איסור על שחיטה כשרה בבלגיה
• גם דתיים לאומיים חוגגים את הסילבסטר: "שנה חדשה - סיבה למסיבה"
הסרט סיפור אחר של אבי נשר, שיצא ממש לאחרונה לאקרנים עוקב אחר שני הורים שמודאגים מחתונת בתם שחזרה בתשובה. הוא מראה איך למרות כל הלחץ והפרנויה של השניים, יש רובד אנושי בדרך החדשה שהיא בחרה.
למרות כל הקמפיינים והחרדה מ"הדתה", המסך מתמלא בדמויות שפשוט מאירות את החשיבה הסטריאוטיפית על העולם הדתי. בשנה החולפת היה נראה שכמעט בכל סדרה שמחשיבה את עצמה, חייבים להכניס דמות מגזרית. אם זה החייל החתיך פולצ'ק בתאג"ד (דין מירושניקוב), המשבר הדתי שחווה דובי (נדב נייטס) בבשבילה גיבורים עפים בעקבות החיפוש אחר אחותו, או החיילים החרדים ב"כיפת ברזל".
לאורך השנים נדמה כי דמותו של האדם המאמין עוברת נורמליזציה, וכעת אנו נמצאים בעידן שמאיר לטובה את חובשי הכיפה והשביס. אני זוכרת שב-2008 נתקלתי לראשונה בסדרה סרוגים, והתלהבתי שמישהו הפיק ויצר תכנית שלמה שעוסקת בציונות הדתית. עד אותו רגע היה ניתוק מטורף בין העולם שבו חייתי, לבין מה שראיתי עליו בתקשורת.
העיתונים היו מלאים בסיפורים מחרידים על מעשי זימה של רבנים, ומנגד התקשורת שידרה מסרים ליברליים ומערביים שהיו שונים ב-180 מעלות מכל מה שהכרתי. וככל שהזמן עבר, הרגשתי שהתמונה מתבהרת והעולם שלי הופך להיות חלק מהמיינסטרים התרבותי והתקשורתי. כך שחוץ מלחפש סיפורים מביכים וצהובים על המגזרים הללו, צצו יוצרים שהגיעו מרקע דתי והעניקו הצצה פנימית ועמוקה לתוך הניואנסים המגזריים, שעשתה לדתיים רק טוב.
אולי בגלל זה יש קבוצה שלמה שצועקת "הדתה", כי פתאום העולם התרבותי מלא ביצירות יהודיות שמציגות את העולם הפנימי והלא חשוך בכלל של אותן דמויות דתיות. לאט-לאט מתגלה שכולם בני אדם, שרוצים להתגייס לצבא, לעבוד, לאהוב, ובעיקר לחיות כאן כמו כולם. "החיים שלנו תותים" בביצועו של חנן בן ארי הפך לשיר השנה בגלגל"צ, ולא סתם. לישראלים נמאס לשמוע רק על מה שרע, והם מחפשים את האופטימיות והטוב. ולא סתם היצירות הללו שעלו השנה על המסך והכוכבים שלהם הפכו לשמות החמים בתעשיית הבידור. מי שמאמין לא מפחד.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!