"אל תשאלי אותי אם חוויתי גזענות. זו אקסיומה. אם אתה שחור - חווית. רופא אתיופי מקבל חולה במחלקה, והמטופל שואל אותו שוב ושוב איפה הרופא. קצין בדרגת סגן־אלוף פושט את המדים, והוא יעד משטרתי. בגלל צבע העור. כיהנתי שנים כפרקליט. זכיתי להערכה מקצועית. ברגע שהורדתי את הגלימה, הייתי חשוף".
אווקה (קובי) זנה, ראש היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות במשרד המשפטים, לא דואג רק לאתיופים. היחידה שהקים לפני כשנתיים מטפלת בפניות אזרחים שחוו גזענות ואפליה מכל הסוגים המוכרים לישראלים: ערבים, חרדים, ישראלים ממוצא רוסי, בני עדות המזרח. ובכל זאת התיוג של אווקה ושל בני קהילתו חזק יותר. אחרים - באופן עצוב - לעיתים מסתירים את המוצא, מחליפים בגדים, שם משפחה או מבטא. אצל יוצאי אתיופיה התווית טבועה בעור.
"אם תלכי ברחוב לא יעצור אותך שוטר ויבקש ממך תעודת זהות. את אפילו לא מכירה את התחושה", אומר זנה. "אני יכול ללכת באותו רחוב ושוטרים יעצרו אותי וישאלו למעשיי, בלי קשר לשמירה על ביטחון ועל הסדר הציבורי. המאבק שלנו נגד פרופיילינג (תיוג אתני; א"ע) הוא משימה לאומית. שוטרים אמורים לעכב אדם על בסיס התנהגותי ולא על פי חזות".
זנה הוא אדם מרשים. בן 39, גר בראשון לציון, נשוי ואב לשלושה. את התואר הראשון במשפטים, מהמכללה למינהל, קיבל כעתודאי של צה"ל, שם שירת בפרקליטות הצבאית והשתחרר בדרגת רב־סרן. את התואר השני במשפטים קיבל מאוניברסיטת תל אביב. במשך יותר מעשור כיהן כפרקליט פלילי בפרקליטות מחוז תל אביב. בפברואר 2017, כחלק מיישום המלצות דו"ח פלמור למאבק בגזענות, נקרא להקים את היחידה שמטרתה למגר את הגזענות.
שאיפה יומרנית.
"גזענות היא לא גזירת גורל אלא תוצאה של הבניות חברתיות. כשהלגיטימציה לגזענות תהיה כמו הלגיטימציה להטרדות מיניות, נוכל לסגור את היחידה. אני רוצה שנבחרי ציבור יפחדו להתבטא באופן גזעני כמו שמפחדים מ־MeToo#. זה מתחיל מהשיח ומחלחל למעשים. האם אדם נשפט על פי כישוריו או על פי המוצא שלו? האם כולם יכולים לממש את עצמם? אם אנשים לא ישנו את שם המשפחה שלהם כדי להצליח בחיים, אדע שעשיתי משהו".
אפריל 2015. דמס פקדה, חייל שתועד בסרטון כשהוא חוטף מכות משוטר, אישש את טענות הישראלים יוצאי אתיופיה על תפירת תיקים. "דמס פקדה היה עצור בזמן שהסרטון עלה לאוויר", משחזר זנה. "אלמלא אותו אזרח שפרסם ברשתות החברתיות סרטון ממצלמה ביתית, פקדה היה נאשם בתקיפת שוטרים, מורשע, ואולי נכלא. הסרטון היה נקודת מפנה".
המשטרה שחררה את החייל מייד. הצעירים האתיופים יצאו לרחובות נגד הגזענות הממסדית, ובפרט נגד שיטור יתר כלפי בני הקהילה.
"אני זוכר את ההפגנה בתל אביב. מכת"זיות, אמצעים מיוחדים. היה ברור שאם נערכים בכזה כוח - בסוף משתמשים בו. אכן היה שימוש אלים באמצעים האלה, אבל הפעם התקשורת היתה שם כדי לסקר".
בהוראת ראש הממשלה הוקמה ועדה בין־משרדית למיגור הגזענות בראשות אמי פלמור, המנכ"לית המוערכת של משרד המשפטים. בתוך חצי שנה הנפיקה הוועדה דו"ח נוקב ואפקטיבי, שכלל עשרות המלצות ליישום, והמרכזית שבהן היא הקמת היחידה. זנה וצוות היחידה קולטים תלונות של אזרחים, מפנים אותם לטיפול הגורמים הרלוונטיים ועוקבים אחר הטיפול.
"בדו"ח פלמור היתה הכרה של המדינה בכך שלא מדובר בתחושות, שאנשים לא בוכים סתם. הדו"ח העלה ממצאים בתחום של שיטור יתר - אלימות משטרתית, אכיפה מוגזמת, היטפלות לדברים קטנים. גם במשרדי החינוך והתרבות ובשירות הממשלתי לאזרח נמצאו פרקטיקות מפלות. אני מבקש שכל מי שנפגע מאפליה יפנה אלינו. אדם לא צריך להיאבק בגזענות לבדו".
היחידה מעורבת בתיקון חוק הסיוע המשפטי כך ששירות משפטי ללא תשלום יינתן למי שנפגע מאפליה; הגברת האכיפה בעבירות על רקע גזעני במשטרה, בשירות המדינה ובקרב בעלי מקצועות עם רישיון; הכשרה ומינוי של ממונים משרדיים למניעת גזענות במשרדי הממשלה; הקמת בתי משפט קהילתיים בערים שבהן ריכוז גבוה של יוצאי אתיופיה; תרגום לשפה האמהרית של מסמכים; השתלמויות במשרד החינוך והכשרת עובדי הוראה בתחום המאבק בגזענות; הסדרת נוהל הזדהות בפני שוטר; תיעוד בווידאו של חקירות קטינים; ביטול הגבלת תרומות דם של יוצאי אתיופיה, ועוד.
"אני מאמין שנוצרה הזדמנות ליצור מציאות אחרת, למען הדורות הבאים", הוא אומר, "להניח תשתית כדי שהחיים בישראל לא יהיו מנוכרים וזרים. למשל הנכחה חיובית. יהודי אתיופיה מסוקרים שלילית. אפשר להזמין לתוכניות האקטואליה מומחים יוצאי אתיופיה".
יכול להיות שהעדפה מתקנת בקבלה לעבודה מנמיכה את הקהילות שמקבלות אותה? פוגעת בביטחון של בניהן להצליח בזכות עצמם, לא להתקבל לעבודה בזכות מכסות?
"אוכלוסיות מסוימות מודרות ולא מתקבלות לתפקידים איכותיים בגלל דעות קדומות של מי שבוחר אותם לתפקיד. זה התחיל בנשים: נשים התקשו להיכנס לשירות המדינה כי גברים בחרו גברים. כשבוועדות המכרזים יושבות מספיק נשים, אז נבחרות יותר נשים בעלות כישורים דומים".
הקבוצות הזכאיות לקידום במשרות בשירות הציבורי הן ערבים, בעלי מוגבלויות, יוצאי אתיופיה וחרדים. היחידה של זנה מטפלת בפניות של אפליה על רקע מוצא מגוון. "צעירים ממוצא רוסי או חרדי שרוצים לעבוד ונפסלים, מזרחי שעובר סלקציה במועדון, דרוזי שעובר התעללות בצבא" - וגם על רקע גילנות - אבל גון העור של יוצאי אתיופיה מעמיד אותם כיעד קל יותר לגזענות.
"ב־2013 היתה תקופה של עליהום על מהגרים מאפריקה. הישראלי הממוצע לא יודע להבחין ביני לבין מהגר אפריקני", אומר זנה. "היתה תקופה של תקיפות ברחובות. היה מפחיד להסתובב. כשזה הופנה גם אלי, הבנתי את הקושי של מבקשי המקלט. אסור שאדם יהיה יעד לשנאה, לא משנה מאיפה הגיע. אם אתה מטפל בגזענות אחת, אתה מגביר גזענות אחרת. עדיף כבר לא לטפל".
אולי יש מקרים שדחייה של אדם ממקום עבודה היא עניינית, וקל לשלוף את הטיעון הגזעני?
"התירוצים וההצדקה לגזענות הם מגוונים. הישראלי שסירב להשכיר יחידת דיור למשפחה אתיופית כי 'הוא לא אוהב את הריח של המאכלים שלהם' - אפשר להגיד שריח של בישולים זו העדפה לגיטימית, כמו מישהו שמעדיף שלא להשכיר יחידת דיור למעשנים, אבל במקרה הזה האישה שרצתה לשכור את הדירה הבהירה לו שהיא בכלל לא מבשלת אוכל מסורתי. ב־2012 היתה שכונה שלמה בקריית מלאכי שהחליטה לא להשכיר דירות לאתיופים. יכול להיות שהיו להם כל מיני טיעונים כביכול 'ענייניים'? בסוף תחקירן הקליט את אחד מתושבי השכונה שאמר 'אתיופי טוב זה אתיופי בקבר'. אנחנו מקבלים פניות ובוחנים אותן לגופן. כשמישהו טען שהוציאו אותו מקבוצת ווטסאפ של העירייה בגלל המוצא ההודי שלו, דחינו את הפנייה. זו זילות של המושג גזענות. אנחנו מדברים על צעירים שחוטפים מכות ברחוב, על אנשים שלא מקבלים שירות, לא מתקבלים לעבודה.
"אני עומד בראש יחידה במשרד המשפטים, עם הסמל של המדינה, זה לא מובן מאליו. יש לי אחריות לא לסמן אדם כגזען, להשתמש בתיוג הזה בנחישות אבל בזהירות. אם אדם קם בבוקר ואומר 'אני רוצה להיות גזען', קל לי לטפל בו. יש משטרה, יש פרקליטות. אבל אנחנו מתמודדים עם גזענות לא מודעת ועם גזענות סמויה, והם מסובכים יותר להוכחה".
כדוגמה הוא מעלה את הקמפיין לעידוד תעסוקה של יוצאי אתיופיה. "זה חיובי! הקמפיין אמר: תעסיק אתיופי - אני אשלם לך. זה מעודד נחיתות של אתיופים. הבנאדם מהנדס, רופא, עורך דין. ההעסקה שלו משתלמת למעסיק לא בגלל המענק הממשלתי! הצבע החום לא דומה למגבלה פיזית. זו דוגמה לגזענות לא מודעת.
"גזענות סמויה היא כזו שמתורצת בכישורים: בדקו את המועמדים, והאתיופי לא התקבל בגלל שהיה פחות מוצלח. אני מסתכל על מבחן התוצאה. לא יכול להיות שתשעים אחוזים מהקהילה מתגייסים - זו הקהילה עם אחוזי הגיוס הכי גבוהים בכלל, ואחוזי הגיוס הכי גבוהים לקרבי - וכולם נעצרים בדרגת רב־סרן. יש 92 רבי־סרנים אתיופים במגוון תפקידים, אבל רק סגן־אלוף אחד, ורק אלוף־משנה אחד".
צה"ל דווקא משקף כור היתוך, צבא העם, סביבה שבה צמחו אלופים ממוצא מזרחי כשבחלקים אחרים של החברה הישראלית זה עוד היה נחשב לנס.
"לכן האכזבה מצה"ל גדולה יותר. תלמיד אתיופי שסיים 10 יחידות לימוד במחשבים, יש לו ידע טכנולוגי מצוין, עשה מכינה קדם־צבאית מורחבת - והצבא ממיין אותו להיות עובד רס"ר או סוהר בשירות בתי הסוהר. הקב"א ליוצאי אתיופיה נמוך באופן אוטומטי. לא יכול להיות שאנשים שהתחנכו פה, מסיימי בגרות מלאה, הצבא יעריך אותם פחות. הצבא הוא בבואה".
זנה מזכיר עובדות היסטוריות נשכחות: בשנות החמישים והשישים פנו ראשי הקהילות באתיופיה וביקשו לעלות לישראל, אך בקשותיהם נדחו. "שלטון מפא"י מנע באופן אקטיבי את עליית יהודי אתיופיה. עכשיו חזרנו הביתה, יש פה פסיפס, והיעד הבא הוא המאבק לרְגִילוּת של יוצאי אתיופיה".
זנה מספר על כתב תביעה אזרחי שהוגש לאחרונה נגד נהגת בחברת דן שלא הסכימה להעלות ילדים אתיופים לאוטובוס כי ילדים אתיופים אחרים הפריעו לה בהזדמנות אחרת. "שבעה ילדים ביום גשום, והיא סוגרת בפניהם את הדלת".
"בין המרת דת למוות"
קריאתם של נשיא המדינה ושרת המשפטים לצעירים יוצאי אתיופיה להגיש בקשה למחיקת הרישום הפלילי, היא תיקון אחד בדרך אל האור, אומר זנה. "40 אחוזים מבני הנוער הכלואים בכלא אופק הם אתיופים, בזמן שהקהילה הזאת מהווה רק 1.6 אחוזים מהאוכלוסייה. שוטרים מחזיקים בתפיסה של המפכ"ל לשעבר רוני אלשיך שאמר 'טבעי שיחשדו בהם'. יש פי חמישה כתבי אישום לקטינים אתיופים. המשטרה היא הגוף שהכי קשה לעבוד מולו. הם לא נותנים נתונים, טוענים שהם 'לא עושים פילוח לפי מוצא'. צעירים שחוגגים ומקימים רעש מקבלים קנס. במקרה שהם אתיופים, זה מתפתח למעצר ולפעמים הרשעה".
כשהוא מדבר על ההכרה החלקית של הממסד הרבני ביהדותם של ביתא ישראל, הכאב ניכר בקולו. "יש היום סנהדרין שאתם מחליטים לנקוט צעדים כדי להוציא שבט מעם ישראל? בואו תראו איך חיינו שם, תבינו מה זה לשמור על הגחלת של עם ישראל, כשבמאתיים שנים האחרונות הבחירה היתה בין המרת דת לבין מוות, ושמרנו על היהדות בחירוף נפש. זו הקהילה היחידה שככל שחקרו אותה, וגילו שאין ספק ביהדותה, כך פעלו אקטיבית להרחיק אותה".
חלק בלתי נפרד מהזהות שלו כרוך בסיפור עלייתו ועליית משפחתו. מטען תרבותי של עלייה נחושה, מסוכנת, ממניעים ציוניים. "הילדים שעברו את סודאן הם בפוסט־טראומה מתמשכת", הוא אומר. "היינו ילדים וראינו את המוות ואת המתים. מעולם לא טיפלנו, לא דיברנו".
הוא גדל בשיוונז באזור סמיין שבאתיופיה בסמיכות למשפחה המורחבת. סבו מצד אמו היה קייס. אילו לא היו עולים לארץ, סביר שגם הוא היה מתמנה לקייס. הוא זוכר את שמירת השבת הקפדנית, "גם החיות שבתו בשבת, והגברים לא הלכו עם אבנטים כי זה סמל לעבודה", את הצומות המרובים במהלך השנה, את טקסי ההיטהרות בנהר, את ההכנות לפסח שכללו את שבירת כלי החרס, "כמו היערכות ליציאת מצרים", ואת החלום על ירושלים - "חיינו על מזוודות, בתחושה שאנחנו זמניים באתיופיה ובכל רגע צריכים לחזור הביתה".
"שיחלמו להגיע לירח"
בשנת 83', כשהיה בן 4, נפוצה השמועה ש"נפתחה הדרך לירושלים". אלפים מיהודי אתיופיה החלו בצעידה רגלית אל סודאן, ומשם הועלו בחשאי לישראל. משפחתו יצאה למסע אך נלכדה ברשתו של אדם שהיה אמור להיות מורה הדרך שלהם בתוואי ההררי אך הוביל אותם לכפר אחר, שבה אותם, והפך אותם לעבדיו במשך ארבע שנים. אחותו הצעירה של אווקה נפטרה בשבי. רק עם מותו של אותו "מורה דרך" הצליחו להמשיך במסע. הם הלכו ברגל, ניגפים בידי סכנות רבות. אחרי שחצו את הגבול נלכדו בידי חיילים סודאנים שחשדו בהם כי הם חלק מרשת מבריחי אלכוהול. המשפחה נשלחה לכלא הסודאני. "לא אשכח את הפחד, את החרדה הגדולה בתור ילד: מה יקרה אם יחקרו אותי, ואשבר בחקירה, ואספר שאנחנו יהודים". הם הצליחו להשתחרר מהכלא הודות לקנס גדול ששולם מכסף שנתפר לבגדי הילדים והיה אמור להספיק להמשך המסע, ובזכות אחד הסוהרים שהסכים לחתום להם על ערבות.
"הגענו למחנה הפליטים בסודאן. אוהלים. חום כבד. מחלות. מתים. אחי הצליח ליצור קשר עם המוסד והעבירו אותנו לצריף. נתקענו שם שנה". במהלך שנת ההמתנה בסודאן נפטר בן אחותו של אווקה, בן גילו. "היינו הולכים בכל יום לשאוב יחד מים מהבאר ויום אחד הוא לא הגיע. חיינו במדינת אויב, תחת זהות בדויה, ללא רפואה זמינה. השלמתי עם הידיעה שגם אני אמות".
באחד הימים הורו סוכני מוסד למשפחה להגיע לוואדי, שם יפגשו משאית שתסיע אותם למדבר. המבוגרים לבשו את הבגדים החגיגיים ששמרו ליום העלייה. במדבר חיכו להם מטוסים.
"רק כשנחתנו בישראל התחלנו לברר מה עלה בגורל שאר חלקי המשפחה", מספר זנה. "שמענו שסבא שלי נפטר בדרך לסודאן. סבא, שהיה גאה בזהות שלו, שהיה מסתובב מכפר לכפר ומונע מיהודים להתנצר, שחלם על ירושלים - לא הצליח להגיע.
"את יכולה לתאר לעצמך את המשבר הדתי כשראינו מהי 'ירושלים' שעליה חלמנו. גרנו בקריית ים מול החוף. בשבת בחורות משתזפות ואנשים עושים על האש. אני זוכר את ההורים שלי בשבת הראשונה, מגיפים את התריסים".
בכיתה ח' נשלח לפנימייה דתית. "החליטו שליוצאי אתיופיה אין מסוגלות הורית והוציאו את כולם לפנימיות. השנים בפנימייה היו שנים קשות של ניתוק מההורים. ניסו לגרום לנו לזנוח את המסורת ולאמץ תרבות חדשה. המסרים שהועברו לנו היו שהמסורת שלנו לא רלוונטית. עשיתי מאז סיבוב גדול, את כל הדרך בחזרה לגאווה במורשת שלי".
בתפקיד שלו הוא רואה שליחות. "אני נפגש עם תלמידים מצטיינים יוצאי אתיופיה, שהתפיסה העצמית שלהם היא שבכל מקרה יסגרו בפניהם את הדלתות. אני רוצה להגיד להם שהגשמת החלומות תלויה בהם, לא במי שמתייג אותם. אני רוצה שהילדים האלה יחלמו להגיע לירח".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו