חיים משישי לשבת

המסורת היהודית ממליצה על מתן בסתר ומניחה שמעשים טובים אינם זקוקים לפרסום. אבל לפעמים יש בכך עוול. בעולם גדוש המסרים של היום אנחנו שומעים את אלה שצועקים ולא את אלה שעושים. ארגון "שישי שבת ישראלי", המטפל בקליטה חברתית של עולים צעירים ממדינות דוברות רוסית, שייך לקטגוריה של העושים. על כן, קרוב לוודאי שמעולם לא שמעתם עליו, למרות שעבור אלפי עולים צעירים הוא הפך למשפחה ובית. 

מנכ"לית "שישי שבת ישראלי", לינדה פרדס פרידבורג, אחת הדמויות הידועות בעולם היהודי, היא היחידה בארגון שמוצאה אינו ממרחבי בריה"מ לשעבר. עם זאת, היא למדה רוסית בתיכון אמריקני, והיתה פעילה במאבק שניהלו יהודי ארה"ב לשחרור היהדות הסובייטית.

אך יותר מכל, לינדה מיטיבה להקשיב, ודווקא התכונה הזאת הניעה אותה להקים את "שישי שבת ישראלי". במפגשים אקראיים עם העולים הצעירים - פעם היו אלה עובדים שבאו להתקין בביתה טרמפולינה לילדים, ופעם מרכיבי רהיטים - היא שמעה מבני שיחה התלבטות חוזרת: לאן להגר אחרי סיום הלימודים. 

"הם לא הרגישו קשר אל המקום הזה, ואף אחד לא טרח להזכיר להם מה הקשר", אומרת פרדס פרידבורג. "בשנות ה־90 זכיתי לעבוד במחלקה הרוסית של ארגון הג'וינט. היה שם פרויקט שבמסגרתו טיפלו בעולים מבריה"מ לשעבר, עולים 'טריים' שרק ירדו מהמטוס.

"כך התוודעתי לראשונה לעולים צעירים מקסימים שבאו לארץ, חלקם עם משפחות וחלקם בגפם, חלקם במסגרת תוכניות שונות, וחלקם לבד, על דעת עצמם. כבר אז שמעתי מרבים מהם סיפורים על הקשיים, על המפגש עם דברים בלתי צפויים בארץ חדשה ועל ה'קריזות' שהם עוברים.

"בהמשך עבדתי בארגונים שונים בעולם היהודי ולמדתי דבר מדהים: מדינת ישראל והעם היהודי משקיעים כל כך הרבה כסף במאמץ להביא את העולים פיזית לארץ - וזה אכן נושא פרי, היהודים באים אלינו ברצון ובהתלהבות ראשונית עצומה וברורה.

"אבל העולים הצעירים מסיימים תוכנית קליטה ראשונית, בדרך כלל של כמה חודשים, ויוצאים למאבק של הישרדות יומיומית קשה מאוד. הם מתגייסים לצבא ומשרתים בהצלחה מרובה, ואז אחרי השירות, כאשר אף אחד לא מושיט להם יד, כאשר הם עובדים בלילות כדי ללמוד ביום, הם מתחילים לשאול את עצמם שאלות: "למה מקומי כאן? למה לא לחזור לארץ המוצא או לעבור למדינה אחרת?"

אלה שאלות של זהות, האם מישהו יכול להשיב עליהן במקום העולה עצמו?

"גילינו דבר פשוט: אנשים מחפשים קהילה. כל אחד בא מרקע אחר, מערים שונות בבריה"מ לשעבר, מהשקפות פוליטיות שונות וממקצועות שונים. עם כל השוני הזה, העולים מחפשים את המכנה המשותף הישראלי ומוצאים אותו אצלנו. אנחנו מדגישים את הדברים שמחברים בינינו ובעיקר מפתחים ומחזקים את התחושה שזה המקום שלהם".

 

חיבור בין פנאי לערכים

תחושת השייכות, יגידו לכם הסוציולוגים, ניזונה משני יסודות, מהידע ומהרגש. ב"שישי שבת ישראלי" מטפחים את שניהם. מיטב המרצים תורמים לידע של העולים בהיסטוריה של העם היהודי, של הציונות ושל מדינת ישראל. אבל הידע היבש אינו מספיק. "אנחנו רוצים שכל משתתף באירועי 'שישי שבת ישראלי' יראה את עצמו כחוליה ברצף הקיום היהודי ויפנים שהוא חלק משרשרת ארוכה ומשמעותית", מדגישה פרדס פרידבורג.

"אצלנו נחשפים למרכיבי הזהות היהודית. עבור חלק מן המשתתפים זה מפגש ראשון ממש, ואת המילים 'שלום עליכם מלאכי השלום' או 'לך דודי' הם שומעים לראשונה בסמינרים שלנו. על התשתית הזאת אנחנו משתדלים להניח עוד ועוד שכבות ולהראות את הזוויות היהודיות בשלל תחומים - בפילוסופיה, באקולוגיה, באמנות ובעצם בכל היבט שנוגע אל החבר'ה הצעירים האלה".

השם "שישי שבת ישראלי" נשמע כמעט כמו פרסומת לחופשה בישראל.

"ולא במקרה. חשבתי שהכי טוב זה לקחת את העולים למעין חופשה מחוץ למסגרת, מחוץ להתחייבויות וללחצים של השגרה והיומיום. והשם מרמז על כך ומציע: תבוא איתי למשהו כיפי וישראלי. זה החיבור בין פנאי לערכים, בין חופש לציונות". 

הפעילות הראשונה של "שישי שבת ישראלי" התקיימה בדצמבר 2010. מייסדי הארגון חיפשו בנרות את העולים המעוניינים לבלות איתם סוף שבוע בסמינר בצפון הארץ. העולים אכן הגיעו, 35 במספר, אבל היו מלאי סקפטיות וחשדנות. 

 

"תהליך פנימי מורכב". לינדה פרדס פרידבורג // צילום: אורן בן חקון

 

"המשתתפים הראשונים חששו קצת מכפייה דתית, מן המחיר המסובסד ומכך שמישהו ינסה להכריח אותם להחזיק באמונות כאלה ואחרות", נזכרת פרדס פרידבורג. "אספנו אותם באוטובוס מירושלים ומתל אביב ונסענו לחוף הים בצפון.

"ירד גשם זלעפות בלתי פוסק מרגע שהגענו לשם ועד שיצאנו חזרה במוצאי שבת. כולם נרטבו שוב ושוב, אבל ההצלחה היתה אדירה. לא אשכח את החוויה של הסמינר הראשון - שירה משותפת, קבלת שבת מרגשת וגיבוש בלתי רגיל בין כולם, המארגנים והמשתתפים".

בסמינר הבא שנערך כעבור חודשיים - כבר לא היו עוד מקומות פנויים, ועשרות ביקשו להיות ברשימת ההמתנה שנפתחה. לינדה וחבריה הבינו שהפורמט יעבוד, ונראה שכל מה שקרה אחר כך רק הוכיח זאת. "שישי שבת ישראלי" הפך למשפחה עבור אלפי עולים צעירים דוברי רוסית.

 

"משפחה אחת תומכת"

כמו בכל משפחה, אנשי הארגון ממהרים לעזור במה שנדרש: חיפוש עבודה, דירה להשכרה או מתן עצה בחיים האישיים. "אנחנו משפחה תומכת, סובלנית, מקבלת, וכל חבר חדש שמצטרף למשפחה מרגיש טוב בה מן הרגע הראשון", מציין איליה ליפצקר, סמנכ"ל העמותה.

"יש 7,000 חברים במשפחה הזאת בארבעה סניפים (ירושלים, תל אביב, חיפה ובאר שבע), וכבר נוצרו בתוכה 18 זוגות שהתחתנו אחרי שהכירו בפעילויות שלנו", אומר ליפצקר. "חשוב עוד יותר, עשרות ואולי מאות ויתרו על תוכנית לרדת מהארץ. באחד הסמינרים הראשונים אירחנו קבוצה של עולים תלמידי רפואה מבאר שבע. הם בקושי ידעו עברית ועבדו בעבודות דחק, כדי לפרנס את עצמם. מאז הם הפכו לחלק משמעותי ב'שישי שבת ישראלי', ולפני זמן לא רב פגשתי את כולם בחתונה של אחד מהם. איזו גאווה לראות אותם עכשיו. כולם רופאים מובילים, כולם בכירים במחלקות וראשי תחומים".

כיצד קבוצה קטנה של פעילים שעומדים מאחורי "שישי שבת ישראלי" מצליחה לעשות כל כך הרבה?

פרדס פרידבורג: "אנחנו עמותה עצמאית שמושתתת על התנדבות ותרומה של חבריה. לא היה אפשר להגיע להיקפי הפעילות שלנו ללא תמיכה של העולם היהודי, ואנחנו אסירי תודה לקרן פראט האוסטרלית, קרן ג'נסיס וקרן פוזן על תמיכתן כמעט מתחילת הדרך, ולקרנות נוספות מחוץ לארץ שמאפשרות את קיומנו. גם עיריות ירושלים, תל אביב ובאר שבע שמחות לשתף פעולה. אבל הצרכים שלנו הרבה מעבר למקורות המימון, שגם משתנים בכל שנה.

"חסרה לנו מאוד שותפות עם חברות בארץ. לדוגמה, חברה שהיתה מוכנה לתרום מקום לפעילות קבועה של 'שישי שבת ישראלי' - דבר שעדיין אין לנו בשום עיר, או משאבים כדי לתמוך בפעילות העצמה מקצועית או התנדבותית של העולים. לדעתי, העולים הם השקעה אסטרטגית לחלוטין לחברה הישראלית, אבל מעטים מוכנים להשקיע בהם בפועל". 

האם הסיוע שהעולים מקבלים ממשרד הקליטה עם הגעתם אינו מספיק?

"טעות לחשוב שסיוע חומרי ראשוני פותר את הכל. העולים הצעירים מהווים 20% מכלל הצעירים היהודים בישראל. הם ישפיעו על הארץ שלנו ויעצבו אותה. כל כך חשוב שייתקלו באנשים טובים ומקבלים, כי את היחס הזה הם יחזירו לכלל החברה הישראלית.

"'שישי שבת ישראלי' עושה תיקון גדול לחברה, כי הוא מפצה על היעדר היחס של הרבה גורמים אחרים ואפילו של אנשים פרטיים. לעיתים נהג אוטובוס או פקידה בבנק שדיברו לא יפה אל צעיר שעלה זה מכבר עלולים לקבוע את המשך דרכו - הוא ירגיש זר ומיותר. הניכור יגרום לניכור, וכולנו במדינת ישראל נאבד אותו. אנחנו ב'שישי שבת ישראלי' עושים את ההפך.

 

"גאווה". הסמנכ"ל ליפצקר // צילום: אורן בן חקון

 

"למרבה הצער, 'העין הטובה', אהדה, גישה חיובית ליהודים שאתה פחות מכיר, הפכו למצרך נדיר למדי. כל תופעה אפשר לראות בזוויות שונות. קחו, למשל, את קיבוץ הגלויות. יותר מדי גורמים מעדיפים לראות בה את ההיבדלות. אני רואה בקיבוץ גלויות את היופי הייחודי של עם ישראל, משהו ניסי ומלהיב.

"המבחן הוא ללמוד לחיות בצוותא, כל שבטי ישראל יחד. ואם יש שבט שאך הגיע ומגשש את דרכו בארץ ישראל, שבטים אחרים חייבים להושיט לו יד. כל שבט מביא עימו מהתפוצות דברים מדהימים, וכך אני מאמינה שהקדוש ברוך הוא רצה את זה - כדי שאנחנו נתאמץ וניבנה מן המרכיבים האלה ונבנה משהו גדול יחד". 

מהי ההצלחה הגדולה שלכם? 

"לדעתי, זוהי תרומתנו לעיצוב הזהות היהודית, לתהליך פנימי מורכב שעובר כמעט כל עולה דובר רוסית בארץ, אחרי שחווה משבר המתואר לרוב במילים 'שם הייתי יהודי, כאן אני נתפס כרוסי'. כדי להמחיש זאת אצטט ממכתב שקיבלתי לאחר פעילות שלנו מאנטולי, עורך דין צעיר מרוסיה שהגיע לארץ לפני כמה חודשים.

"וכך הוא כתב: 'עד הערב חשבתי שכל המהפכות הגדולות בהיסטוריה היו קשורות לתעשייה ולקידום טכנולוגי. זו הפעם הראשונה שהבנתי את "המהפכה הרעיונית" שהעם היהודי, שאני חלק ממנו, הביא לעולם, והקפיץ את השכל הקדמון למודרניות אמיתית, עם ערכים מוסריים נצחיים לכל האנושות. מעכשיו אני רואה את ההיסטוריה אחרת. זהותי היהודית מבוססת כעת על לימוד העבר, על מנת להשפיע על העתיד המשותף שלנו'". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו