"השקות? אני לא סובלת. מינגלינג? לא טובה בזה. נטוורקינג? זאת המילה המעצבנת בתבל"

אחרי שעתיים וחצי של שאלות ותשובות על המבורגר, צ'יפס ויין לבן, דנה פרידר כבר לא מצליחה לעצור את עצמה. היא מתחילה לדמוע, להשתנק ולהתכנס בתוך עצמה. אנחנו יושבים בפינה נסתרת בתוך מסעדה תל־אביבית פופולרית, ופרידר הבוכייה ממלמלת שהיא שוקלת, אבל ממש שוקלת, לרדת מכל הכתבה הזאת.

"אני מפוחדת", תסביר לי בקול שברירי אחרי שתסדיר את נשימתה, "הייתי רגישה, ואולי גם מוזרה. בוא נאמר שקיבלת אותי הכי אותנטית וחשופה. זה שילוב של עייפות, ההצגה שעולה, הפרעת קשב וריכוז - וחרדת ראיונות. 

"אין לי עור של פיל, אני מאוד רגישה, וזה לטוב או לרע. זו ברכה וגם קללה. נגיד, כשיש תפקיד שממש מדליק אותי, אז אני יכולה לחבל לעצמי בכך שדווקא הריכוז וההתרגשות ישימו לי רגליים.

"נראה לי שזה פיתח אצלי אובססיה של להשתפר כל הזמן. היום, למשל, היתה לי חזרה מעצבנת. כל הזמן הייתי במודעוּת של 'זה לא בסדר, את לא מספיק טובה, וכשאחזור הביתה אעשה עוד חזרה עם עצמי'. בסוף המערכה הראשונה הלכתי לבמאי גלעד קמחי ואמרתי לו: 'הייתי על הפנים - אני לוקחת את זה על עצמי'. והוא ענה: 'מה את רוצה? היה ממש יפה מה שעשית, תפסיקי להיות כל כך ביקורתית'.

"המודעות הזאת היא השטן מבחינתי לפעמים. וזה לא מחוסר ביטחון, להפך. לפעמים צריך לשחרר, אבל אני תמיד מרגישה שאפשר יותר טוב, וזה הורס אותי בתהליך של חזרות. בגלל זה רציתי לגנוז את הראיון - הרגשתי שמרוב עייפות ורצון לתת ראיון מושלם, אני יוצאת גרוע.

"אני רוב היום חיה בתחושה שאני לא כזאת טובה, אני מתהלכת בעולם עם הרגשה שאני ממוצעת ויכולה יותר. אחרי כל אודישן, אחרי כל ראיון, אחרי כל הצגה, וגם אחרי הראיון הזה אני מרגישה שהיה אפשר טוב יותר. סיוט. אבל זאת המציאות, זאת אני. מצד שני, זה גם מה שנותן לי את הדרייב. 

"למדתי על בשרי שהדרך לקבל 'כן' באודישן עוברת בהרבה 'לא'. תודה על כל ה'לא' הזה. אני יכולה להיות מוצלחת רק במשהו שיש לי אומץ להיכשל בו. ונכשלתי. המון. אבל בסוף זה קרה. וזה יכול לקרות רק כשיש לך אומץ לצלול לעומק ולהסתכל לדברים בלבן של העיניים. זה בכל דבר בחיים - גם בקריירה וגם בזוגיות".

אבל לפרידר אין שום סיבה להזיל דמעות. בשנה האחרונה היא משחקת ב"שורת המקהלה", והחל מסוף השבוע הקרוב תעמוד בקדמת הבמה ותגלם את התפקיד הנשי הראשי של סטפני במחזמר "שיגעון המוזיקה" - בהפקה החדשה והמושקעת של תיאטרון הקאמרי, כשלצידה 40 שחקנים ורקדנים.

"בחודשים האחרונים אני חיה במשטר של חזרות יומיומיות עם הקאסט, פעמיים בשבוע אימוני בלט ואימוני כוח, וגם אימון ריצה אחד ופיתוח קול. תוסיף לזה הצגות של 'שורת המקהלה' בערבים, וזאת תחושה של טירוף, אבל אני מרגישה שאלה הימים הכי יפים בחיים שלי", היא אומרת לי.

עם גל פופולר וקרולינה ב"שיגעון המוזיקה" // צילום: דניאל שריף

"זו הגשמת חלום. כיוונתי לשם הרבה זמן, וזה בדיוק מה שרציתי לעשות. אני מספיק בטוחה בעצמי כדי לדעת שאני נמצאת עכשיו במקום שנכון לי. אני עפה על חדר החזרות, עפה על האנשים שאני עובדת איתם, על היוצרים שאני באה איתם במגע. אני נזרקת למיטה בסוף היום, מגרדת את עצמי בבוקר, אבל קמה עם דלק.

"לא מזמן היה יום שישי גשום והיתה לי הצגה. בכניסה פגשתי סבתא עם שני נכדים. היא סיפרה לי שהם הגיעו מרחוק לצפות בהצגה, והם נראו מאוד מרוגשים. רציתי לחבק אותם ואמרתי להם שנעשה הכל כדי שהם ייהנו. זה היה רגע ששוב הבנתי למה בחרתי במקצוע הזה - הזכות לשמח ולרגש אנשים".

*  *  *

היא ממש מתעבת את ההגדרה הבאה, אבל יותר מכל פרידר בת ה־32 התפרסמה בזכות קריירה מצליחה מאוד של כוכבת ילדים ונוער. היא הופיעה במשך חמש עונות בסדרה "הפיג'מות", הנחתה תוכניות ושעשועונים בערוץ הילדים, שיחקה בדרמות יומיות פופולריות בקרב נוער ("עספור", "האלופה", "גאליס"), שרה בפסטיגלים, התרוצצה בין הצגות חנוכה, חילקה חתימות, הופיעה על יומני בית ספר וחייכה באינספור סלפיז.

לפני יותר משנתיים עשתה סוויץ' בקריירה. "זה היה תהליך אורגני", היא מבהירה, "לא יצאתי בהצהרה שאני עוזבת את עולם הילדים. כאילו, אם יבוא משהו טוב אני אעשה. פשוט, כשאת גדלה - החלומות שלך משתנים, הרצונות שלך מתחלפים. זה התאים לתקופה ההיא. 

"אנשים לא מבינים שבישראל שחקנים צריכים להתפרנס בכבוד ממקצוע שבו צריך לעשות מגוון של דברים ולא לצמצם את עצמם. מבחינתי, תמיד עשיתי גם תכנים למבוגרים תוך כדי. עשיתי 'עספור' בזמן שהייתי בעולם הילדים, עשיתי סרטים, ג'ינגלתי".

ועדיין נוצרה לך תדמית של כוכבת ילדים.

"אבל למה להתעסק בדימויים? למה אני לא יכולה לגדול ולחשוב 'אז מה אני באמת רוצה לעשות עכשיו' ו'מה החלומות האמיתייים שלי'? אני רוצה להיות מחוברת לעשייה שלי, כי בסופו של דבר אני זו שחיה עם עצמי.

"ערוץ הילדים היה תחנה נהדרת ומופלאה, למדתי שם טלוויזיה וקיבלתי הזדמנות לכתוב. כתבתי ל'פיג'מות', יצרתי את הסדרה 'גרעינים' שכתבתי לה שתי עונות, הנחיתי אלפי שידורים חיים והכרתי אנשים מדהימים. זה היה חתיכת בית ספר, אבל מיציתי והרגשתי שאין לי לאן להתקדם עוד. כשאני משחררת מהסיפורים שאחרים ושאני מספרים עלי, אני חופשייה יותר להיות פתוחה ובאמת לפעול ולגדול במישורים שאני חולמת".

איך את מגדירה את עצמך?

"אני מגדירה את עצמי רק בבית, ובצורה הכי פשוטה - אשתו של דין, הבת של ההורים שלי, החברה של החברים שלי. זאת ההגדרה היחידה שאני מוכנה לקבל".

בשנתיים האחרונות אפשר למצוא אותה בעיקר בתיאטרון. היא התחילה עם ההצגה "גדליה גיבור קרקזיה", בפסטיבל צו קריאה בצוותא, והמשיכה עם "סירות בודפשט", שקטפה את פרס המחזמר הטוב ביותר בפסטיבל חג המחזמר. "זאת תחרות בין מחזות מקוריים שיוצרים כותבים במיוחד לפסטיבל. עושים את זה בהתנדבות", היא מספרת, "נכנסים לתהליך של חודשיים חזרות והופעות, ללא שכר".

ובאותם ימים, של חנוכה 2016, היית צריכה לוותר על הכסף השמן של מופעי החג כדי להתחייב לזה.

"אם הייתי חושבת על כסף הייתי נשאבת למקום נורא אבוד עם עצמי. אני באמת צריכה לשרוף את הנשמה שלי בשביל עוד כמה שקלים? לא. מעולם לא הייתי מפונקת ומעולם לא הייתי צריכה תיקים של שאנל או מכוניות פאר. זה אף פעם לא עשה לי את זה. הדבר היחיד שאני אוהבת להוציא עליו כסף זה אוכל טוב.

"הפסטיבל היה התנסות והרפתקה שנכנסתי אליה מכל הלב. היה קסם בלעשות משהו רק לשם העשייה. אמנם הרווח המיידי מינימלי, אבל ראיתי בזה צעד אסטרטגי. זו היתה זריעת הזרעים. עליתי שם לבמה בתפקיד ראשי עם 16 נגנים מאחוריי, ועם חומרים דרמטיים וקודרים על השואה.

"אם עד אז הייתי מגיעה לאודישנים ומרגישה שאולי לא סומכים עלי, בזכות הזכייה בחג המחזמר נכנסתי לקאמרי. במאים נחשפו אלי, גם צדי צרפתי ראה אותי, וכשהגעתי אחר כך לאודישן אצלו עבור 'שורת המקהלה', הוא כבר הסתכל עלי בעין אחרת".

מאז, הקאמרי הפך לביתה השני. "היתה לי הבנה ששם אני צריכה להיות, אבל לקח זמן לגרום גם לאחרים להבין את זה. הגעתי לאודישנים, בחלקם פישלתי. הייתי רועדת על הבמה כי הרגשתי כאילו כל האולם הזה שואג עלי. והאודישנים מול אולם ריק. כמו בסרטים - את נכנסת ויש עלייך אור ויש שלושה אנשים בקהל - במאי, מפיק מוזיקלי ומפיק. לפעמים הייתי מחרבשת אודישן בגלל שלא הצלחתי להכיל את כל זה.

"לפני האודישן של 'שורת המקהלה' הסתגרתי בבית, טחנתי סשנים עם המורה שלי למשחק והתרגשתי כמו ילדה. נורא רציתי את זה והגעתי מאוד־מאוד מוכנה. צדי נורא הופתע ממני. זה הקטע איתי - כולם נורא מופתעים ממני כל הזמן, לא יודעת למה. לאודישן ל'שיגעון המוזיקה' כבר הגעתי בלי לפחד מהבמה ובלי לפחד מהמעמד. הרגשתי בבית. כבר הייתי בתוך המערכת ועם ניסיון של הופעות ערב־ערב".

איך היו ההופעות הראשונות של "שורת המקהלה"?

"בהצגות הראשונות לא הרשיתי לאף אחד מהקרובים שלי לבוא לראות. היו לי בלאקים, שכחתי טקסט, היה לי הכל מהכל, אבל עם הכל התמודדתי. את מסתכלת לדבר הזה בתוך העיניים כי אין ברירה. אין עוד טייק, אין".

"אני לא חיה כ'דנה פרידר' ואני לא מאמינה בזה. המקצוע הזה גם ככה חתיכת רכבת הרים, וטוב לי בחיים השפויים שלי" // צילום: אפרת אשל

היא ילידת 1987, ילדה טובה ראשון לציון. אביה רואה חשבון ויועץ מס, אמה מעצבת פנים ועובדת סוציאלית. אחיה הגדול הייטקיסט ומוזיקאי, והקטן בדיוק החל לאחרונה את לימודיו בבית הספר למוזיקה רימון ("גדלתי בבית של בנים, מה שהפך אותי צמאה לאחיות, ובגלל זה עד היום יש לי גרעין חזק של נשים בחיי").

מגיל צעיר תיזזה בין חוגי כדוריד וכדורסל, עד שנחשפה בגיל 14 לקבוצת מחול עירונית ונלכדה ברשת. דרך זה התגלגלה להיות מעודדת של מכבי ת"א בכדורסל ובצבא שירתה בחיל החינוך, עבדה על כוריאוגרפיה ללהקות צבאיות והנחתה טקסים. 

"אני באה מבית של כדורסל, הייתי במגמת ספורט, וכשיהיו לי ילדים אני מאוד רוצה שהם יהיו במסגרת ספורטיבית כלשהי כי זה בונה אותך, גם מבחינת משמעת וגם מבחינת כישורים גופניים. אם לא הייתי במקצוע הזה, כנראה הייתי בוחרת להיות ספורטאית תחרותית - אתלטיקה או טניס זוגות".

מה חושבים ההורים שלך על בחירת הקריירה שלך?

"מאז ומתמיד הוריי דאגו מהבחירה שלי במקצוע. אני חשה את הדאגה הזו עד היום, אבל גם את ההשלמה עם העיסוק שלי. לקח להם זמן. הם לא מגיעים מהעולם הזה, וזה נראה להם מאיים. אני התרגלתי לחוסר היציבות של המקצוע הזה, לדעתי הם עדיין לא, אבל כשהם רואים שאני עובדת נונסטופ הם שמחים וגאים.

"אני דואגת לספר להם רק על דברים שקורים, רק כשזה חתום וסגור. אני ממדרת את המשפחה מאכזבות ומכישלונות. ההורים שלי נותנים לי את ההרגשה שהם תמיד יהיו שם. הם המודל עבורי לפשטות ולצניעות. אף פעם לא היה אכפת להם מציונים, אבל תמיד היה דיון חזק מאוד סביב כמה קיבלתי בהתנהגות בתעודה".

*  *  *

פרידר מסרבת בתקיפות לכל הצעה לעשות ריאליטי, אף שאת הפריצה הגדולה שלה - למקרה ששכחתם - עשתה הודות להשתתפותה בעונה הראשונה של "נולד לרקוד". 

"זה לא באמת היה ריאליטי אלא יותר תחרות ריקוד", היא מתגוננת, "זה היה לפני 13 שנה, הכל היה ניסיוני ובתולי ואותנטי. הייתי בת 18, שמעתי על תחרות ריקוד ופשוט הלכתי על זה. זה היה שוק, מייד אחרי זה התגייסתי, ושום דבר לא נפל עלי משמיים. הייתי צריכה להתחיל איפשהו ומתישהו, ויצא הגורל שזאת היתה התחנה הראשונה שלי.

"אני לא נגד ריאליטי מתוך אג'נדה, אלא פשוט כי לא מתאים לי לעשות ואני לא מעוניינת להיחשף כדנה. אני רוצה להיחשף כדמות כלשהי, בכל פעם דמות אחרת. אני גם לא מעוניינת להנחות ריאליטי. פשוט לא. יש מקום לריאליטי, אני אוהבת לצפות בחלק מהתוכניות האלה, אבל נתוני הצפייה מראים שהקהל כן מעדיף יצירה טובה ומשובחת. הקהל אוהב שנותנים לו סדרה טובה, תוכן טוב, סיפור טוב, וזה משמח אותי כשחקנית".

לפני כשנה הצטלמה לסרט "אול אין", קומדיית אקשן שביים יונתן בר־אילן ומתוכננת לצאת לבתי הקולנוע בפסח. "זה תפקיד שדרש ממני לרכוב על סוסים. צבעתי את השיער לכתום, למדתי לנגן בגיטרה ועבדתי על מיומנות של חלוקת קלפים כי גילמתי דילרית. דמות של חתולת רחוב, שמחויבת למאפיונר המאיים עליה ושולח אותה לטורניר פוקר של חברים מהתיכון שהוא רוצה לעקוץ". 

נוסף על כך, היא פרזנטורית של מותג הקוסמטיקה PAYOT, ולאחרונה השיקה עונה שנייה לקמפיין האינטרנטי של רשת ההמבורגרים BBB.

"זה מקצוע מדהים ומסריח בו בזמן. יש רגעים שאני מתעבת אותו ואת הכל ואת כולם, וחושבת שהכל מזויף וצבוע ואינטרסנטי ולא אמיתי" // צילום: שי פרנקו

"אין לי חיים של כוכבת", היא מסבירה, ומזמינה עכשיו הפוך קטן על סויה בכוס זכוכית, כדי לעכל את ההמבורגר ואת הראיון, שאליו הגיעה היישר מחדר החזרות לבושה בבגדי ספורט וסוחבת איתה תיק ענק. "אני לא חיה כ'דנה פרידר' ואני לא מאמינה בזה. המקצוע הזה גם ככה חתיכת רכבת הרים, וטוב לי בחיים השפויים שלי. אני שומרת עליהם באובססיביות. יש לי גרעין חברות מכיתה ז' שאליהן נוספו חברות מהצבא. 

"הפשטות של החיים מרגיעה אותי. הכי כיף לי לשבת עם חברים במרפסת שלי בבית. הצחיק אותי כשהבנתי שהדבר שהכי מרגיע אותי זה להיות בבית במטבח, לשמוע את הטלוויזיה דלוקה ואת המדיח עובד. אם יש לי זמן אני יכולה לפעמים להיכנס לסשן בישולים, ולא להוציא מילה במשך כמה שעות.

"אני לא סובלת אירועים והשקות, והולכת רק כשאני חייבת. לא אוהבת מינגלינג ולא טובה בזה. לא יודעת לזייף. ראית עכשיו. כשהיו לי רגעים בראיון שהיה לי פחות נוח, מייד ראית עלי. כששאלת שאלות שעצבנו אותי או הפחידו אותי, ראית אותי מעוצבנת ומפחדת או לחוצה. אני לא יודעת לשחק את המשחק".

את בטוחה שבחרת במקצוע הנכון?

"זה מקצוע מדהים ומסריח בו בזמן. לצד רגעים אדירים של אושר וביטוי, יש הרבה ייאוש וגועל ועייפות מדברים שאני לא יכולה להתעלם מהם. אני שונאת פוליטיקות, נטוורקינג זאת המילה המעצבנת בתבל. לפעמים אני ממש אנטי לכל זה, ולא סוציאלית, ואני מודעת לזה. אני מרגישה שאני נעה בקיצוניות בין אהבה וריגוש רומנטי אמיתי למקצוע לבין ייאוש ממנו. אבל זאת מי שאני, וזה מה שאני יודעת לעשות.

"אני יודעת שזה המקצוע שבו אני צריכה להיות, למרות שבהחלט יש רגעים שאני מתעבת אותו ואת הכל ואת כולם, וחושבת שהכל מזויף וצבוע ואינטרסנטי ולא אמיתי. ברגעים הקשים האלה אני מפנטזת לעזוב הכל וללכת לגור באיזו עיירת גלישה על חוף ים. אבל זו לא המציאות".

*  *  *

לפני כשש שנים ההפרדה שהיא מנסה ליצור בין הפרסונה הציבורית לחייה הפרטיים התערערה, כשבחור מנתניה בשנות השלושים לחייו החל לשלוח לה הודעות חיזור ואהבה, שהפכו בשלב מסוים לאיומים על חייה. 

הוא נעצר, טען כי הם בקשר רומנטי, נמצא לא כשיר לעמוד לדין ואושפז בכפייה. לפני כשנה הוא שוב צץ בחייה, ופרידר רצה לבית המשפט. 

"הוצאנו צו הרחקה", היא משחזרת בקול רועד, "ההורים שלי היו שם בדיון, ועורך הדין דאג שלא אצטרך להיות נוכחת באולם בית המשפט. לא יכולתי להכיל את זה שאהיה עם הדבר הזה באותו חדר. זה פרק מאוד לא נעים בחיים שלי, יצאתי ממנו מפוחדת ומבוהלת. 

"מדובר באדם חולה ויש בי גם חמלה כלפיו, אבל זה עדיין לא מבטל את החלק שבי שנשאר מפוחד, כי בן אדם מעורער, בשילוב עם אלכוהול וסמים ועבר של אלימות, זה מפחיד. אני לא יודעת איך המחלה הזאת - יש לו סכיזופרניה - הובילה לזה שהאובססיה תהיה עלי. רצה הגורל. לא נעים. אם פעם הייתי זו שמלווה את החברות שלי הביתה בחושך, היום כשאני נכנסת לחניון אני תמיד בטלפון על הקו עם מישהו - בעלי או חברה. 

"הסיפור הזה תפס אותי מאוד לא מוכנה, ואני מקווה שהוא מטופל והאפוטרופסים שלו דואגים לו כדי שזה לא יהיה מסוכן כלפיי. זה אדם עם עבר מלא באקשן, ואנשים כאלה יכולים לפעול - זה מה שמפחיד".

ובאותה נשימה היא מוסיפה: "פאק איט! אני חזקה. אם הוא יבוא אלי בחניון חשוך, אני אבוא לו בחזרה. אני רק מקווה שבמאני טיים יהיו לי כוחות של נינג'ה, ושאוכל לשתק ולא להשתתק".

חווית בעבר מצבים לא נעימים שבהם השתתקת?

"חוויתי את ה־MeToo# על בשרי, כמו כל אישה שנייה. גם כשחשבתי שאני משדרת וייב של 'אל תתעסקו איתי', עדיין היה מישהו שהעז פתאום לעשות משהו. וכשזה קרה - קפאתי. רק בדיעבד הבנתי שזה לא היה במקום. ברגע שזה קורה - את בהלם. 

"אני מדברת איתך על כמה מקרים שהבנתי בדיעבד. בלי להיכנס לפרטים, היה מקרה כשהייתי בת 18 שרק אחרי כמה שנים קלטתי כמה הוא היה נורא ואיום. וממש לאחרונה חוויתי הערה שנזרקה אלי, ורק אחר כך, כשפירקתי את זה עם שחקנית שהיתה איתי באותו זמן בחדר, הבנתי שזה היה ממש לא במקום. אני מאוד מקווה שבפעם הבאה אצליח לתפוס את הרגע.

"כדי לעשות מהפכה MeToo# חייבת להיות חזקה, פרובוקטיבית ומאוד קיצונית. אי אפשר להזיז דברים בלי לייצר סערות, ולכן הסערה הזאת לגמרי מוצדקת, ואני גאה לחיות בתקופה שבה זה קורה. אם יש כאלה שיצקצקו ויגידו שזה הורס איזושהי רומנטיקה, אז סבבה, שיהרוס, ולאט־לאט זה יתמתן ויתאזן.

"אם אני חושבת פעמיים לפני כל מה שאני אומרת למישהו, אין שום סיבה שגבר לא יהיה רגיש ככה כלפי אישה. בתור אישה נשואה, כשאני מחמיאה למישהו אני תמיד דואגת לעשות את זה בצורה סחבקית, פחות מינית, ואני חושבת שזה גם אמור להיות הפוך, וזה לא משנה אם זו אישה נשואה או רווקה".

צילום: שי פרנקו, סטיילינג: מזל חסון, איפור: דנה דנקנר שיער: מאור קידושים; חולצה: זארה

הערה נוספת לא במקום נרשמה לפני כשנה וחצי, במהלך ראיון טלוויזיוני שהעניקה עם רונה־לי שמעון לקידום ההצגה "סירות בודפשט". המראיין נפרד מהן במשפט: "הגברת הזאת (שמעון) מועמדת לשחקנית השנה, וזאת (פרידר) סתם בחורה מקסימה שאוטוטו מתחתנת". 

פרידר המקסימה הגיבה בפרצוף חצי נבוך חצי נגעל, סיננה לעבר הכתב משהו שלא נקלט במיקרופונים, והסתלקה מהפריים. בתוך דקות הקטע הפך ויראלי, והיא הוכתרה לנסיכת הרגע.

"הסלולרי שלי בער ברמות. הודעות 'כל הכבוד' מלינוי בר־גפן ולוסי אהריש ועוד המון נשים. דוגרי, אני לא באמת נוטרת לו. נפגשנו מאז והחלקנו כִיף. זה היה חסר טקט. זה היה אייטם על הצגה על השואה, אז למה להכניס את הג'וס הזה? התגובה שלי היתה אינטואיטיבית, ואני שמחה שהקשבתי לעצמי באותו רגע".

מה החלום הכי גדול שלך?

"מובן שליצור לעצמי או להיות שותפה בתוכן של יצירה מאפס, עיבוד של ספר או לקנות זכויות להצגה ולהביא אותה לארץ. אני חולמת לעסוק לנצח במקצוע שלי, להצליח ללבוש כמה שיותר חליפות שונות ומגוונות של דמויות, לקפוץ מסיפור לסיפור ומז'אנר לז'אנר. אני כל הזמן רעבה, זה מין דרייב אינסופי שלא נגמר".

כשאני שואל אותה אם היא מפנטזת על קריירה בחו"ל, פרידר אומרת: "עכשיו זה מפתה מתמיד, כי יש הרבה ישראלים שמצליחים שם וזה פותח תיאבון. גם אני הייתי רוצה לשחק באיזה שובר קופות גדול. הדבר היחיד שמורכב מבחינתי זה שאני באמת רוצה לגדל כאן את הילדים שלי, וכדי לעבוד בחו"ל צריך לעבור לשם". 

*  *  *

כבר שנה וחצי היא נשואה לאיש העסקים דין שטרן (37). על האקסים המפורסמים שלה (אלי פיניש וקובי פרג', למשל) היא מסרבת בכל תוקף לדבר כי "זה לא רלוונטי ונורא ישן". אז כדי לאזן את זה רק נציין שגם שטרן מסתובב עם רשימת אקסיות נוצצות (אחת מהן היא בר רפאלי). 

שטרן, שהקים את עסק המיצים ג'וסה, מתפקד בימים אלה גם כנציג הבעלים אייבי רוזן בהקמה של מלון מפואר ביפו. 

"הוא סובל מסטיגמה בגלל שם המשפחה, אבל הוא לא שטרן תכשיטים", היא מבקשת לתקן טעות נפוצה, לדבריה. "יש לו שני הורים קרייריסטים שבנו את עצמם, אבל לומר שהוא נולד עם כפית כסף בפה זה לעשות לו עוול, כי זה פשוט לא נכון. לאבא שלו, מייקל, היתה קריירה מפוארת (הפיק בשנות ה־80 את המסיבות של עשירי המדינה; נ"ו), והיום הוא גורו יוגה שמטייל בעולם ואנחנו מאוד אוהבים אותו. לאמא של דין, רונית, יש משרד יחסי ציבור שהיא בנתה, ואני המעריצה מספר אחת שלה.

"הוא הר ואני נהר". עם הבעל, דין שטרן // צילום: ניר פקין

"המשפחה שלו מדהימה ותמיד הוקסמתי מהפתיחות שבה הם מדברים על הכל מסביב לשולחן, ומכמה שהם אוהבים את הביחד שלהם. בקיצור, הוא מגיע מבית מדהים, אבל לא ריץ' בוי. ממש לא. דין בנה את עצמו בעשר אצבעות. הוא לא מגיע מכסף שמייצר כסף. דין מייצר הכל מאפס דרך עבודה מאוד קשה. אנחנו חיים בשכירות במרכז תל אביב וקורעים את התחת כדי לבנות את העתיד שלנו". 

איך היית מתארת את הקשר שלכם?

"לפעמים אני מרגישה שהוא הר ואני נהר. הוא נורא יציב וגדול ואפשר להישען עליו. הוא מאוד רגוע ומלמד אותי את המקום השקט, ואני מלמדת אותו זרימה וגמישות. אני יכולה להיות עפיפון, אבל הוא זה שמחזיק את החוט ולא נותן לי לעוף. אנחנו נורא אוהבים לראות סרטים ביחד, חולים על להתמכר לסדרות, אוהבים לטייל, מאוד אוהבים לאכול. אנחנו הכי בנאליים ורגילים. יש לי מקצוע מספיק סוער כדי שבבית יהיה לי רגוע.

"יש משהו בברית הזאת שנותן לי המון ביטחון. הוא מוכשר וחרוץ בסטנדרטים שגורמים לי להרגיש עצלנית. מעבר לזה שבחרתי בו בתור בעלי, ואני אוהבת אותו והוא המאהב שלי, אני נורא מעריכה את הבן אדם. כרגע כל אחד מאיתנו רץ קדימה עם הקריירה שלו. לשנינו יש אובר מוטיבציה, אולי ילד ירגיע את זה קצת. בינתיים, אגב, זה עדיין לא בתוכניות שלנו".

nirw@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו