ב־14 בספטמבר 2010, בשעה 23:30 בלילה, נשמעו נקישות על דלת ביתה של משפחת ראדה בקצרין. היה זה שעות ספורות בלבד אחרי שבית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע בפעם הראשונה את רומן זדורוב ברצח הנערה תאיר ראדה. שמואל ראדה ז"ל, אביה של תאיר, פתח את הדלת ונדהם ממוצא פיו של האלמוני שעמד על מפתן הדלת: "אני רצחתי את הבת שלך. תקרא למשטרה". בסופו של עימות בין האלמוני לבני המשפחה, נהדף האלמוני מהבית ונמלט מהמקום. החשוד נעצר וסיפר בחקירתו כי המניע למעשיו היה להציף שוב את ההד הציבורי, כי זדורוב הוא אינו הרוצח האמיתי.
האירוע המוזר הזה היה אחד הניצנים הראשונים לספקות שהחלו לעלות בציבור בנוגע להרשעתו של רומן זדורוב, והגיעו בשנתיים האחרונות לשיאים חסרי תקדים. קודם לכן נשמע בעיקר קולה של האם, אילנה ראדה, שכבר למחרת ההודאה והשחזור של זדורוב לרצח, הטילה ספק גדול כי הוא אכן הרוצח. חודשים ספורים לאחר מכן היא אף הגישה עתירה לבג"ץ, בבקשה שהמשטרה תבדוק כיווני חקירה נוספים.
דווקא אחרי שהיה נדמה כי הגולל על הפרשה נסתם, העיסוק התקשורתי ובעקבותיו גם הספקות שעלו בציבור על הרשעתו של זדורוב, הלכו וגברו. מאז, שודרו כמה סרטים דוקומנטריים ובראשם הסדרה "צל של אמת", ששודרה זמן קצר אחרי שבית המשפט העליון דחה את ערעורו של זדורוב.
ארבעה ספרים אף נכתבו על הפרשה - שלושה מהם יצאו לאור רק השנה. בהפרש של חודשיים זה מזה פורסם ספרה של אשת המורשע ברצח, אולגה זדורוב, "האיש שלא היה שם", והספר שמביא את הזווית של אם הנרצחת "תאיר - המסע של אילנה ראדה בעקבות האמת", שאותו כתבה העיתונאית שרון רופא אופיר. לרשימה הזאת הצטרף גם עו"ד תומר שוורץ, המייצג את א"ק, עם המותחן הבדיוני־מציאותי "פשוט פלילי", שיצא לפני כחודשיים. בעלילה נשזרת הפרשה תוך התמקדות בפער התהומי שבין הכרעות בית המשפט לקביעות "בית הדין" של הרשתות החברתיות.
"רבע מיליון חברים"
בימים אלה הולך ונשלם הספר החמישי על הפרשה. הפעם, מהזווית של אותו בית דין ציבורי של הרשתות החברתיות. מחברו, פרופ' אזי לב־און, ראש המכון לחקר ניו מדיה, חברה ופוליטיקה באוניברסיטת אריאל, מפנה לראשונה את אור הזרקורים ל"גיבורים שמאחורי הקלעים", העוסקים בתדלוק הספקות ברשתות החברתיות.
בשנה האחרונה הוא ערך שני סקרי דעת קהל במסגרת הספר. הסקרים האינטרנטיים נעשו באמצעות מכון הסקרים "איי פאנל", על 500 גברים ונשים המהווים מדגם מייצג של האוכלוסייה היהודית במדינה.
הסקר הראשון בוצע לפני כשנה והשני בוצע לפני כחודש, זמן קצר אחרי פרוץ "סערת השערה" שנמצאה על גופתה של תאיר ראדה. התוצאות הפתיעו אפילו אותו. בסקר הראשון שנערך בפברואר 2018 - 53% מהציבור נטו לחשוב שזדורוב חף מפשע. ל־29% מהמשתתפים לא היתה עמדה נחרצת, ו־18% בלבד נטו לחשוב שזדורוב הוא הרוצח. בסקר השני שנערך בנובמבר 2018, כאמור זמן קצר אחרי "סערת השערה", הממצאים היו מובהקים יותר. 69% מהציבור נטו לחשוב שזדורוב חף מפשע, 21% התקשו להביע עמדה ו־10% בלבד נטו לחשוב שזדורוב אשם.
"ישראל היא מדינת חוק, והחלטות משפטיות נקבעות על ידי בית המשפט והמערכת המשפטית, ולא על ידי הציבור. עם זאת, הניגוד שבין שיקול הדעת של השופטים במספר ערכאות, לבין דעת הציבור, הוא חריג מאוד", אומר לב־און. עוד הוא מוסיף כי בניגוד למקרים משפטיים שנויים במחלוקת, במקרה זה החומרים הקשורים לתיק חשופים לציבור. כמו כן, קיימת פעילות נרחבת ברשתות החברתיות, שמנגישה את המקרה לאורך זמן.
"לא הייתי בעניינים עד דצמבר 2015, בזמן הדיונים על הערעור של זדורוב לעליון. הסתכלתי בדו"ח של 'המזבלה' (אתר שעורך רשימות על קבוצות הפייסבוק הגדולות בארץ), ושם נדהמתי לראות ש'פשפשוק', שעוסק במכירת מוצרים יד 2, נמצא במקום הראשון, במקום השני קבוצה של אנשים שמחליפים מתכונים, ובמקום השלישי 'מי רצח את תאיר ראדה', עם לא פחות מרבע מיליון חברים", משחזר לב־און.
"חשבתי שהמחקר שלי יארך כשנה, ולא היה ברור לי מלכתחילה שייצא מזה ספר. היום יש כבר כמה קבוצות בפייסבוק עם מאות אלפי עוקבים. הפעילות סביב הנושא ברשתות החברתיות היא חסרת תקדים בארץ, ואני חושב שאפילו בעולם. לפני כשנתיים הפעילים הקימו אתר ("אמת היום"; ע"ח), לדעתי הראשון מסוגו בעולם. בעבודה ממושכת הפעילים העלו לאתר את כל החומר בנושא: הם קטלגו את הכל עם לינקים למוצגים של ההגנה והתביעה, סיכומים של ההגנה והתביעה בכל מיני ערכאות, פסקי הדין, ההליכים המקדימים, הבג"צים שהוגשו, עדויות מצולמות, תיעודים מחדר החקירות ומתא המעצר שבו שהה זדורוב עם המדובב ועוד".
חשיבה אונליין
אירועי רצח של ילדים בישראל זעזעו לאורך ההיסטוריה את המדינה. סיפוריהם של דני כץ (15) מחיפה שנרצח ונאנס ב־1983, וחנית קיקוס (17) מאופקים שנאנסה ונרצחה ב־1993, זעזעו את המדינה ונצרבו בתודעה הציבורית. אבל בעוד הד הסערה הציבורית סביב הפרשות ההיסטוריות הלך והתעמעם ככל שחלפו השנים, נראה כי הסערה הציבורית סביב פרשת זדורוב מסרבת לגווע, גם בחלוף 12 שנים מאז הרצח.
"אני חושב שמה שקריטי כאן זה התיעוד והזמינות של החומרים ברשתות החברתיות בפרט, ובאינטרנט בכלל. אם זה לא היה, אז על מה אנשים היו מדברים? על בסיס מה הם היו שופטים?" מסביר פרופ' לב־און. "זאת גם מערכת שמזינה את עצמה. מתפרסמת ידיעה בעיתון, אז היא תכף עולה בפייסבוק, ולהפך. כשמישהו שואל שאלה, אז אחר עונה לו. יש סיעור מוחות וזה משאיר את הסיפור כל הזמן בחיים. זה הפך להיות כמו ריאליטי בלשי שכל מי שרק רוצה וזה מעניין אותו - יכול להשתתף בו".
ראיות וסימני שאלה
פרשת זדורוב התפתחה במקביל לפריחת הפייסבוק. משפטו נפתח חודשים ספורים אחרי שהרשת החברתית נפתחה לציבור הרחב. במארס 2009, מעט לפני הרשעתו הראשונה של זדורוב, עלתה הגרסה המלאה של פייסבוק בעברית. המשפט של זדורוב התנהל קרוב לארבע שנים. למרות סימני השאלה שנותרו פתוחים עד היום, מלבד הודאתו בפני המדובב והחוקרים, והשחזור שביצע לרצח, הצטברו ראיות ועדויות רבות שהביאו להרשעתו.
גם אחרי שחזר בו מהודאתו, אישר זדורוב כי ביום הרצח הוא השליך לפח את המכנסיים ולהב הסכין היפנית שעימם עבד כרצף בבית הספר נופי גולן. להגנתו, טען זדורוב כי עשה זאת מאחר שהמכנסיים היו קטנים עליו. חיפושים שערכו מאות שוטרים אחר הממצאים באתר הפסולת האזורי לא העלו דבר. במענה לשאלת המדובב שהוכנס לתאו, הוא אמר כי הטמין את הממצאים, לכאורה, במקום ששופכים בו יציקה (כנראה יציקת בטון).
רפ"ק ירון שור, מומחה לעקבות נעליים במז"פ של המטה הארצי, זיהה עקבות נעליים, אולם אלו לא תאמו את הנעליים של זדורוב שהיו באותה עת בידי המז"פ. מבירור שערך, התברר כי המשטרה אספה עוד שני זוגות נעליים שהיו שייכות לזדורוב, אולם שלחה אותן למכון לרפואה משפטית לצורך חיפוש שרידי דם על סולייתן.
תעלומה. תאיר ראדה ז"ל / צילום רפרודוקציה: דרור ארצי - ג'יני
הוא ביקש בבהילות את הנעליים, וסולייתן תאמה לטביעות הנעל שנמצאו על מכנסיה של ראדה. אלו היו נעלי סלמנדר נדירות מאוד, אשר לא יובאו מעולם לישראל, וייצורן הופסק כבר ארבע שנים קודם לכן. בעדותו בבית המשפט, סיפר שור כי החזיר את הנעליים למכון לרפואה משפטית, וביקש שיבדקו דנ"א גם בתוך הנעליים כדי לבדוק אם הוא תואם לזה של זדורוב. בתום הבדיקה קיבל תשובה חיובית.
על פי הטביעות, הרוצח דרך על רגליה של ראדה כשפניו פונות לדלת תא השירותים. שור העיד כי רק אחרי שצפה בתיעוד שחזור הרצח - נפתרה התעלומה. זדורוב הדגים כיצד טיפס על גופתה של ראדה על מנת לזנק מעל דלת תא השירותים שאותה נעל מבפנים, כדי לעכב את מועד מציאת הגופה. עוד פרטים מוכמנים שאותם ידע, בין היתר, מתייחסים לאופן שבו שוסף גרונה של ראדה.
לפי העדויות שנתנו חוקרי המשטרה בבית המשפט, גופתה של ראדה נמצאה כשהראש והצוואר היו מכוסים בדם שכבר נקרש. רק אחרי שהדם נוקה היה אפשר למצוא התאמה בין מספר החתכים וכיוון החיתוך, לבין השחזור שביצע זדורוב על המדובב בתא המעצר. באותו שחזור אף הראה כיצד פצע אותה בידה, והתיאור תאם לחתך שאכן נמצא בזרועה השמאלית.
במהלך ההודאה בפני המדובב, זדורוב אף היה מודע לקיומן של מצלמות אבטחה בתא. על הרצח והפרטים המוכמנים שאיש לא היה יכול לדעת מלבד הרוצח עצמו, סיפר למדובב בלחישות, אולם הגביר את קולו וצעק בקול רם כי הוא חף מפשע. לכל אורך המשפט זדורוב נמצא כמשקר וסותר את עצמו. הוא אף חזר והכחיש כי היה בזירה.
המהנדס שהפך למתורגמן
פרופ' לב־און טוען כי למרות שזרועות החוק מציירות לעיתים קרובות את הפעילות ברשת כחסרת תוחלת, קיימים מקרים שבהם הפעילות זולגת מהפייסבוק למערכת המשפטית עצמה. "הביטוי הבולט ביותר שלה הוא שכמה פעילים, אשר מכירים את המקרה על בוריו, 'אומצו' על ידי ההגנה, מסייעים לה ומשלבים את הידע שצברו בתוך המאמץ המשפטי", הוא אומר. "בכך הם מסייעים למהלך המשפטי עצמו, ולא רק בדיבור עליו שנשאר בגבולות הפייסבוק".
אחת הדוגמאות שנותן לב־און ליוזמות כאלה היא של פעיל המשמש מהנדס, ומשתמש גם ביתרונותיו כיוצא מדינות חבר העמים ובן למשפחה של עיתונאים ומתורגמנים. "הוא התחיל לצפות בחומרי החקירה ובשיחות של זדורוב עם המדובב, כשבתחילה הוא האמין שזדורוב הורשע בצדק", אומר פרופ' לב־און.
"כשהוא התחיל לעבור על התיעוד ולשוחח עם פעילים אחרים דוברי רוסית, הוא החל להפיק תרגום חדש, שלא תואם במדויק לתרגום הרשמי שבוצע עבור המשטרה על ידי חברה חיצונית. לטענתו, הסרטונים מספרים סיפור שונה מהנרטיב שאימץ בית המשפט. עד כה הוא תרגם והעלה ליו־טיוב כ־70% מתוך 80 שעות השיחות של זדורוב עם המדובב".
דוגמה נוספת לסיוע שפעילים נותנים לצוות ההגנה של זדורוב היא בבדיקת היסטוריית הגלישה של זדורוב, שאמנם היתה שולית מאוד בהכרעת הדין (7 עמודים מתוך 444), אבל התווספה לראיות הנסיבתיות. בהכרעת הדין אף קבעו השופטים כי בהיסטוריית הגלישה במחשבו של זדורוב נמצא בין היתר מאמר ברוסית, העוסק בשיטות להטלת מורא, שאליו נכנס דרך היוזר הפרטי שלו, ארבעה ימים בלבד לפני רצח תאיר ראדה.
"במעבר של אותו פעיל על החומרים התברר שאותו הדף היה אחד מתוך עשרות דפים שבהם גלש זדורוב באותו יום, כאשר הרוב המכריע של הדפים שאליהם הגיע, גם לפני וגם אחרי אותו דף, עסקו במציאת רינגטונים למכשיר המוטורולה שהיה ברשותו", אומר לב־און.
"מבדיקת החומר באופן עמוק יותר, עולה כי אותו הדף מכיל כותרת תחתונה שחזרה לאורך כל המסמך, שמציינת את המותג 'מוטורולה'. כל זה מעלה את האפשרות הסבירה - שהדף עלה במהלך חיפוש תמים של זדורוב אחרי רינגטונים עבור המכשיר שלו. את ההצלבה הזאת עשה אחד הגולשים, שלצורך כך היה צריך להכיר היטב את התיק ולהיות בעל הבנה טכנית ובעל גישה לחומרים כדי לנתחם".
פרופ' לב־און מציין דוגמה נוספת למעורבות הציבור, הנוגעת לקביעת בית המשפט כי זדורוב צפה בתמונות פורנו שאליהן נכנס באמצעות היוזר שלו, זמן קצר לפני הרצח. "במחשב אכן התגלו תמונות פורנו של צעירים, אולם מחיפוש של פעילים שנעשה לאחרונה - עולה כי התכנים הללו שמורים במחשב תחת שם משתמש אחר - לא של זדורוב", טוען לב־און.
"מהצלבה עם מקורות נוספים, עולה כי משפחת זדורוב רכשה את המחשב מאיש מחשבים אשר מכר להם ציוד משומש, הכולל הארד דיסק שעבר פרמוט. המשטרה ביצעה שחזור לתמונות אשר היו על ההארד דיסק בטרם הפרמוט, אך היה אפשר לראות שחומרים של משפחת זדורוב עצמה נשמרו על ההארד דיסק מספר רב של חודשים לאחר מכן". •
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו