אחרי שלושה ניסיונות כושלים לאתר את הבית של גדעון רייכר בעזרת הווייז, שהלך לאיבוד בסמטאות נווה רום ברמת השרון, חזרתי לשיטה הישנה. פתחתי חלון ושאלתי עוברת אורח איך מגיעים. כשהגעתי, אשתו נילי שאלה אותי אם באמת יש לי את מספר הטלפון של ווייז, כדי שאפשר יהיה להתלונן. אמרתי לנילי שיש על מה להתלונן - אבל אין אל מי. במידה מסוימת זה הזכיר לי קצת עוד דינוזאור תקשורת, שביקש פעם בשידור שישיגו לו את "האחראי על האינטרנט". רייכר, המודאג מכך שהלכתי לאיבוד ברחובות עירו, חיכה לי על המדרכה מחוץ לביתו וקיבל אותי, כהרגלו, במאור פנים.
כשפתח את הדלת, נגלה אלי סלון ביתו הענק והמרהיב שצופה לחצר גדולה ומטופחת. אמרתי לו "איזה יופי", והוא נמלא גאווה, שלח אלי מבט שובב וסינן: "שלא תחשוב שזה היה יכול לבוא מהמשכורת המחורבנת שלי בעיתונות. זוכר את הקמפיינים שהובלתי?'". עכשיו נזכרתי, עניתי לרייכר התזזיתי, שכאילו דבר לא השתנה בו מאז השליך ניירות לאוויר באולפן "כלבוטק" של ערוץ ותיק אי אז בשנות ה־70, והפך כמעט בן־לילה לשליח האזרח הקטן במלחמתו בביורוקרטיה הישראלית.
"אצה רצה גברת זליבנסקי", זוכרים? כך תיאר את תלאותיה של ישראלית מצויה במבוכי הפקידוּת המתעמרת. בבנקים, בחברות הביטוח, בעיריות ובחברת החשמל. בכל מקום ביקשו מהגברת למלא טפסים, ולרייכר נמאס. הוא המציא ז'אנר חדש, פורץ דרך. יום אחד העיף את הטפסים הארורים לכל עבר, לתדהמת ולשמחת הצופים בבית, שקיבלו עד אז טלוויזיה חנוטה ומנומנמת - והשאר היסטוריה.
בשעות שלנו יחד הוא יושב וקם, קם ושוב יושב, חסר מנוחה, חביב ומשעשע. לדעתי, עלה לפחות עשר פעמים לקומה השנייה ושוב ירד, כדי להביא צילומים, דברים שכתב או שנכתבו עליו, כתבי יד שמורים היטב של ראש הממשלה הראשון, שאיתו קבע רייכר ראיון ב־1966 בביתו, בשדרות בן־גוריון בתל אביב. בן־גוריון ביקש את השאלות מראש, וישב לקרוא אותן בעיון, כנראה, כי העלה על ארבעה דפים צפופים הערות, הארות והשגות שונות על המצב. אין מה להגיד, בן אדם רציני.
זוכר את המפגש עם בן־גוריון?
"מה זאת אומרת? המדינה רעשה אז בעקבות פרשת 'עסק הביש' (חשיפת רשת ריגול ישראלית במצרים; א"פ), ופולה עמדה בכניסה לחדר שבו ישבנו, ונזפה בי שלא אבזבז לו את הזמן. ישבתי מול הדמות האגדית הזאת, ואחרי דקות של שיחה שלא הובילה לשום מקום, הוא פתאום היכה בידו על השולחן ואמר לי 'אשכול בריון מוסרי'. ואני, בתוכי, אומר 'אלוהים, תודה רבה שסידרת לי כותרת כזאת של הזקן, שתעשה רעש בכל הארץ'. ואז הוצאתי עט והתחלתי לכתוב. ואז בן־גוריון כנראה התעורר והבין שהוא בתוך ראיון, ואמר לי שמה שהוא אמר עכשיו זה בינינו, ושלא אכתוב את זה".
ולא כתבת?
"כמו טמבל מילאתי את בקשתו. לאורך שנים, בכל הקורסים לעיתונות שפתחתי בכל מיני מקומות, לימדתי את פרחי העיתונות את מה שלמדתי על בשרי: בכל פעם שמרואיין אומר משהו מסעיר שחורץ את גורלו - אתה, המראיין, צריך להיראות משועמם או חסר עניין במה שאמר; וכשהמרואיין חוזר למשפטי הבלה־בלה שלו - אתה כותב במהירות את משפט המחץ שלו מקודם - והנה, ניצחת אותו".
• • •
רייכר כבר בן 82, ובגדול, נראה פחות או יותר אותו דבר. אולי שיערו קצת הלבין. אולי, כפי שהוא מעיד על עצמו, הזיכרון לא כמו פעם. אבל דיבורו מסחרר ופיו לא עוצר לרגע, ממש כמו פעם ותמיד.
הטריגר למפגש הוא תוכנית חדשה ב־103FM בכל יום שישי בבוקר, שנקראת "למבוגרים בלבד", ובה רייכר עוסק בנושאים שמעניינים את בני ובנות הגיל השלישי. שנים ארוכות הגיש ללא תמורה שתי תוכניות בגלי צה"ל, "יש עם מי לדבר" בצהריים ו"ציפורי לילה משוחחות" מחצות עד 2 לפנות בוקר.
"הייתי המאושר באדם. לא קיבלתי אגורה, אבל גם לא הייתי צריך". באולפן גל"צ // צילום: טל כהן
"הייתי המאושר באדם", הוא נזכר בגל"צ. "לא קיבלתי אגורה, אבל גם לא הייתי צריך. התייחסתי לזה ממש ברצינות, הייתי עמוס בעבודה, המאזינים צלצלו, והבעיות טופלו גם מעבר לשעות התוכנית. זה נתן לי תחושה טובה שאני רלוונטי, שיש בי צורך, שאני עוזר להרבה אנשים בגילי ושכמותי".
ואז מה קרה?
"לפני כמה שנים החלטתי לפרוש מיוזמתי מ'יש עם מי לדבר'. ערכו לי טקס פרידה יפה, וקיבלתי תעודת הערכה מהמפקד דאז, אבי בניהו, שהוקיר וכיבד. ואז נפל דבר, ו'ציפורי לילה משוחחות' הועברה לשעת לילה הזויה, בין 2 ל־4 לפנות בוקר. ביקשתי ראיון עם המפקד, ירון דקל, ובאתי ללשכתו. ביקשתי ממנו בסך הכל שיחזיר אותי לשדר בשעות שפויות, בין חצות ל־2 לפנות בוקר, אבל הוא נעץ בי מבט מזלזל ופלט - 'אתה יודע מה, בוא ניפרד'. וכך גורשתי בחרפה מהתחנה שהענקתי לה עשרות שנות שידור, בהחלטה שאדם גס ואטום לב קיבל ברגע".
איך הגבת לדברים של דקל?
"הייתי המום. השתתקתי. מה שיצא לי זו אנחה אחת גדולה, ויצאתי מהחדר".
אבל אתה יודע מה אומרים - שלפעמים אנשים לא יודעים מתי ללכת, שהם תופסים יותר מדי זמן ומקום לבאים אחריהם, שגל"צ היא תחנה שפונה לצעירים.
"זו עוד אגדה מופרכת. לתחנה הזו מקשיב כל מי שזמנו פנוי או שיושב במכונית. עכשיו אני עושה תוכנית למבוגרים, עם פוטנציאל של מיליון מאזינים מבוגרים, ואני בטוח שגם צעירים ימצאו בה עניין".
(דקל מסר בתגובה: "אין תופסים אדם בצערו. ההחלטה על רענון לוח השידורים לאורכו ולרוחבו נעשתה משיקולים מקצועיים").
• • •
רייכר גדעון נולד ב־1936 בחיפה, עמוק בתקופת המנדט, ובתעודת הלידה שלו נכתב "פלשתינה". אביו, שאול, היה פועל, ואמו רחל "עבדה בספונג'ה". הוריו עלו מפולין ב־1933 והגיעו להכשרה בקיבוץ בית אלפא. אחר כך עברו לחיפה וגרו בחדר אחד בדירה, ליד שלוש משפחות שכל אחת מהן הצטופפה בחדר אחד, עם שירותים משותפים לכולם. עד גיל 16 ישן על מיטת שדה מתקפלת, והוא זוכר היטב את שולחן ליל הסדר המשפחתי: אמא, אבא והוא, שלושה בלבד. אין אחים ואחיות, אין דודים ודודות.
בגיל 3 חלה באסתמה, ובגיל 5, עמוק בתוך מלחמת העולם השנייה, שלחו אותו הוריו לירושלים לנשום אוויר נקי. הוא מצא את עצמו ב"מוסד לילדים יתומים ומסכנים בבית הכרם". במשך ארבע שנים, הוא מספר, בקושי ראה את הוריו, חוץ מאשר במהלך ביקורים מזדמנים. אביו קשה היום עבד ב"סולל בונה" בחיפה, וקשה היה להעלות על הדעת שיוותר על משרתו ויעלה לירושלים אל בנו.
בכיתה א' נשלח לתלמוד תורה: "לא יודע איך הגעתי לשם, ילד חילוני שהוריו לא חגגו שום חג, ובטח לא צמו ביום כיפור, ואפילו לא עשו לי בר מצווה. אבל בכיתה ב' קיבלתי תעודת הצטיינות בתורה. זה לא הפריע לי להיות בהמשך חבר קיבוץ של השומר הצעיר, שאוכל לא כשר ולא שם על חוקי התורה".
כשחזר בגיל 9 לבית הוריו, אמו היתה כבר חולה מאוד בשחפת, ואושפזה במוסד לחולים כרוניים. עם אב שיוצא לעבודה לפני הזריחה, ואם נעדרת, גדעון הקטן ויתר על הליכה לבית הספר, אבל הפך לתולעת ספרים וניצל את ספריית "סולל בונה" עד תום.
וכך, לבד בעולם, ישב ושלח לעיתון "משמר לילדים" שיר בן חמש שורות שאותו הוא מצטט באוזניי: "בגן קטן צמח אילן, והאילן היה יפה, וכל הגן היה פורה. יום אחד נגדע האילן בידי הרוח הרגזן, ופתאום כל הגן היה עצוב, היה עצוב - כי נגדע האילן הקטן בידי הרוח הרגזן". על החתום: גדעון רייכר, בן 9.
ב־1947 רייכר בן ה־11 כתב בעיתון מאמר - "מדינתנו קום תקום". ואכן, כעבור מספר חודשים היא קמה. כל שבוע היה רץ מהבית ברחוב בר גיורא 21 לחנות העיתונים ברחוב בלפור, כדי למצוא את שמו מתנוסס בעיתון. וכשאמו חזרה הביתה מהאשפוז, היה רץ אליה עם העיתון, והיא היתה הולכת ברחוב הרצל בחיפה, עוצרת עוברים ושבים ומנופפת לעברם בעיתון, "זה הבן שלי כתב".
ולמרות הכל, הוא מעיד שהיתה לו ילדות אומללה. מחלת האסתמה שלו לא טופלה בתרופות, שלא היו, ורוב הזמן נאבק על נשימתו. כל התקף היה נמשך ימים והוריו עמדו מולו חסרי אונים. אבל אמו, על אף הקושי והחולי והמחסור, היתה אופטימית: "היא העריצה ועודדה אותי. יום אחד באתי מהתיכון עם 'בלתי מספיק' בתעודה. ולא רק שהיא לא נזפה בי, אלא אמרה, 'הם אידיוטים, ואתה גאון'.
"אתה לא מבין כמה המשפט הזה חיזק אותי לאורך כל השנים", אומר רייכר. "בשנותיי הכי משמעותיות, שנות ההתבגרות, גם כאשר פישלתי, היא שמרה וגוננה עלי. לא היתה בבית מרות הורית אמיתית. הייתי אוכל לבד במטבח הפועלים בחיפה, ארוחה של 70 מיל. עוף עם פירה".
בשלב מסוים נשאר רייכר כיתה, כי לא למד מתמטיקה: "עמדתי ליד הלוח, והמורה שאלה אותי - כמה זמן ייקח לשני ברזים למלא בריכה. עניתי לה שכשהיא תתמלא, שתודיע לי. הכיתה התפוצצה מצחוק, והיא העיפה אותי הביתה. לא חזרתי יותר".
• • •
בתחילת הפיפטיז, סטאלין שלט בבריה"מ. בקיבוצים הוא כונה "שמש העמים", וגם רייכר, שהיה אז פלאח טרקטוריסט בן 14 בקיבוץ עין המפרץ, חיבב את המנהיג "שניצח את הנאצים". הוא זוכר את חיפה מופצצת על ידי מטוס איטלקי, ומספר כיצד הוא עצמו התגייס לנח"ל ולחם בשתי מלחמות - סיני וששת הימים: "מה היה שם? לא הרגתי ולא נהרגתי. תכלס, רציתי לחיות".
חברו הטוב, שמחה בלנק, שנהרג מאוחר יותר במלחמת ששת הימים, היה זה שבא אליו יום אחד ואמר לו: 'תשמע, גדעון, ככה זה לא יילך. אתה חייב ללכת לאוניברסיטה, אבל בשביל זה צריך בגרות'. אז הוא ניגש לבחינות, נכשל במתמטיקה (כצפוי) והתקבל לאוניברסיטה העברית כתלמיד שלא מן המניין.
רייכר ביקש ללמוד מדע המדינה ויחסים בינלאומיים, אבל זה לא התאפשר טכנית, אז הוא בחר ללמוד סוציולוגיה. אבל סיוט המתמטיקה נותר מול עיניו, וכיוון שלא השלים את הבחינה, עמד לעוף מהלימודים ולחזור מובס לחיפה. לבסוף דיקן הפקולטה שחרר אותו מהמתמטיקה, אבל דרש שיעמוד לפחות בבחינה במבוא לתורת ההיגיון. הוא עבר, סיים, אבל לא עשה את בחינת הבי.איי.
"לפעמים אני מתקשר ומודיע שאני בא אליה לחדר, לפעמים מקיש על דלתה ומבקש רשות". בחופה עם נילי
כאן כבר נכנס לעניינים חברו דן מרגלית, ששכנע אותו לסיים את התואר, ומאז רייכר לא עצר: פתח מכללות בחדרים מטים ליפול ולחלופין במלונות פאר, לימד עיתונות ויחסי ציבור, הסביר איך בונים תדמית. כולם היו בניו, כולל אברי גלעד שבא בתחילת דרכו לקורס, וגדי סוקניק. הוא היה הבעלים של הקורס, וגם המרצה, וגם הביא לשם את טובי חבריו כדי ללמד - חיים יבין, רפי גינת, דן שילון, מרגלית.
במאי 1973, כשהיה כתב מדיני ב"ידיעות אחרונות", משה דיין היה שר הביטחון וגם מלך המלכים. לדברי רייכר, דיין כינס את הכתבים המדיניים בלשכתו לתדריך, שרטט מול הנוכחים את מפת האזור והכריז כי בעשר השנים הבאות הוא לא צופה שום מלחמה באזורנו. אז אם דיין אומר - רייכר מקשיב, לוקח חופשה ללא תשלום מהעיתון, ונוסע לשנתיים לשליחות בלונדון מטעם הסוכנות היהודית. "העניין הוא", אומר רייכר, "שהמצרים והסורים לא היו שותפים לתדריך של דיין, ופתחו במלחמה".
רייכר נשאר בלונדון. את דן מרגלית הכיר כבר בתחילת שנות ה־60, כשהיו כתבים בכנסת, ואז יום אחד נסעו שניהם לשליחות עיתונאית באוסטריה. רייכר היה אז מעשן כבד, שעישן שתי קופסאות סיגריות ביום. הוא ומרגלית גרו יחד באותו החדר במלון בווינה, ומרגלית התפוצץ עליו בוקר אחד כשהדליק סיגריה וצעק עליו - "עזוב, זה מגעיל, תיגמל!". גם אשתו נילי, ששנאה עישון, אמרה לו שהוא מסריח, ובן־לילה רייכר נגמל והפך ללוחם אכזרי במעשנים, "משפיל, כותב ומסית נגדם", אני מצטט אותו.
יום אחד ישב בחדר עם גולדה מאיר. גולדה עישנה לידו ללא הרף, וכשחזר הביתה, נכנס למיטה "עם ריח של מאפרה". נילי זעמה "חזרת לעשן", והוא התגונן - "לא, לא, זו גולדה אשמה".
לפני חזרתם מאוסטריה, שם היו אורחים של עיריית וינה, יחד עם נספח התרבות של אוסטריה בישראל, מרגלית שכנע אותו לוותר לכמה ימים על החזרה לארץ, לטובת טיול חביב באירופה. זה היה ב־31 במאי 1972. כאשר הנספח האוסטרי נחת לבדו בלוד, הגיעה בדיוק באותו זמן חוליית מחבלים בטיסה משווייץ, ובראשה קוזו אוקאמוטו. בין הנרצחים בהתקפת הירי היה הנספח האוסטרי.
אז אולי אתה חי בזכות מרגלית, אבל איך קיבלת את הטענות שלפיהן הוא הטריד מינית לכאורה?
"נדהמתי ולא האמנתי. היינו מבאי ביתו. אכלנו, נפגשנו בתקופה ההיא בבית הכרם, אבל בשנים האחרונות קצת התרחקנו. היינו פחות בקשר כל השנים שבהן הוא נצמד לאהוד אולמרט".
ואתה זוכר אותו בתקופה המדוברת?
"נפגשנו אז בכל יום, אבל לא זכרתי אותו כפלרטטן".
דיברתם מאז שהתפוצצה הפרשה?
"הרמתי אליו טלפון. אמרתי שאני רוצה לשמוע אותו. הוא אמר שישמח, אבל משום מה זה לא הסתדר בינתיים".
• • •
רייכר, מרגלית ואהוד אולמרט גרו בירושלים במרחק של בית אחד זה מזה. יום אחד, כשרייכר ישב בחדרו בכנסת, נפתחה הדלת ונכנס עוזר פרלמנטרי צעיר עם משקפיים, כדי לזרוק על שולחנו איזו הודעה משעממת לעיתונות. רייכר צעק לעברו "צא החוצה, דפוק על הדלת, וכנס".
"זה היה אהוד. מאז הפכנו לחברים, ושלושתנו אפילו היינו נוסעים מהבית לכנסת יחד במכונית אחת. עד היום אני כועס על מרגלית שנפרד כפי שנפרד מאולמרט. אמרתי לו שלא היה צריך לבעוט בו".
ואולמרט עצמו - מה אתה חושב עליו?
"מבחור בסנדלים הוא הפך לאיש שהתאהב בממון. תמיד הקיף את עצמו באנשי ממון. הכסף סנוור אותו, וזה חבל לי".
בוא נחזור לעניין ההטרדות המיניות. היתה אווירה כזאת באותן שנים. גם ברשות השידור, ובכלל בשנות ה־60 בואכה החוק נגד הטרדות מיניות. איך אתה יצאת נקי מהסיפורים האלה?
"כי הייתי בוגר מהם. בגיל 30 התחתנתי עם בת 20. הייתי כבר מנוסה ומפורסם ברומנים עם ידועות ומפורסמות. נילי אשתי תפסה אותי ואמרה לי, 'תזכור לא לבייש אותי, והכי חשוב - אל תביא לי מחלות הביתה'. בסופו של דבר, קיימתי בנאמנות את דרישותיה".
את נילי, אשתו, הכיר מייד כשהשתחררה מהצבא, שם היתה מזכירה בלשכתו של אלוף פיקוד מרכז, יוסף גבע, ואחריו עוזי נרקיס. חבר של הוריה, יעקב שריד, אביו של יוסי, סידר לה עבודה במחלקה הפדגוגית במשרד החינוך, ויום אחד גדעון הגיע בשעה היעודה לראיין את הבוס. אבל הבוס איחר. הוא נזכר: "אמרתי לה שאם ככה, היא תשעשע אותי עד שהוא יגיע, ומאז יש לנו שלושה ילדים - שרון (50), מעצבת פנים, דני (46), יועץ בעולם הדיגיטציה, וטל (42), מיילדת - ושבעה נכדים".
כללי המשחק של היחסים בין המינים השתנו מאז.
"בימים ההם חיזור ופלירטים היו עניין של יום ביומו. אני חסיד האסכולה של חיזור, רומנטיקה ומכתבים ארוכים ומשתפכים. היום, לדאבון הלב, אני רואה גברים סביבי מסתערים בציפורניים לטושות על קורבנם, וזה מוזר בעיניי, כי איך אפשר ליהנות מקשר מיני כאשר אתה כופה את עצמך?
"החיזור, וההיענות בעקבותיו, הם לב ליבם של הרומנטיקה והקשר המיני. להכניע? לתקוף? זה דוחה ואפילו מוזר בעיניי. כל היופי זה הפלירטוט, להחזיק יד ביד. זה גורם לי להתרגשות גדולה.
"היום הסלולרי כבש את הרומנטיקה. אני רואה זוג יושב על החוף, הגלים מתנפצים אל החול הזהוב, והגבר? הוא מתבונן עמוק בסלולרי, בתחזיות הבורסה, והיא שולחת הודעות לחברה שלה. אז בעצם בשביל מה הם נפגשים?"
אבל הסגנון המחבק שלך עלול בזמנים האלו להתפרש לא נכון. תיתפס כאשמאי זקן.
"כשאני מוזמן לאולפן טלוויזיה, אני מאוד זהיר. עשרות שנים אני במקומות האלו, והייתי מחבק בחום את המאפרת, ונושק על לחיה של העורכת או התחקירנית מתוך חמימות וקירבה. יום אחד הגעתי לאולפן טלוויזיה, ולפניי התראיינה תמר זנדברג. התבוננתי במסך ואמרתי בקול 'היא יפה, חבל שהיא שמאלנית'. ואז מסתערת עלי בשצף קצף הדוברת שלה, שאיך אני מעז לדבר עליה ככה.
"היום, אם אני מעז לומר על חברת כנסת או אישה אחרת שהיא יפה, זה מדרדר אותי לרמת 'תוקף על רקע מיני', ובכלל, 'למה אני מתייחס למראה החיצוני של זנדברג, ולא למה שהיא אומרת'. בעקבות כך, הזמינו אותי ואת הדוברת לתוכנית בוקר, וחזרתי על זה שבזמני היה אפשר להחמיא, היום כל דבר נכנס להגדרת הטרדה מינית. זו תקופה מטורפת, שאני צריך להתנצל על מחמאה שאני נותן".
אז החוק נגד הטרדה מינית הלך רחוק מדי?
"להתנפל ולכבוש זה מעשה מגונה, אבל להחמיא ולפלרטט זו בעיניי הדרך לכבוש את ליבה של אישה. היום הרומנטיקה מתה לבלי שוב. קודם היתה קיצוניות בבוטות, והיום יש קיצוניות בהתחסדות. וכמו בפוליטיקה, בסוף ינצחו אלו שבמרכז, שהוא לב ליבה של האנושות".
(זנדברג הפנתה אותנו בתגובה לפוסט ארוך שפרסמה בעקבות המפגש עם רייכר, ובו כתבה, בין היתר: "מסתבר ששינו את הכללים ושכחו להודיע לגדעון רייכר, שעדיין חושב שזה מעניין מישהו אם לגבר לבן־שיער עברה בראש מחשבה על אישה, בין אם זה 'טרייה', 'זועמת', 'מדובללת', או 'יפה למרות ששמאלנית'. בפעם הבאה, שמור את המחשבות שלך לעצמך").
• • •
הוא עבד בעיתון בתקופה שעיתונאי היה ממש מלך. לדבריו, כשהיה כתב משטרה, יכול היה להחנות את מכוניתו בכל מקום שרצה, והוא אפילו החזיק בפנקס מיוחד שאפשר לו לבטל דו"חות שקיבל.
יום אחד יצא ממערכת העיתון, ובבית קפה סמוך ראה גבר עם סכין רץ אחרי אישה. רייכר שלף אקדח שהיה ברשותו וירה לעבר התקרה. הבחור נבהל ושמט את הסכין. בתוך רגע כל משטרת ירושלים הגיעה למקום - ומפקד מחוז התקרב אליו ולחש לו: "אם זה לא היית אתה, הייתי עוצר אותך על המקום לחקירה".
לדבריו, לילה אחד יצאו פורצים בשליחותו של עבריין מוכר לאזור מגוריו של רייכר. באותה שעה ישב רייכר וכתב בחדר העבודה שלו, שצפה לחזית הבית. חייליו של הבוס דיווחו לו על רייכר ושאלו אם לנסות לפרוץ גם לביתו - הבוס ענה להם, "תדלגו עליו, מדובר בחבר".
"ביבי הצליח לשכנע אותי שהאיראנים רוצים לחסל אותי". רייכר // צילום: אפרת אשל
הפרסום הגדל התחיל ב"כלבוטק". המגיש דניאל פאר פגש את רייכר באמצע הרחוב והציע לו לבוא לתוכנית עם מדור תלונות שיעסוק בסקנדלים: "אימצתי סגנון לא מקובל ולא מכופתר של דיבור מהיר אבל ברור, עם עצירות והטעמות. זה תפס, ואפילו היו פעולות וחוקים שהצלחנו לבטל לטובת הציבור. למשל, היה העניין הזה שאזרח היה מפקיד כסף בחשבון שלו, אבל הכסף היה נכנס רק אחרי שלושה ימים, שכונו 'ימי ערך', שבהם הבנק שיחק בכסף. לקחתי את העניין הזה והסתערתי עליו, עד שהמפקח על הבנקים ביטל את התקנה הזאת. זו היתה עוצמה אדירה ונכנסנו בפרות קדושות.
"הבאנו שטיחים של חברה מוכרת לאולפן והראינו איך הם מתפוררים. הבאתי את הממונה על הכנסות המדינה ושאלתי אותו בשידור למה כשאני קונה דירה, אני צריך לשלם מס מכסף שכבר שילמתי עליו מס. המס בוטל, ועד היום אם אתה קונה דירה פעם בארבע שנים, אתה פטור".
לזכותו ייאמר שתמיד הצליח לחשוב מחוץ לקופסה ולהיות מקורי ונועז. הוא היה העיתונאי הכמעט יחיד בימים ההם, שעורכיו אפשרו לו לכתוב בעיתון ובמקביל לככב במסעות פרסום שהכניסו לו ממון רב.
הכסף הטוב שהרוויח, אפשר לו לעזוב את הדירה בירושלים, ולקבוע את ביתו החדש באחת משכונות רמת השרון האמידות, באזור שבו גם רבים מאלופי צה"ל המיתולוגיים קבעו את משכנם.
• • •
סוד הזוגיות היפה שלו עם נילי קשור, לדבריו, גם להחלטה שלהם לישון באותה קומת מגורים, אבל בחדרים נפרדים. אפילו שתי אמבטיות זהות יש להם. היא אומרת: "הוא יכול לנחור, לראות טלוויזיה עד מאוחר, ואת כל הערוצים בעת ובעונה אחת - כי הוא מזפזפ כל הזמן, פוחד להפסיד משהו".
הוא: "אני מזפזפ כי אני רואה סרט קולנוע ופתאום מישהו מכוון אקדח ואני נבהל ובורח לערוץ אחר. לפעמים אני מתקשר אליה ומודיע לה שאני בא אליה לחדר, לפעמים מקיש על דלתה ומבקש רשות".
ואולי מה שמשמר אותך כל השנים, זה שבסופו של דבר אתה לא לוקח את עצמך ממש ברצינות.
"בדיוק. תפסת את העניין. אני מלגלג על עצמי, ואם מישהו תוקף אותי אני עונה לו שהוא אפילו לא יודע כמה אני עלוב וחסר דעת. אין לי בעיה עם זה, כי זה דווקא בא מהביטחון העצמי שקיבלתי מאמא שלי, שאמרה לי, אתה זוכר, שאני גאון. ואל תשכח שאני גם יו"ר אגודת ההיפוכונדרים".
ירשת את יוסי שריד. הוא התלונן כל הזמן וכולם צחקו עליו, ובסוף הוא באמת מת.
"הייתי חבר של יוסי, ממש כמו משפחה, בעימות בינינו מי היפוכונדר גדול יותר, אני ניצחתי. גדולי החברים שלי הם רופאים, ואני נבדק ללא הרף. ריאות, עור, עיניים, רופא משפחה. בשנה האחרונה יש שינוי בריאותי. יש כאבי גב כתוצאה מהתפוררות של חוליות בעמוד השדרה.
"תשמע רגע, לפני 12 שנה נסעתי עם נילי לניו יורק. אצתי רצתי כדרכי, ואז לפתע, מספסל לספסל על גשר ברוקלין, התיישבתי כל פעם לנוח. בלי לשאול אותי היא התקשרה, וקיבלו אותנו בבית החולים של אוניברסיטת קולומביה. באמריקה, לפני ששואלים אותך מה שלומך, שואלים אם אתה מבוטח".
מפה לשם, רייכר עבר ניתוח לב שבו בוצעו שישה מעקפים על ידי אותו צוות שניתח את ביל קלינטון: "כן, אני, רייכר מקריית אליעזר, שאבא שלו מסולל בונה, מנותח בעלות של 200 אלף דולר".
רגע, אבל היה לך ביטוח?
"לא לגמרי, אז היה נוהל טיפשי שצריך היה להתקשר לחברת האשראי כדי לפתוח את הביטוח, אבל בגלל ששמי רייכר, זה סודר".
אז אתה לא היפוכונדר אמיתי. אתה חולה בעצמך.
"אכן, נושלתי ממעמדי הרם".
נולדת ב־1936, ראיינת את בן־גוריון. הסתובבת בכל מקום. איזו מדינה אתה מוצא פה היום?
"מדינה שונה בתכלית מכל מה שהכרתי. היום אין מטרה עליונה, אין חלום ותקווה גדולה שלאורה אתה חי. אנחנו חיים את החיים, בלי שאיפה גדולה לתרבות או למוסר. אין תכלית ערכית. הכל מתורגם לכסף ולהצלחה. חיים אפורים של מדינה עשירה שחיה מקצה לקצה. יום אחד היא אור לגויים, שגונבת לאיראנים את הסודות מאמצע טהרן, ויום אחד מבוהלת מכמה לא מגולחים בגבול הלבנוני.
"ביבי הצליח לשכנע אותי שהאיראנים רוצים לחסל אותי. לך תדע מה הם יעשו עם נשק אטומי. תזכור, אני חרדתי מאוד שכל הזמן שואל מה יהיה מחר או מחרתיים, אבל מתנחם בעבודה שאם חלילה זה יקרה, זה יקרה בעוד עשרות שנים, כשאשב בחברת מלאכים. גן העדן הרי מחכה לי".
aviadp65@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו