"אי אפשר לצמצם את ישראל לכותרת של מילים ספורות - הדברים הרבה יותר מורכבים מכפי שנראה לעיתים ממקומות רחוקים על פני הגלובוס, שבהם אנחנו חיים", כך סיכם בשבוע שעבר המו"ל מורטון לנדאון את הכנס הבינלאומי לתקשורת יהודית שהתקיים בירושלים. כ־150 עיתונאים ובלוגרים יהודים מרחבי העולם נפגשו כדי לדבר על נושאים אקטואליים ועל אופן הסיקור שלהם, כשחלקם מגדירים את המפגש גם כ"טיפול זוגי לישראל וליהדות התפוצות", אשר לטענתם הצליח.
היקף החשיפה הכולל של העיתונאים, הבלוגרים ומובילי הדעה שהשתתפו בכנס (מ־30 מדינות), מגיע למיליונים רבים של גולשים ועוקבים ברשתות החברתיות. לנדאון, מו"ל כתב העת "טאבלט מגזין" ומנכ"ל ההוצאה לאור "NEXTBOOK", סיפר כי הכנס לימד את משתתפיו רבות על האתגרים שניצבים בפני מדינת ישראל, וכי אחד מהם הוא בהחלט חיזוק הקשר עם הקהילות היהודיות ברחבי העולם.
"הקהילות היהודיות השתנו", אומר לנדאון, "חלקן הגדול יותר מתבולל ממה שהורגלנו אליו בעבר. הקביעה השטחית מניחה שבזכות הטכנולוגיה, היהודים בעולם אמורים להיות קשורים יותר לישראל, אבל האמת שונה: זמינות המידע באינטרנט לא יכולה להחליף את הזיקה שבאה מן הלב. לכל בני הדור שלי היה קשר אישי לבני משפחה, איזו סבתא או דודה, ששמרו על מסורת יהודית והיו מזוהים עם ישראל. לרבים מהדור הצעיר של היום אין קשר כזה".
יהדות מתרופפת
"פחות ופחות יהודים בארה"ב חברים בארגונים יהודיים ובבתי הכנסת", קובע לנדאון, "יותר ויותר מגדירים את עצמם כ'יהודי הבייגל', כלומר מעידים שהדברים היחידים שמקשרים אותם ליהדות הם מאכלים שנתפסים כאוכל יהודי והומור של סיינפלד ולארי דיוויד. כשפוחת הקשר, יהודי התפוצות מתקשים לראות בישראל את המוקד החשוב של חייהם. הדור שלי חי עוד לפני מלחמת ששת הימים, כאשר עצם ההישרדות של המדינה לא היה מובן מאליו, ולכן לנו יש פרספקטיבה שונה לעומת הצעירים היהודים באמריקה של היום. הם, למרבה הצער, צורכים את האשמות השווא כלפי ישראל ושומעים שהיא גזענית וכובשת. קל להפריך אותן, אבל בשביל זה בני הדור הצעיר צריכים להקדיש זמן ומאמץ כדי באמת להבין את ישראל".
מה הסכנות העיקריות בתופעה שאתה מתאר?
"סביבת התקשורת העכשווית מאפשרת דווקא לקולות שוליים - כמו ארגונים יהודיים המעלילים על ישראל - להדהד וללכוד את תשומת הלב. זה גם המצב בקמפוסים. הקולות האנטי־ישראליים שמושמעים באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס או באוניברסיטת קולומביה בניו יורק לא מייצגים תשעים אחוזים מן האוניברסיטאות האמריקניות, אבל הם תופסים את הזירה התקשורתית וסוחפים אחריהם אחרים".
גם ניצן חן, מנהל לשכת העיתונות הממשלתית ויוזם הכנס, אינו אדיש ללוחמת המידע שמנוהלת בפלטפורמות תקשורתיות על ידי גורמי אנטי־ישראליים. "הזירה התקשורתית האינטרנטית והרשתות החברתיות הפכו למגרש הסברה קריטי למדינת ישראל", טוען חן, "ולכן חיזוק וטיפוח הקשר עם אותם עיתונאים ובלוגרים אשר יהפכו ל'שגרירי הסברה' של ישראל והעולם היהודי הוא משימה בעלת חשיבות לאומית מכרעת. ההזדמנות למפגש פנים מול פנים שאנו יוצרים למשתתפי הכנס עם המציאות הישראלית, תוך הוקרת פעילותם בזירה הדיגיטלית, היא חיונית מאין כמותה".
לנדאון מסכים איתו: "אנחנו מאמינים שיהדות התפוצות צריכה לשמור על הזיקה לישראל, ומנסים לשדר את האמונה הזאת לציבור. איני יודע אם ראש ממשלת ישראל יסכים שאנחנו פרו־ישראלים, אבל אנחנו דואגים לעמוד לצד ישראל בכל עת. זה בא לידי ביטוי גם בפן האישי: שניים מילדיי עלו ארצה, שבעה נכדים שלי חיים כאן ושניים מהם משרתים עכשיו בצה"ל. לרבים מכותבי ה'טאבלט' והתורמים של המגזין יש סיפורים משפחתיים דומים".
מכוונים לכל גוני היהדות. לנדאון // צילום: אורן בן חקון
לנדאון אומר כי יהודי ארה"ב הם "בני המזל הגדולים בהיסטוריה של התפוצות היהודיות", אבל לדבריו, דווקא זה יצר את הסכנה הפרדוקסלית של אובדן הזהות היהודית. "הסביבה הלא־יהודית מקבלת אותנו בזרועות פתוחות, לא מציבה לנו גדרות וגבולות, וזה מצמיח התבוללות שעלולה להוביל להיעלמות", הוא מסביר, "זה לא מקרה שבכל משפחה חשובה בארה"ב - החל ממשפחת קנדי ועד למשפחות בוש, קלינטון וטראמפ - יש ילדים שהתחתנו עם יהודים. אין בידי מספרים מדויקים, משום שחלף זמן מסקרי אוכלוסין אחרונים, אבל שיעור הנישואים המעורבים עולה על 70 אחוזים. אם אין מרכיב דתי במשוואה, קשה להסביר באמריקה מדוע על היהודים להינשא ליהודים, לאוזניים מסוימות זה עלול אפילו להישמע גזעני. מתברר שהקבלה על ידי הסביבה מציבה אתגר קשה בשמירה על הזהות היהודית, אולי קשה יותר מן האתגר של הרדיפות שמהן סבלו בני עמנו ודווקא בהן הצליחו לשמור על יהדותם".
להפיץ את ההתלהבות
"טאבלט" הוקם ב־2009 כדי לסייע ליהודי ארה"ב לשמור על יהדותם. ההוצאה לאור, שבראשה עומד לנדאון, היא מוסד ללא כוונת רווח שנוסד לפני 15 שנה במטרה לתרום להשכלה יהודית ולזיקה ליהדות באמצעות ספרים. מאז, פרסמה "NEXTBOOK" עשרות כרכים של ספרים הקשורים לציביליזציה היהודית ולדמויות חשובות בהיסטוריה היהודית, ובהם הביוגרפיה של בן־גוריון שנכתבה על ידי שמעון פרס, הספר על רש"י שנכתב על ידי אלי ויזל והביוגרפיה של מנחם בגין שנכתבה על ידי דניאל גורדיס. "להוצאה היה אתר אינטרנט, אך הוא סבל מתנועת גולשים מועטה", נזכר לנדאון בחיוך. "פניתי לאישה מבריקה בשם אלנה ניוהאוז, והיא הציעה לעבות את התכנים הקיימים באתר במגזין שיעסוק בכל ההיבטים של החיים היהודיים ובחדשות. היא גם הציעה את השם 'טאבלט' - לא יכולנו לשער כמה מוצלח הוא יהיה, מכיוון שהשקנו את המגזין בדיוק לפני הופעת האייפד ותחילת עידן הטאבלטים". המגזין זכה שלוש פעמים ב־National Magazine Award, ה"אוסקר" של כתבי העת הטובים ביותר בארה"ב בקטגוריות שונות, ובפרסים נוספים גם מחוץ לארה"ב.
מהי תמונת המצב של תקשורת יהודית בשנת 2018?
"יותר אנשים מקבלים את הידיעות היהודיות מ'ניו יורק טיימס' מאשר מהתקשורת היהודית. ואם אפילו ענקי התקשורת המסורתית, כמו ה'טיימס' ו'וושינגטון פוסט' נאבקים לשרוד, לא קשה לתאר את מצבם של אמצעי תקשורת שפונים ליהודים בלבד. האנשים צורכים חדשות באמצעות מדיה חברתית, ולרבים פיד הטוויטר הפך למקור מידע יחיד. בשל כך המודל הפרסומי המסורתי של אמצעי התקשורת התמוטט. כתוצאה מכך, ראשי הקהילות היהודיות המאורגנות הבינו שהם צריכים לתמוך בתקשורת שמתמקדת בעניינים יהודיים ומספקת מבט רחב יריעה על ישראל.
"ואכן, מרבית התקשורת היהודית מתקיימת עכשיו בזכות תמיכה פילנתרופית. כך נבנה גם המודל הכלכלי של 'טאבלט': כשליש מהמימון שלנו מגיע מתרומות וולונטריות של קוראים ומפרסום באתר, ושני־שלישים מהקרן היהודית הקהילתית של ניו יורק. נפלו בחלקנו הזכות והמזל להיות מוגנים ממציאות השוק על ידי הפילנתרופים".
היית מגדיר את "טאבלט" כקולה של יהדות ניו יורק, קולה של יהדות אמריקה או קולו של העם היהודי בכללותו?
"במסגרת המגזין יש לנו פודקסט בשם Unorthodox שהתחלנו להפעיל לפני שלוש שנים. הוא הפך לפודקסט היהודי המואזן ביותר ב־iTunes. לפני זמן מה קיבלנו תגובה מדהימה של אחד המאזינים, שכתב 'סוף־סוף מצאתי דרך להגדיר את עצמי. אני לא רפורמי, לא קונסרבטיבי ולא אורתודוקסי - אני יהודי של "טאבלט"'. הבסיס שלנו מצוי בניו יורק, אולם ציבור הקוראים מגיע מכל קצווי העולם היהודי ואף מעבר לו, ובהתאם לכך הקול שלנו מגוון להפליא. אנחנו גאים ביהדות, ומציגים בהתלהבות את שייכותנו ליהדות על כל סימני הביטוי שלה. את ההתלהבות הזאת היינו רוצים להעביר לקוראים שלנו".
בלי פוליטיקה
במה "פורוורד", אמצעי תקשורת יהודי־אמריקני בעל מסורת ארוכה הרבה יותר, נבדל מכם?
"הוא נוסד ככלי ביטוי לתנועה היהודית הסוציאליסטית באמריקה, ותמיד היה ידוע בהשקפת העולם הנוקשה שלו. הם לא מנסים להסתיר את הכיוון השמאלני שלהם, שמשתקף בקו המערכתי. ל'טאבלט', לעומת זאת, אין קו מערכתי פוליטי. מי שקורא אותנו בקביעות ובהרחבה יוכל אולי להרכיב את פסיפס הסימפטיות שלנו, שנתונות לישראל, אך זה לא פוגם בחופש הדעה. בניגוד לכך, ה'פורוורד' נוטה במובהק ובאופן חד־צדדי לעמדות ביקורתיות כלפי ישראל".
מה יהיה השלב הבא של ה"טאבלט"?
"להגיע עם המוצר לעוד ועוד אנשים שישקיעו מזמנם וירוויחו ממה שאנו יכולים להציע להם. אדגים זאת בסיפור קטן. יש מבקר ספרות מבריק בניו יורק, ששמו אדם קירש. יהודי חילוני, שכתב עבור 'ניו ריפבליק' ו'ניו יורקר', וכעת משמש אחד העורכים של 'וול־סטריט ג'ורנל'. איני יודע אם יצא לו לבקר בישראל. לפני כשש שנים, כשהסתיים מחזור קריאת 'הדף היומי', קירש נחשף לעניין והסתקרן. הוא החליט ללמוד את הדף בתנאים שלו: לקרוא בו ובכל שבוע לפרסם ב'טאבלט' טור על החוויה המיוחדת של לימוד מקורות יהודיים מסורתיים על ידי מבקר ספרות חילוני. הטור מתפרסם זה שש שנים, והוא מושך קוראים שונים, חילונים ותלמידי חכמים. המפגש בין התלמוד לאינטלקטואל ספרותי מוביל, וההפריה של עולמות תוכן עמוקים וחשובים - כל אלה מיוחדים ל'טאבלט', ואני גאה בכך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
