האוויר היה קר כיאה לנובמבר הנוכחי, אבל שמש מפתיעה הפציעה מעל ים יפן. ברטי פרנקל עמד על סיפון ספינת משמר החופים והביט אל היבשה. הוא ראה את הצוקים המיוערים המתנוססים מעל העיר טסורוגה, את מחסני הנמל הישנים על לבניהם האדומות, ואת חורשת האורנים הצפופה, הלא שגרתית, המשתרעת סמוך לקו החוף.
כשירד מהספינה, המתין לפרנקל ראש עיריית טסורוגה, טאקאנובו פושיקמי, ובידיו סל מקושט עם תפוחים אדומים. 77 שנה קודם לכן, כשברטי (ברל) פרנקל בן השלוש הגיע בפעם הראשונה לנמל הקטן בעיר, אף אז המתינו מקומיים על הרציפים וחילקו תפוחים מתוקים ליורדים. פרנקל התלווה בהפלגה ההיא להוריו, בנימין ופרלה, יהודים מקרקוב שהגיעו לטסורוגה ב־1941 לאחר שנמלטו מפולין לליטא, חצו את אירופה ואסיה ברכבת הטרנס־סיבירית, ומוולדיווסטוק הפליגו בספינת הצי "אמקוסה מארו" עד לחופה המערבי של יפן. את דרך התלאות הזו עשו במשך כמה חודשים, נוסף על משפחת פרנקל, עוד אלפי יהודים.
למסע ההצלה ההוא, בימים שבהם הלחץ הנאצי על מדינות אירופה הפך למצור עבור יהודי היבשת, אחראי סגן קונסול יפן בקובנה באותה עת, צ'יאונה סוגיהארה. סיפורו של סוגיהארה, חסיד אומות העולם של יד ושם, החל בעשור האחרון להיות מוכר לישראלים - אך לא די הצורך. ביפן מדובר בגיבור לאומי, וגם אם הכינוי "שינדלר היפני" שדבק בו אינו מדויק, אין עוררין על כך שמדובר בדמות מרתקת, שסללה נתיב בריחה יוצא דופן ליהודים.
סוגיהארה היה דיפלומט עם אופי אינדיבידואליסטי - עניין לא שגרתי בתרבות היפנית הנאמנה והצייתנית. הוא נולד ביום הראשון של המאה ה־20 - 1 בינואר 1900, וניצנים ראשונים של נון־קונפורמיזם ניכרו אצלו כשבלחץ אביו ניגש בעל כורחו לבחינות הכניסה ללימודי רפואה, אך במבחן רשם את שמו בלבד והגישו ריק. בגיל 19 כבר התקבל לעבודה בשירות החוץ היפני ונשלח לסין. בניגוד לעמיתיו הדיפלומטים, שבחרו ללמוד במסגרת עבודתם את השפה האנגלית, הוא העדיף ללמוד רוסית, בחירה שהשתלמה לו ברבות הימים.
בשנותיו בחרבין, סין, רכש לעצמו סוגיהארה מוניטין של דיפלומט מזהיר, אך התקופה הסתיימה בהתפטרותו ב־1935, כמחאה על זוועות שעוללו היפנים לסינים במשך הכיבוש היפני במדינה. לאחר כמה שנים במערך הדוברות הוא נשלח שוב בשירות משרד החוץ, הפעם לליטא. לצד פעילות דיפלומטית, על סוגיהארה הוטל לדווח לטוקיו על תנועת הכוחות הסובייטיים והגרמניים באזור, ולגלות אם הנאצים נערכים למתקפה במזרח.
"אלפי אנשים על החלונות"
את המצוקה היהודית בקובנה פגש סוגיהארה בקיץ 1940, כשהפלישה הגרמנית לליטא כבר היתה באוויר. יהודים פולנים רבים שברחו ממולדתם החלו בחיפוש קדחתני אחר ויזות יציאה מהמדינה. תצלום בודד משנת 1940 ממחיש את מפלס החרדה והאימה: נראים בו גברים במעילים ובכובעי מגבעת וקסקט, צובאים על שער בית הקונסוליה היפנית בקובנה. בראיון נדיר שהעניק סוגיהארה לחברת הטלוויזיה "פוג'י" במוסקבה, בשנת 1977, הוא העיד כי "אלפי אנשים התגודדו סביב חלונות המעון".
ממשלת יפן דחתה את הרעיון שהציג ד"ר זרח ורהפטיג, ממנהיגי "המזרחי", לסוגיהארה - לאפשר ליהודים קבלת ויזות יפניות בתנאי שאלה יהיו ויזות מעבר. אלא שסוגיהארה לא ציית להחלטה, ומסוף יולי 1940 החל להעניק ויזות ליהודים במרוץ נגד השעון (הסובייטים, ששלטו בקובנה, כבר הורו לו לעזוב). היהודים, שהגיעו למשרדו והתקשו בהגיית שמו הפרטי צ'יאונה, פנו אליו, לבקשתו, בשם "סמפו" - אפשרות נוספת לפי תעתיק הכתב היפני.
מתוך רשימת האשרות
סוגיהארה כתב את האשרות בכתב ידו, ביפנית, ובזמן קצר ומאומץ הצליח להנפיק 2,139 אשרות, שאפשרו למספר רב יותר של יהודים (היו אשרות שהתייחסו למשפחה שלמה) להתחיל בדרך הבריחה. היהודים לא ידעו כיצד יגיעו ליפן; בעדות של תמר רביץ, ילידת 1927 מוורשה, ל"יד ושם", היא מספרת כיצד אביה שב יום אחד כשהוויזה ברשותו, וכי היה ברור: "לא היה שום מסלול, עולים על רכבת ונוסעים מזרחה".
סוגיהארה עזב את קובנה בתחילת ספטמבר, בדרכו לשירות קצר בברלין, ואפילו בתחנת הרכבת המשיך להנפיק אשרות. "חתמתי על ניירות עבור עוד חמישה או שישה אנשים על הרציף עצמו", סיפר בראיון ב־77'. לשאלה אם סירב להנפיק ויזה למישהו מהמבקשים, ענה: "אינני זוכר שסירבתי. ככל הנראה הנפקתי אשרה לכל מי שביקש".
לפי האגדה, סוגיהארה אף זרק מקרון הרכבת הנוסעת את חותמת הקונסוליה לידיו של פליט יהודי - וזה המשיך להנפיק ויזות מזויפות נוספות. אין אימות לסיפור - אך מעדויות רבות ברור כי סוגיהארה עבד תחת לחץ זמן, ידו כאבה מכתיבה ממושכת והוא נעזר ברעייתו, יוקיקו קיקוצ'י, וכן במשה זופניק, תלמיד ישיבת מיר מסלבודקה (עיירה שהפכה לשכונה בקובנה), שרבים מתלמידיה ורבניה ניצלו בסיוע האשרות.
את קובנה כבשו הנאצים ב־24 ביוני 1941 כחלק מ"מבצע ברברוסה", חודשים ספורים לאחר ש"יהודי סוגיהארה" יצאו מליטא. כמעט מחצית מתוך 36 אלף היהודים שחיו בעיר לפני המלחמה נרצחו כבר בחודשים הראשונים לכיבוש, ובהם 9,200 יהודים שנרצחו במצודת "הפורט התשיעי" ביום אחד, 28 באוקטובר 1941. מתוך כלל יהודי העיר שרדו את המלחמה רק כ־8 אחוזים - כ־2,000 איש.
שעון שנמסר למשכונאי
דף הוויזה של ברטי פרנקו והוריו, וכן הדרכון הפולני שהונפק להם בטוקיו וכתבי הארכת השהות ביפן - נשמרו היטב. ממרחק השנים, המסמכים מספרים את הסיפור: בכתב יד צפוף כתב סוגיהארה את שמות המשפחה ביפנית, וחתם בתאריך היפני המתייחס לתחילת שנת כהונת הקיסר.
האשרה היתה למעבר ביפן בלבד, בדרך לקולוניות ההולנדיות בים הקריבי. אך בפועל משפחת פרנקל, כמו יהודים רבים אחרים, שהתה בעיר קובה שביפן במשך שישה חודשים - עד שהמשיכה הלאה לתחנה הבאה, ניו זילנד, שם חייתה יותר מעשור, עד שעלתה לישראל ב־1955.
הצגת ילדים בבי"ס ביאוטסו
רבים מהיהודים שניצלו בזכות האשרות של סוגיהארה שבו לביקור ביפן ברבות השנים. במוזיאון המנציח את פועלו בטסורוגה הוצב קיר תצלומים המתעד את ביקורם במקום. מאות שמות היהודים מרשימותיו של סוגיהארה, שהוקלדו במכונת כתיבה (אולי מכאן האנלוגיה לשינדלר), הפכו לפנים ממשיות של אנשים ונשים מבוגרים, הורים וסבים לנכדים ולנינים. "סוגיהארה אחראי היום לחייהם של 40 אלף איש", אמר פרנקל לראש העיר טאקאנובו כשהשניים סיירו במוזיאון, מלווים ברעייתו של פרנקל, נירה, וכן בבנו ובנכדו.
"נמל האנושיות" - המוזיאון בטסורוגה - עשיר בפרטים ובחפצים, וניכר כי עבודת מחקר רבה הושקעה טרם הקמתו. מוצג בו שעון־יד יחידי ששרד את השנים - זהו שעון של פליט יהודי שמסר אותו למשכונאי, כדי לממן את שהות משפחתו ביפן. המשכונאי, כך מספרים, היה מעניק ליהודים הערכה גבוהה של שווי חפציהם, כדי לסייע להם במסעם. עוד מוצגים בו תצלומים רבים של יהודים, שהוענקו כתשורה לימאים על הספינות שחצו את ים יפן בדרך לטסורוגה, וכן מידע על פליטים קודמים, טרם המלחמה, שנמלטו מאירופה.
כחלק משימור זיכרון סוגיהארה והפצתו במערכת החינוך ובתודעה הציבורית ביפן, נחתם לפני שנים אחדות הסכם בין שש ערים במדינה, שהקימו בצוותא את "נתיב סוגיהארה" (Sugihara's Route), המאפשר סיור מעגלי, כמו זה שיצאנו אליו באדיבות משרד התשתיות של יפן ואגד ערי "נתיב סוגיהארה", העובר דרך תחנות חייו ומתחקה אחר מורשתו. נוסף על טסורוגה, שער הכניסה ליפן עבור היהודים הנמלטים, מופיעות בנתיב גם נאגויה, העיר הרביעית בגודלה ביפן שבה התחנך סוגיהארה, ויאוטסו - עיירה במחוז גיפו, מקום הולדתו. הערים טאקיאמה, קנזוואה וכן הכפר שירקאווה־גו, שזכה למעמד של אתר מורשת עולמית של אונסק"ו - משלימים את הנתיב תיירותית, אך אינם קשורים לקורות חייו של הדיפלומט.
בנאגויה, בירת מחוז אאיצ'י, נחנך לפני חודשים ספורים פסל ברונזה מרשים בחזיתו של בית הספר "Heiwa" ("שלום"), המתאר מפגש של סוגיהארה עם משפחה יהודית. על המדרכה הרחבה ניצבת דמותו של סגן הקונסול, מושיט את דפי הוויזה ליהודי האוחז במגבעת, כשלצידו אשתו ובנו הקטן. בטקס חנוכת האנדרטה השתתפו מושל מחוז אייצ'י, ראש עיריית נאגויה, שגרירת ישראל ביפן יפה בן ארי, וגם בנו של סוגיהארה, נאבוקי, שלאחר שאביו קיבל את תואר חסיד אומות העולם אף רכש את השכלתו האקדמית בישראל.
ביאוטסו, כפר השוכן על גדותיו של נהר הקיסו, סוגיהארה הוא מוקד משיכה מרכזי לתיירים וגם מנהיג חינוכי שמופיע בסילבוס הלימודים בבתי הספר. הכפר מוקף שדות אורז והרים ונשקף כולו, ברוב הדר, מ"גבעת האנושיות" - פארק ובו אנדרטאות ומוזיאון לזכר הדיפלומט, שנחנך בשנת 2000. במרפסת הנוף שבקצה הפארק ניצבים שלושה פעמונים. כשהחבל נמשך - הדנדון נשמע למרחוק, ברחבי העמק.
הגיע לחוף שוב, אחרי 77 שנה. ברטי פרנקל מול חופי טסורוגה
המוזיאון ביאוטסו מחופה עץ, צנוע וישיר. ראש העיר מאסנורי קנקו מתגאה במהלך הביקור ב"קשר הישראלי" של יאוטסו - תפקיד "מתאם ליחסים בינלאומיים" מאויש בכפר על ידי ישראלי (בתחילת שנות ה־2000 היה זה יוסי קריכלי, שאף יזם והצטרף לביקור של בני הזוג פרנקל ביפן), ונוסף על כך, יאוטסו תזכה לארח את המשלחת הפראלימפית של ישראל במשחקי טוקיו 2020.
בבית הספר היסודי במקום הועלו בפני פרנקל קטעים מהצגה על סיפור הצלת היהודים. לאחריה הילדים שאלו את האורחים שאלות. "מה היית אומר לסוגיהארה אילו יכולת לפגוש אותו היום?" הקשה אחד הילדים. "הייתי מודה לו ושואל אם אני יכול לסייע לו באופן כלשהו", ענה פרנקל, "אני חייב לו - ואת זה אני לא שוכח. אם הוא לא היה יכול לסרב להציל את כל היהודים שפנו אליו, אני לא אוכל לסרב לסייע לו".
"אפקט אנה פרנק"
ניכר כי הידע היפני על התרבות היהודית ועל מעשי הנאצים במהלך המלחמה אינו רחב, ולא רק בקרב ילדים, אך זהו מצב צפוי ומובן באי אשר בצידו השני של האוקיינוס השקט, במדינה שבה כמעט אין יהודים. ביפן, סיפור ההצלה מתמקד בגבורתו של סוגיהארה, ש"קיבל את ההחלטה הנכונה". בדקלומי ההצגה אמר אחד הילדים: "אינני יודע לו הייתי נקלע למצב של סוגיהארה, אם היה בי האומץ לקבל החלטה דומה". הסיפור, אם כן, הוא אתגר תרבותי שעדיין רלוונטי. המסר של סוגיהארה שובר את הקולקטיביזם היפני, משהה את הנאמנות העיוורת ומצווה ללכת אחר המצפון האישי.
פרופ' (אמריטוס) בן עמי שילוני, בכיר חוקרי תולדות יפן בישראל, ששימש ראש החוג ללימודי מזרח אסיה באוניברסיטה העברית ואחד ממחקריו הרבים עוסק בסוגיית "היפנים והיהודים", סבור כי סיפור סוגיהארה תרם רבות למודעות של יפנים על אודות השואה היהודית, שהיא, לדבריו, "סיפור שבעבר לא היה להם כל עניין בו". בשיחה עם "ישראל השבוע" מבהיר שילוני כי "רק 'יומנה של אנה פרנק', שהיה רב־מכר גדול ביפן - לא בגלל הצד היהודי שלו אלא כי מדובר בו על ילדה נחמדה ואינטליגנטית שמתמודדת עם אתגרים קשים - משתווה לסוגיהארה בהשפעה שלו על הידע של אזרחי יפן על השואה".
האם לדעתך ההנצחה הנמרצת של סוגיהארה בשנים האחרונות היא סוג של חשבון נפש של יפן עם התנהלותה בזמן המלחמה?
"בהחלט כן. זו לא כפרה, אלא מעין התגוננות של יפן וניסיון לשפר את התדמית ההיסטורית שלה. זה קשור גם לזוועות הקשות שחוללו חיילים יפנים במלחמת סין ויפן, קודם למלחמת העולם השנייה. אז לצד הזוועות, הנה ישנו סוגיהארה - דמות להיתלות בה, שהצילה יהודים".
לאחר מלחמת העולם השנייה, סוגיהארה פסק מלעבוד במשרד החוץ היפני - אך לא ברור אם היה מדובר בפיטורים או שמא תפקידו התייתר לאחר שהאמריקנים כבשו את יפן וביטלו את משרד החוץ לטובת משרד קישור. כך או כך, חייו עברו מפנה והוא נאלץ לנדוד בין עיסוקים. בשארית חייו הוא לא זכה לשמץ מהתהילה שלה הוא זוכה כיום ביפן. הוא מיעט להופיע בציבור והתרחק מאור הזרקורים. את אות חסיד אומות העולם הוא קיבל מ"יד ושם" ב־1985, ושנה לאחר מכן הלך לעולמו, בגיל 86.
"קרדיט גם לסובייטים"
שילוני, שבספרו "יפן במבט אישי" (שוקן, 2011) עוסק בקצרה בסיפור ההצלה, טען השבוע כי "לא בטוח שסוגיהארה הציל יהודים משום שהם יהודים - לא היה לו עניין מיוחד בעם הזה, ועדיין אין בכך להמעיט ממעשיו - הוא הציל אותם. חשוב לזכור שכמעט כל היהודים שקיבלו ממנו אשרות היו פולנים, וזה כנראה לא במקרה; סוגיהארה היה זקוק לפולנים, ובמיוחד למחתרת הפולנית, כדי לברר מידע על תנועות הצבא הגרמני על הגבול הסובייטי. בתמורה הוא גמל למחתרת בכך שאיפשר לה להעביר דרך דואר דיפלומטי מסרים לממשלה הפולנית הגולה בלונדון".
"מסר על כוחו של אדם בודד". ראש עיריית יאוטסו מאסנורי קנקו במוזיאון בעירו
קרבתו של סוגיהארה לרוסים אף היא סייעה, ככל הנראה, בפעולת ההצלה. שילוני מזכיר כי בצעירותו, כשלמד את השפה, סוגיהארה נשא לאישה צעירה רוסייה (אשתו הראשונה), ואף המיר את דתו לדת הפרבוסלבית. "הוא היה חסיד גדול של רוסיה, וזה השתלם לו. לאחר המלחמה, כשהרוסים לקחו בשבי את הקונסולים של מדינות הציר, הם התייחסו באופן נוראי ליפנים - אך לא לסוגיהארה. כשהוא חיפש אחרי שחרורו עבודה ביפן ולא מצא, הוא פנה לעבודה במוסקבה בתיווך לסחר בין המדינות. אתה יכול לתאר לעצמך שזה לא היה עניין של מה בכך - לאפשר לאזרח זר לעבוד בבריה"מ הסובייטית".
שילוני מציין כי מלבד סוגיהארה, דומה כי רבים בהליך ההצלה לא זכו לקרדיט הראוי. "גם הקונסול הסובייטי, שאיפשר ליהודים שקיבלו אשרות לחצות את בריה"מ בדרכם ליפן - ראוי להכרה. הרי המדיניות של סטאלין היתה לאפשר הצטרפות לבריה"מ, אך לא מעבר דרכה. הסובייטים פעלו במקרה זה לפנים משורת הדין".
עוד מבקש שילוני להזכיר את סצוזו קוצוג'י, יפני שחקר והרצה על יהדות עוד טרם המלחמה, ופעל רבות למען פליטי סוגיהארה בעת שהותם ביפן. "קוצוג'י ניצל את חברותו עם שר החוץ היפני דאז כדי להאריך את אשרות השהייה של היהודים. לאחר המלחמה הוא התגייר, עבר ברית מילה בבית חולים שערי צדק בירושלים, נסע לברוקלין ובצוואתו ביקש להיקבר בהר המנוחות בירושלים - שם אכן נקבר ב־1973. הוא האזרח היפני היחיד שנטמן בישראל". שילוני עצמו עלה אשתקד עם קרובי משפחתו של קוצוג'י לקברו, ואמר עליו קדיש.
"ללמוד מאיוולת המלחמה"
ישנה צלע נוספת בסיפור הלא־נגמר של סוגיהארה - והיא התעצמותו גם במרחב הליטאי. אף על פי שליטאים רבים שיתפו פעולה ברצח האכזרי של יהודים בזמן הכיבוש הנאצי (וביתר שאת בקובנה), דומה כי ליטא הנוכחית רואה באקט ההצלה של הדיפלומט היפני גם "סיפור ליטאי". "נתיב סוגיהארה" סלול לא רק ביפן, אלא גם בקובנה: הבית שבו התגורר, מלון "מטרופוליס" שבו קיבל פליטים יהודים כשהקונסוליה נסגרה על ידי הסובייטים, ותחנת הרכבת שממנה עזב את המדינה.
ראש ממשלת יפן, שינזו אבה, הגיע בינואר האחרון לקובנה, וביקר בביתו של סוגיהארה. לפני חודשיים נערך ביקור גומלין של ראש ממשלת ליטא ביפן, ובמהלכו פקד הליטאי את קברו של סוגיהארה. בנוסף, בקובנה נערך מדי שנה "שבוע סוגיהארה", ומשלחות תלמידים עושות את הטיסה הארוכה מליטא ליפן כדי ללמוד על מורשתו.
ראש עיריית יאוטסו, מאסנורי קנקו, מקדיש זמן רב מפעילותו להנצחת סוגיהארה ופיתוח מערך הלימודים סביבו. בעת הסיור ב"גבעת האנושיות" הוא התייחס גם לפן הליטאי של ההנצחה. לדבריו, "המטרה המרכזית של הוראת סוגיהארה היא קבלת האחר וקידום השלום העולמי; אני מודע לכך שליטאים היו אחראים למעשים נוראים בזמן המלחמה, אך אני מסרב להאמין שהעניין היחיד של ליטא בסיפור נובע מאינטרס כלכלי".
קנקו דיבר בעיניים יוקדות על פרויקט סוגיהארה בכפרו, והעיד כי תיירים מכל רחבי יפן מגיעים למקום. "חשוב לנו שהם ייצאו מהמוזיאון עם מסר ברור לגבי האיוולת שבמלחמה, על גודל הזוועות שבה, ועד כמה גדול כוחו של איש בודד בתוכה".
אתה סבור שפעילותו של סוגיהארה משתלבת עם הפציפיזם היפני שלאחר המלחמה?
קנקו: "בהחלט כן, אבל המסר של הפעילות שלו אינו רק כלפי יחסה של יפן למדינות אחרות. יפן היא מדינה שלווה למדי, אך יש לה בעיות רבות. סוגיה אחת בולטת היא תופעת ההתאבדויות של ילדים שסובלים מהתעללויות ומשיימינג בבית הספר. כך שחלק ממטרת החינוך שלנו הוא ללמוד מסוגיהארה לקבל את האחר, ויהי מה. המסר שלו הוא לא רק כלפי חוץ, אל העולם, אלא גם כלפי פנים - בין היפנים לבין עצמם".
זו התובנה העולה שוב ושוב מסיפור ההצלה: העובדה שההחלטה הנכונה היא עניין לכל אדם, בכל גיל, בכל תרבות ובכל מדינה. בעת שלום או במלחמה. "כולנו צריכים לחשוב כמו סוגיהארה", אומר קנקו, ובאופן דיבורו השקט ניכר שזו אמירה עם משמעות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
