האנטישמיות כובשת את אמסטרדם

"את המאבק שלי סיימתי", אומר בנחישות סָלוֹ מולר, "עכשיו, שאחרים ימשיכו".

אנחנו נפגשים בדירתו, בבניין מגורים מודרני בשכונה דרומית של אמסטרדם, שבה מתגוררים יהודים רבים. קשה לזהות בסלו (סלומון) את גילו, 82 שנה, ואת התלאות שזימנו לו חייו. הוא מלא מרץ ושופע הומור, גם עצמי. לפני ימים ספורים זכה במערכה שתכנן, גם אם בתת־מודע, מהיום שבו נפרד לאחרונה מאמו.

זה היה בתחילת נובמבר 1942. סלו היה בן 6, רק התחיל ללכת לבית הספר. האם, לנה, שעבדה בחברת טקסטיל עם אביו של סלו, ליוותה את הילד לבית הספר, ובשער אמרה לו: "נתראה בלילה, תהיה ילד טוב". זה היה המשפט האחרון ששמע ממנה.

בכניסה למשרדי חברת הטקסטיל המתינו משאיות גרמניות. כל העובדים היהודים הועמסו עליהם והועברו למבנה תיאטרון יהודי לשעבר, שהוסב למחנה מעצר זמני. האב עוד הספיק להתקשר לשכן יהודי ולבקש ממנו שיאסוף את סלו מבית הספר וייקח אותו אל סבו וסבתו. השכן החליט שעדיף יהיה להביא את הילד אל דודתו, אחותה של אמו.

"דודה שלי בכתה ללא הרף", נזכר סלו, "ואני לא הבנתי מה קרה. ב־7 בערב נשמעו דפיקות חזקות על דלת הדירה וקריאות בגרמנית, 'לפתוח, משטרה!' דודה שלי הורתה לי להסתתר.

"נכנסו שני חיילים גרמנים ושוטר הולנדי ואמרו לה: 'זו פשיטה, כל היהודים נלקחים'. היא אמרה בקור רוח: 'אנחנו לא יכולים לבוא, הבת שלי במיטה עם חום גבוה'. היא ידעה שהגרמנים מפחדים ממחלות.

"הגרמנים השיבו: 'בסדר, נחזור בעוד שבועיים'. שמעתי את זה, ויצאתי ממקום המסתור שלי. הגרמנים שאלו מייד, 'מי זה?' והיא ענתה שאני הבן של אחותה. אמרו הגרמנים: 'הוא לא חולה, הוא בא איתנו'.

"הועברתי למקום האיסוף של היהודים. על בימת התיאטרון ראיתי את אמי. מיהרתי לשם. רציתי לאחוז בידה, אבל חיילים תפסו אותי ולקחו אותי לגן ילדים מאולתר, שהוקם מעבר לרחוב.

"המנהל של הגן, וולטר זיסקינד, הצליח למחוק מהרשימות שהיו בידיו שמות של 100 ילדים, והבריח אותם בחזרה מחוץ למחנה המעצר. אני הייתי בהם.

"דודה שלי באה לאסוף אותי, ואז התחילו עבורי שלוש שנים של חיים במסתור. שמונה פעמים העבירו אותי ממקום למקום אצל משפחות נוצריות. שינו את שמי. אסור היה לי ללכת לבית הספר או לשחק עם ילדים אחרים. חליתי. התחלתי לגמגם.

"כשנגמרה המלחמה, דודה שלי באה לאסוף אותי מהמשפחה המטפלת האחרונה - זוג מבוגר, שהיו היחידים שהתייחסו אלי יפה. בהתחלה סירבתי לעזוב אותם. מאוחר יותר, כשהייתי בן 14, דודה שלי קראה לי והראתה לי מכתב מהצלב האדום, שבו נכתב שהוריי נרצחו באושוויץ ב־1943. הם שהו תחילה תשעה שבועות במחנה וסטרבורק, שהוקם על ידי ממשלת הולנד ושימש תחנת מעבר ליהודים שנשלחו למחנות ההשמדה".

הוריו של סלו מולר היו בין 105 אלף יהודי הולנד, שנרצחו במחנות הריכוז ובמחנות ההשמדה. סלו זוכר שעם קבלת הידיעה על מות הוריו הוא התמלא עצב וכעס, אבל במקום לשקוע ברגשות הללו הוא תיעל אותם למקום חיובי. אחרי שהצליח להבריא מהמחלות שבהן לקה בתקופת המלחמה, החליט להקדיש את חייו לטיפול באחרים. הוא התמחה בפיזיותרפיה, הפך לפיזיותרפיסט של קבוצת הכדורגל אייאקס, ומאוחר יותר הקים מרפאה פרטית מצליחה וכתב כמה ספרים, בין השאר על זיכרונותיו מהמלחמה.

"מחשבה שתמיד העסיקה אותי היתה כמה נוראה היתה החוויה שעברו האנשים שנשלחו בקרונות בקר מהולנד לאושוויץ או לסוביבור. הגרמנים שילמו לחברת הרכבות ההולנדית מכספים שהם שדדו מיהודים. הנהלת חברת הרכבות שלחה מברק לממשלת הולנד הגולה בלונדון: 'מה לעשות עם משלוחי היהודים הללו?' ונענתה: 'בצעו אותם וקחו את הכסף מהגרמנים. זה יעזור לכלכלה ההולנדית'.

"לפני שנתיים וחצי החלטתי לשלוח מכתב למנהל חברת הרכבות ההולנדית ולשאול אותו מה החברה שלו עשתה עבור היהודים שהם הסיעו למחנות. הוא ענה לי שהתקבלה החלטה להפנות כספים למטרות זיכרון קולקטיביות - אתרי הנצחה למיניהם, זרי פרחים בטקסי זיכרון, אבל לא יינתנו פיצויים אישיים.

"לא הרפיתי. דרשתי להיפגש עם נשיא החברה. הבאתי לו עותק של ספר הזיכרונות שלי ואמרתי לו: 'קרא ואחר כך נדבר'. הוא קרא ולא שינה את עמדתו.

"פניתי לעורכת דין, והיא הבהירה לחברת הרכבות שאם הם לא יסכימו לתת פיצויים, נתבע אותם. ואז הזמינו אותנו והודיעו לנו שהחברה תקים ועדה, שתבדוק לכמה אנשים יש לשלם ואיזה סכום. אני רוצה שהם ישלמו כמה שיותר כסף לכמה שיותר אנשים. אבל ברור לי שלא מדובר כאן בסוגיה כספית, אלא בפיצוי בעל משמעות של עשיית צדק סמלית".

סלו מולר. נאבק לבדו

אבל ההישג של סלו מולר במלחמת היחיד מול חברת הרכבות ההולנדית גרם גם להתפוצצות של אנטישמיות ברשתות החברתיות בהולנד ובטוקבקים באתרי החדשות. "התגובות היו מזעזעות", אומר לאו חרונטמן, בן לניצולי שואה הולנדים, בעבר איש עסקים שהפך לבעל טור ביקורתי בכלי תקשורת יהודיים מקומיים. "אנשים כתבו: 'היהודים רוצים רק כסף', 'אין להם מספיק כסף?', 'הם לא יפסיקו לסחוט כספים עם הסיפור הזה של המלחמה', 'האם הם יעבירו את הפיצויים הללו לפלשתינים שהם רוצחים?'

"זה מצטרף להתקפות פיזיות ומילוליות נגד יהודים, שאנחנו סופגים כבר זה זמן, קללות אנטישמיות בשיח היומיומי. לפרץ השנאה הזה תורמת הנוכחות של מיליון מוסלמים בהולנד, מתוך אוכלוסייה של 17 מיליון. אלה אנשים שרואים ביהודים יצורים רעים, אכזריים, תחמנים ומלוכלכים. לא משנה כמה פעמים תשלח אותם לאושוויץ, הם לא ילמדו כלום ולא ישנו את דעותיהם.

"להולנדים קל לעלות על רכבת השנאה האנטישמית המוסלמית הזאת כי בדיעבד, הרגשות האנטישמיים נותרו בקרבם. היום קל יותר לבטא את הרגשות הללו בקול ובפומבי או להציג את האנטישמיות כאנטי־ישראליות".

73 שנים לאחר תום מלחמת העולם השנייה והשואה, האנטישמיות גואה בהולנד, כמו בכל מערב אירופה, בממדים בלתי נתפסים. שנים של התכחשות לתופעה והדחקתה מצד הרשויות, נציבות האיחוד האירופי בבריסל והממשלות הלאומיות בבירות השונות, העניקו גושפנקה לשנאת היהודים והפכו אותה למוסכמה.

מאחר שמבצעי תקיפות אנטישמיות, פיזיות ומילוליות, בדרך כלל אינם נענשים על מעשיהם, נוצר מרחב חופשי לרדיפה ולהסתה. אם לאחר קריסת הקומוניזם התמקד החשש מפני התפרצות אנטישמית במדינות מזרח אירופה, היום משתוללת האנטישמיות במערב אירופה - בצרפת, בבריטניה, בשבדיה, בבלגיה, בגרמניה, בדנמרק - וגם בהולנד, המדינה שהפכה שם נרדף לפתיחות, לסובלנות, לליברליות ולחופש.

הולנד היא אחד ממוקדי האנטישמיות הפעילים ביותר במערב אירופה. גם כאן משתלבות האנטישמיות הקלאסית - שנאת היהודים הדתית־גזענית, והאנטישמיות החדשה - שנאת ישראל, עם פעילות הסתה של פעילי שמאל "אנטי־ציונים", מהגרים מוסלמים, ניאו־נאצים וסתם אנשים מ"הזרם המרכזי" שמרגישים היום בנוח לומר את מה שחשבו תמיד על היהודים.

על פי ההערכות, בהולנד חיים כ־35 אלף יהודים, רובם באמסטרדם, ועוד כ־15 אלף ישראלים. סקר שביצעה לאחרונה תוכנית תחקירים של תחנת הטלוויזיה NPO בקרב יהודים במדינה, העלה ש־11 אחוזים מהנשאלים חוו תקיפות אנטישמיות פיזיות, שליש חוו התקפות אנטישמיות מילוליות, 52 אחוזים חוו אנטישמיות בדיווחי התקשורת וברחוב, ו־82 אחוזים נתקלו באנטישמיות באינטרנט וברשתות החברתיות. כמחצית מהנשאלים הודו שכבר אינם מרגישים בטוחים במדינה ומעדיפים לא לחשוף את זהותם היהודית.

הנתונים הללו עומדים בסתירה מוחלטת לתדמית החיובית של הולנד בעיני ישראלים רבים, שעדיין זוכרים את התייצבות ההולנדים לצד ישראל בשעות קריטיות, כמו מלחמת יום כיפור, ונוהרים לאמסטרדם ליהנות ממנעמי החיים השופעים של העיר. בהולנד, בניגוד למקומות אחרים באירופה, לא בוצעו פיגועי טרור רצחניים נגד יהודים. אבל כפי שאומר לי אחד מבני שיחי - "טרור הוא לא רק רציחות, אלא יצירת אווירה של פחד ואימה גם באמצעים אחרים".

חזרתו של השד האנטישמי אינה מפתיעה את יהודי הולנד. הפצע של השואה נותר פתוח ומדמם: האוכלוסייה ההולנדית שיתפה פעולה עם הנאצים בחפץ לב. ממדי השמדת הקהילה היהודית בהולנד, יחסית לגודלה של הקהילה, שמנתה ערב המלחמה כ־110 אלף איש (עוד כ־30 אלף יהודים הגיעו כפליטים מגרמניה ומאוסטריה), הם הגבוהים ביותר בכל אירופה.

לאחר המלחמה אימצה לעצמה הולנד נרטיב לאומי של התנגדות לנאצים, שלא כלל התייחסות כלשהי לפשעים שבוצעו על ידי ההולנדים בהיקף נרחב נגד יהודים - בעיקר בסיוע אקטיבי של מנגנוני הפקידות לרדיפות ולגירושים, הלשנה וגזילת רכוש. עד היום הולנד מסרבת לקבל אחריות מלאה למעשיה ולפצות את היהודים כראוי; היא מעדיפה להאשים את ישראל בביצוע שואה לפלשתינים ולהעביר תמיכה לארגונים המשחירים את שמה של ישראל.

•  •  •

סלו מולר לא מופתע מהתחזקות האנטישמיות בארצו. "תמיד היתה כאן אנטישמיות שהוסתרה. היום, אם אתה אומר משהו נגד מרוקנים או טורקים, מעמידים אותך לדין ומטילים עליך עונש. אם אתה עושה משהו נגד יהודים, לא עושים לך כלום. יהודים מפחדים ללכת עם כיפות ברחובות, אבל מוסלמים מסתובבים חופשי בבגדים מסורתיים. פלשתינים יכולים לעמוד בכיכר דאם במרכז העיר ולקרוא לרצח יהודים, ואף אחד לא עוצר בעדם. פשוט לא ייאמן".

ההפגנות הללו החלו במינון נמוך, עם מספר משתתפים קטן, אבל עד מהרה תפסו תאוצה ואהדה. בחלק מהימים מקיים הולנדי ישוב בכיסא גלגלים "הפגנת יחיד" (בדיעבד הוא תמיד מלווה במפגינים אחרים), כשסביבו כרזות בגנותה של ישראל, המואשמת בין השאר ב"חטיפות ילדים, רצח המוני, הוצאות להורג, אפרטהייד". הכרזות מלוות בצילומים מחרידים של נפגעי פעולות צבאיות ובקריקטורות אנטישמיות.

מיכאל יאקובס עומד עטוף בדגל מול הפלשתינים. שואלים אותו "אתה לא מתבייש?"

בימי ראשון גדלה "הפגנת היחיד" להפגנה המונית בהשתתפות פלשתינים ופעילי BDS, בניצוחו של אמין אבו רשיד, פלשתיני בעל אזרחות הולנדית, הנחשב לנציג חמאס בהולנד. לצד דגלי פלשתין וחומר תעמולה רב המופץ בין העוברים ושבים וקורא להחרמת ישראל, מושמעים גם שיריו של הראפר ההולנדי־מרוקני "איסמו", שחלקם בעלי תכנים אנטישמיים והערצה למחבלים מתאבדים. באחד משיריו אומר איסמו: "אני שונא את היהודים המזוינים האלה יותר מאשר את הנאצים". הוא הועמד לדין בגין אמירה זו, ובמשפט הסביר שבמוזיקת ראפ, כשאומרים "יהודים" הכוונה היא ל"ציונים". השופט זיכה אותו מכל אשמה.

בתופעה הזאת נלחם מיכאל יאקובס (66), צלם עיתונות לשעבר, שחי בישראל במשך 17 שנה. כמו מולר, גם הוא יצא למלחמת יחיד נגד ההפגנות הפלשתיניות והחל לפני כשנתיים לבוא לכיכר דאם בכל פעם שהפלשתינים מפגינים, כשהוא עטוף בדגל ישראל גדול ונושא את הכרזה: "לערבים אין שום זכויות על ארץ ישראל".

הוא עומד שם במשך שעות והנוכחות שלו כבר עוררה, כצפוי, תגובות אלימות. שוטרים שהוזעקו למקום לא אחת האשימו את יאקובס בהפעלת אלימות נגד הפלשתינים, ובית משפט חייב אותו לעמוד במרחק 35 מטרים מהמפגינים. מאז הוא הואשם על ידי השוטרים פעם אחר פעם בהפרת צו בית המשפט, גם כשראו במו עיניהם שהפלשתינים הם שמתקרבים אליו במתכוון. כשעמדתי לצידו בשבת האחרונה, ניגשו שוטרים ודרשו ממנו לעזוב את המקום. הם איימו עליו שאם יסרב, "יהיו לכך השלכות". אמרו והסתלקו.

"אני עושה את זה לזכרם של סבא וסבתא שלי, הוריו של אבי, שגורשו מהולנד לסוביבור ונרצחו שם בגז שעות אחדות לאחר שהגיעו", אומר יאקובס. ״אם הולנד התחילה שוב לשנוא את היהודים, זה לא מקובל עלי. זו הפרה של עקרונות החוקה ההולנדית.

"עומד שם איש עם כרזה שעליה מבוזה דגל ישראל, וגורמי אכיפת החוק אומרים שזה לא עלבון כלפי עם ישראל, אלא רק מחאה נגד מדינת ישראל. לא פוגעים כאן בשום מדינה, אבל בישראל כן. הקלטתי שוטר, שבא אלי מיוזמתו ושאל אותי: 'בינינו, נכון שליהודים יש יותר מדי השפעה בהולנד? אנחנו צריכים לשמור על בתי הכנסת שלכם, לעשות סיורים מיוחדים סביב בתי הספר שלכם. זו ההוכחה שיש לכם השפעה עצומה, כי על האחרים אנחנו לא שומרים'. איזו השפעה כבר יכולה להיות ל־35 אלף יהודים? זו בעצם האשמה שאומרת: אתם גורמים לכך שצריך לשמור עליכם".

בקהילה היהודית הקטנה, המפוצלת והמסוכסכת, מתייחסים בזלזול להפגנת היחיד של יאקובס. התמיכה שהוא מקבל מגיעה בעיקר מנוצרים אוהדי ישראל. יש שבאים לעמוד לצידו עם דגלי ישראל, במרחק הנדרש כדי שלא ייחשבו להפגנה המונית, הדורשת אישור מהרשויות. אישור כזה לא יינתן, מן הסתם, מחשש ל"שלהוב רוחות והסלמה". אחרים מקיימים הפגנות משלהם עם דגלי ישראל במקומות אחרים ברחבי העיר.

כששוחחתי עם יאקובס, פנו אליו אנשים שהביעו הערכה, גם אם בקול שקט לעיתים. היו ביניהם תיירים וגם מקומיים, חלקם ערבים. אבל היו גם לא מעט הולנדים שהביעו כעס. "אתה לא מתבייש?" שאלה אותו אם הולנדית צעירה שהסיעה תינוק בעגלה, "להסתובב עם הדגל הזה אחרי כל הדברים הנוראיים שאתם עושים?" צעיר אחר ניסה להתווכח איתו תוך ציטוט מדבריו של הוגה הדעות היהודי האנטי־ציוני נועם חומסקי.

לפני שנה בדיוק, יום לאחר ההכרזה על העברת השגרירות האמריקנית לירושלים, תקף פליט סורי את המסעדה היהודית "הכרמל" באמסטרדם, שהציגה לראווה דגל ישראל. לשופטים הוא הסביר כי פעל מתוך כעס על ישראל. ביולי השנה הרשיע אותו בית המשפט בוונדליזם וגזר עליו ארבעה חודשי מאסר על תנאי ותשלום פיצויים של 1,000 יורו. האיש אמר לשופט כי אין לו כסף לשלם, ובית המשפט קבע כי 52 הימים שבהם שהה בכלא לאחר האירוע יספיקו.

"הדיון הציבורי בהולנד הופך ארסי יותר", אומרת אסתר פוט (55), עורכת "השבועון היהודי החדש". "היום שומעים הרבה מאוד דעות אנטישמיות, שאנשים נהגו בעבר לא לבטא. האנטישמיות הזו מוסווית על ידי אנטי־ציונות. החיבור בין השמאל הקיצוני, האקדמיה, האסלאם והימין קיצוני - שהוא הפחות מסוכן כאן - יוצר אווירה קשה מאוד. הסכנה העיקרית נמצאת באקדמיה ובתקשורת, אבל גם באינטרנט. אנשים אומרים דברים הזויים ומפיצים תיאוריות מזימה, שמציגות את היהודים בתור תאבי בצע ושליטה. פקידה בכירה במשרד המשפטים טענה שדאעש הוא מזימה ציונית. היא הושעתה מתפקידה, אבל בית המשפט קבע שההשעיה פוגעת בחופש הדעה.

"במערכת המשפט בהולנד יושבים אנשי אקדמיה רבים שהם אנטי־ישראלים. בפרלמנט ההולנדי מיוצגת מפלגת מהגרים מוסלמית בשם Denk ('חשוב', בהולנדית), שמקורבת למשטר הטורקי וזכתה בבחירות ב־2017 בשלושה מושבים. נציגיה הביעו דעות אנטישמיות ותיאוריות מזימה, והם עדיין יושבים בפרלמנט.

"הנוכחות הזאת מחזקת את הלגיטימיות של האנטישמיות במרחב הציבורי ומרחיבה את גבולות השיח האנטישמי המותר. ממשלת הולנד עדיין לא אימצה את הגדרת האנטישמיות של הברית הבינלאומית לזכר השואה (גוף חינוכי בינלאומי שפועל להנצחת זכר השואה ולמאבק באנטישמיות; א"ב). ההגדרה כבר אומצה בידי הפרלמנט האירופי וממשלות בריטניה וגרמניה כאמצעי להבהיר לגורמי חינוך, משפט ואכיפת חוק מהי אנטישמיות.

"לפני ימים אחדים הפרלמנט קרא לממשלה לאמץ את ההגדרה, ברוב קולות של מפלגות הימין. מפלגות השמאל - כולל הלייבור, שנוסדה על ידי יהודים - הצביעו נגד ההחלטה. כלומר, הלייבור שלנו יותר קיצוני מהלייבור של קורבין בבריטניה, שבסופו של דבר אימץ את הגדרת האנטישמיות.

"ה־BDS חזק בהולנד ונמצא כמעט בכל מקום. בכל פעם שממשלת ישראל עושה משהו שאנשים לא אוהבים, מאשימים כאן את היהודים. לכן יהודים רבים בוחרים להיות 'יהודים טובים'. בהתחלה הם נמנעים מלהגן על ישראל, אחר כך הם לא רוצים לדבר על ישראל, ובסוף הם מתחילים לתקוף את ישראל. אנשים בקהילה היהודית כאן, שהיו חברים טובים שלי, ניתקו איתי את הקשר בגלל שהגנתי על ישראל".

•  •  •

דניאל (25) הוא פעיל בארגון יהודי ציוני. כשהיה סטודנט, נהג לתלות את דגל ישראל בחלון דירתו. באחד הימים, כשקשר את אופניו בכניסה לבית, ניסה צעיר ערבי לדרוס אותו במכוניתו. הרשויות לא הענישו את הערבי.

"האנטישמיות החדשה היא זו שמשפיעה היום על חיי היהודים בהולנד", אומר דניאל, "האיום הגדול יותר לא בא מהימין הקיצוני ומהאנטישמיות המסורתית, אלא מהקהילות המוסלמיות ומהאנטישמיות של השמאל, שלכאורה לא קיימת. ברגע שהדברים נוגעים לישראל, אנשים יכולים לומר ולעשות מה שהם רוצים, בלי להיענש. אוהדים של מועדון הכדורגל ויטס צעקו במשחק מול אייאקס, שנחשב 'מועדון יהודי': 'חמאס! חמאס! יהודים לגז'. המועדון אמנם מנע מהם להיכנס למשחקים בעקבות התקרית, אבל אותם חמומי מוח  התקשרו לארגונים יהודיים ואיימו שאם תהיה הרחקה נוספת, הם 'יידעו מה לתקוף'.

לאו חרונטמן. יש שנאה

"הרשויות לא מכירות באנטישמיות החדשה, הענישה עליה חלשה, ואנחנו לא יכולים לדחוף את הרשויות לפעול. זה די מתסכל. לקהילה היהודית כאן אין הרבה תקווה. רוב צעירי הקהילה גדלו בהתבוללות, והם יעזבו את הקהילה. הציונים עולים לישראל. בעוד 30 שנה כמעט לא יהיו כאן יהודים".

גם דניאל זועזע מההתפרצות האנטישמית בעקבות החלטת חברת הרכבות ההולנדית לפצות את ניצולי השואה. "זה היה מטורף", הוא אומר, "הכל נסב סביב יהודים וכסף. זו היתה ראיה לחיים האמיתיים כאן. אנשים לא חוששים עוד להביע את דעותיהם בפומבי תוך ציון שמם. כמעט אין כבר אנונימיות.

"מהאנשים האלה לא בא האיום הביטחוני הפיזי, אבל הם יוצרים אווירה כללית. ואלה לא 'החשודים הקבועים', אלא אנשים מהשורה, עם משפחות, שעומדים על זכותם לחופש דעה וביטוי. הם לא בהכרח פרו־פלשתינים; הם עשויים להתבטא גם נגד מוסלמים.

"ההולנדים לא אוהבים את המנטליות ה'קורבנית' לכאורה של היהודים. עבורם, השואה התרחשה לפני הרבה זמן, והיהודים צריכים להתקדם הלאה. רבים כאן חושבים שהגרמנים הם שאשמים במה שקרה, לא ההולנדים, וחברת הרכבות עשתה את מה שעשתה כי הגרמנים הכריחו אותה.

"יש דיון לגיטימי בשאלה היכן עובר הגבול בין האחריות של הגרמנים לאחריות של הרשויות ההולנדיות. הגישה הנפוצה היא שהולנד היתה מדינה כבושה, והגרמנים ביצעו את הפשעים. לא חושבים על התפקיד הגדול שמילאה הפקידות ההולנדית, שעבדה כמו מכונה עבור הנאצים. שיתוף הפעולה עם הגרמנים היה הרבה יותר רחב ממה שאנשים כאן רוצים להודות.

"ההולנדים אמנם לא אהבו את הכיבוש הגרמני, אבל לא בגלל היחס של הגרמנים כלפי היהודים, למרות שהיהודים היו מאוד משולבים בחברה ההולנדית. ההתנגדות האמיתית לנאצים החלה כשתנאי המחיה בהולנד הפכו קשים מאוד לקראת סוף המלחמה, אחרי שרוב המשלוחים למחנות המוות כבר בוצעו. המלכה הגולה בלונדון קראה בשידוריה להתנגדות לכיבוש הגרמני, אבל לא התייחסה כלל ליהודים".

•  •  •

מירי כהן־גראו, ישראלית שנשאה להולנדי ונשארה בה לפני 20 שנה, נחשפה לאנטישמיות באמצעות החוויות של שני ילדיה במערכת החינוך המקומית. "בשיעור היסטוריה המורה של בתי בת ה־16 החליטה להקרין סרט שהיא מצאה ביוטיוב על הסכסוך הערבי־ישראלי. הסרט הופק על ידי ארגון אנטי־ישראלי, וישראל יוצאת בו נורא - פולשת, אגרסיבית, גוזלת. בסוף הסרט יש קריאה להחרים את ישראל. מדובר בבית ספר ציבורי בעיר זנדוורט בצפון הולנד. הבת שלי לא ידעה היכן לקבור את עצמה, כל התלמידים שם יודעים שאמא שלה ישראלית. בשיעור אנגלית של הבן שלי, בן 13, המורה שאל את התלמידים איזה זמרים הם הכי אוהבים. שניים אמרו 'איסמו' והחלו לצטט את הטקסטים האנטישמיים שלו. הבן שלי מחה. המורה השיב: זה חופש ביטוי".

רוני נפתניאל, שהיה ממקימי "מרכז המידע והתיעוד על ישראל" - גוף הסברה פרו־ישראלי בהולנד, וכיום סגן יו"ר מועצת הקהילה היהודית, קושר את עליית האנטישמיות לקהילה המוסלמית הגדולה בהולנד.

"יש חוויות שליליות עם צעירים מוסלמים, שיורקים על יהודים דתיים או מקללים אותם. בדרך כלל, הדור השני והדור השלישי במשפחות מהגרים חיים בתנאים קשים, ואין להם עתיד. הם נסחפים ביתר קלות לפעילות האנטישמית ברחובות ובאינטרנט. הם מאשימים את היהודים במצבם.

"אלה מסרים שהם מקבלים גם מכלי התקשורת הערביים, שלהם תפקיד חשוב מאוד בחיזוק האנטישמיות בציבור הזה. הצעירים יוצרים קשר בין מה שהם רואים בטלוויזיה על הסכסוך הערבי־ישראלי, ומשליכים את זה על מצבם האישי.

"אבל יש גם שיתוף פעולה בין גורמים מוסלמיים ויהודיים. יו"ר הפרלמנט המוסלמי וראשי הערים של רוטרדם וארנם, שהם מוסלמים, מקפידים להיות נוכחים באירועים יהודיים ולשמור על קשר עם ארגונים יהודיים. כך שאי אפשר לומר שהבעיה היא כלל־מוסלמית".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו