ב־7 בדצמבר 1948 החליט המטה הכללי של צה"ל על הקמת מערכת צבאית חדשה, ש"תפעל ביעילות ותילחם בנחשול התאונות והאסונות בקרב מערך התחבורה הצבאית, שהגיעו לממדים מבהילים".
למחרת, ב־8 בחודש, הוציא הרמטכ"ל, רב־אלוף יעקב דורי, פקודת יום בנושא תאונות דרכים בצבא, שבה הודיע על הקמת בתי דין מיוחדים, "שישפטו בכל חומרת הדין את עברייני התנועה הצבאיים".
בימים שלאחר מכן מלאה העיתונות העברית בכתבות נזעמות בנושא: "האין לנו די באסונות הנופלים עלינו מדי יום מתחילת המלחמה, עוד ועוד הרוגים ופצועים? הרי את בנינו אנו שולחים לצבא למען חירות ישראל ולצורך ניצחונות בחזית הלוחמה, ולא כדי שייהרגו בשדה הקרב שבכבישים", נכתב באחד העיתונים.
כתבות אחרות העלו דרישה "לבטל את שיטת המכוניות הפרטיות לקצינים", שבה רואים רבים את אחת הסיבות העיקריות לתאונות הדרכים הרבות בצה"ל. בבדיקות שביצע סופר "מעריב" בצבאות ארה"ב, בריטניה ובריה"מ, הוא מצא שבכל יחידה יש כמה כלי רכב העומדים לרשות הקצינים בשעת מילוי תפקידם, על פי הצורך, "וכל מי שנדרש להסעה פונה לצי המכוניות שביחידתו, ולרשותו מוקצה רכב עם נהג מקצועי ומיומן, הלוקח אותו ליעדו בבטחה ובנוחות".
לעומת זאת, כך נטען, בצה"ל עומדות לרשות הקצינים מכוניות פרטיות, "בשיטה שלא רק שגורמת לבזבוז משווע, אלא גם מעלה את מספר תאונות הדרכים, שהרי רוב הקצינים אינם מיומנים בנהיגה מקצועית של שעות ארוכות, ובמיוחד בשעות הלילה".
סופר העיתון "דבר" תקף את שיטת הרכב המוצמד לקציני צה"ל מזווית אחרת, לאחר ש"בילה" כמה לילות בפתח מקומות בילוי פופולריים ברחובות דיזנגוף והירקון בתל אביב. "לאורך המדרכות הצמודות לבתי העינוגים מצאתי תור ארוך של מכוניות פרטיות של קצינים. ולשם איזו פעילות מבצעית בדיוק מתכנסים הקצינים שלנו בלילות במקומות הבילוי של הבוהמה? ובצאתם משם באישון לילה, חלקם מבוסמים מיין ושתויים כהוגן, נשענים על כתפי נערה או שתיים, הם עוזבים את המקום בחריקה צווחנית של צמיגים, מסכנים את עצמם ואת הנוסעים עימם ומהווים דוגמה קלוקלת והשפעה רעה על כל נהג צבאי זוטר".
והסופר מסכם לנוכח ממצאיו: "היש פליאה על כך שבתקופה האחרונה בצה"ל נהרגו או נפצעו בתאונות דרכים יותר מאשר כל הפצועים וההרוגים יחד שהיו לנו במלחמת צה"ל בחזית הגליל?"
כרזה למניעת תאונות בצה"ל, 1948 // באדיבות קדם מכירות פומביות
יום חג: נתניה הופכת לעיר
ב־3 בדצמבר 1948, שני עשורים בדיוק אחרי שארבעת מתיישביה הראשונים עלו על הקרקע (ב־18 בדצמבר 1928), הכריז ראש מועצת נתניה עובד בן עמי על הפיכת נתניה לעיר הראשונה במדינת ישראל העצמאית. בכרוזים שהופצו ביום החגיגי צוין ש"נתניה תיהפך לעיר גדולה ושוקקת חיים". התחזית הגשימה את עצמה, שכן אוכלוסיית העיר גדלה במהלך השנים מ־1,600 תושבים ל־215 אלף כיום (פי 135!).
בתמונה, שצולמה ב־1948: בניין עיריית נתניה, ברחוב הרצל 15 בעיר
המועצה לצנזורה על סרטי קולנוע חוטפת ביקורת
תגובות נזעמות הועלו בעיתונות, השבוע לפני 70 שנים, כשהתברר ש"מועצת הביקורת לסרטי קולנוע" פסלה לשידור את הסרט "אוליבר טוויסט", שלו ציפו רבים, בשל הפופולריות שהסרט רכש לעצמו ברחבי העולם.
כשהתברר למבקרי הקולנוע שהסרט נפסל מבלי שחברי המועצה לביקורת טרחו כלל לצפות בו, הם פתחו במתקפה ארסית נגד המועצה, מגובים במכתבי קוראים, שחשו כבר זמן רב שהצנזורה לסרטים לא עושה את עבודתה נאמנה. המעורבות הגבוהה של הציבור בסוגיה היתה נעוצה בעובדה שצפייה בסרט היתה דרך הבילוי העממית האהובה בישראל של השנים ההן, עד כדי כך שבתחילת שנות ה־50 קבע סקר של אונסק"ו (ארגון החינוך, המדע והתרבות של האו"ם) ש"ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם מבחינת מספר הביקורים הממוצע לנפש בשנה בבתי הקולנוע".
בדיקות שערכו העיתונאים העלו שהמועצה לביקורת סרטים מעבירה לציבור דרך העיתונות מידע שקרי, לכאורה. כך, למשל, דווח ש"חברי המועצה צפו בשלושת החודשים האחרונים בלא פחות מ־600 סרטים", נתון שהתברר כבלתי הגיוני בעליל, בהתחשב במספרם המצומצם של חברי המועצה. כמו כן, התברר שהמועצה לא מבקרת כלל סרטים שאושרו להקרנה על ידי הצנזורה הבריטית בזמן המנדט, אף על פי שהיה ידוע לכל בר דעת שהבריטים לא התעניינו בתוכני הסרטים שהוקרנו בארץ, ולכן ראוי היה לבדוק אותם מחדש.
בעיה נוספת שנחשפה היתה עניין התרגום לסרטים, שבזמנו לא נכלל בגוף הסרט עצמו אלא הוקרן במכונה נפרדת והוצג לצד המסך. התברר שחלק גדול מזמנה של המועצה "מתבזבז" על ויכוחים בלשניים בין חבריה בנוגע למילה זאת או אחרת, במקום לבדוק את איכות הסרט והתאמתו לקהל הישראלי.
גם היעדר ההגבלה של גיל הצפייה עלה לדיון, בטענה ש"ילדים שצופים בסרטים שאינם ראויים לגילם הופכים להיות מוזנחים ובטלים מלימודים".
נפתח "כביש הגבורה" לירושלים
ב־7 בדצמבר 1948 נערך במעמד ראש הממשלה דוד בן־גוריון ובהשתתפות המונים טקס פתיחת "כביש הגבורה", שחיבר את ירושלים עם ריכוזי היישובים שבחלקה המערבי של ישראל. היתה זאת למעשה הפעם הראשונה מתחילת מלחמת העצמאות, שבה אפשר היה לנסוע בנוחות ובבטחה על כביש סלול מאזור השפלה במעלה ההר בואכה לבירה.
לאורך מלחמת העצמאות עשה צה"ל כל מאמץ להבטיח גישה חופשית לירושלים באמצעות מבצעים צבאיים, שנכשלו או הסתיימו בהצלחה חלקית. חצי שנה קודם לכן נפתחה "דרך בורמה", שאפשרה אמנם מעבר אספקה לירושלים, אולם היתה משובשת ורבת סכנות, ועם תחילת גשמי החורף הראשונים היא היתה אמורה להיהפך לעיסת בוץ.
אי לכך, בתחילת ספטמבר 1948 הוטלה על חיל ההנדסה המשימה לסלול כביש בן 40 ק"מ, ברוחב ממוצע של 5 מטרים, שיאפשר נסיעה דו־כיוונית, מדרום לדרך בורמה (כיום כביש 44), בתוואי בטוח מאש הלגיון הירדני. פקודת המבצע קבעה ש"יש לסיים את סלילת הכביש בתוך 8 שבועות, לפני בוא עונת הגשמים". הדבר הכריח את חיל ההנדסה, על 700 הפועלים שהיו מעורבים בפרויקט, לעבוד בקצב סלילה זריז של 5 ק"מ בשבוע.
חנוכת כביש הגבורה עוררה התרגשות גדולה. רבים ראו בפריצת הדרך הבטוחה לירושלים - לצד כיבוש הגליל ושליטת צה"ל ברוב שטחי הנגב - סימן המבשר שהמדינה הצעירה תצליח לעמוד בקשיים העצומים העומדים בפניה בדרך לעצמאותה. בן־גוריון התייחס לכך בנאומו בטקס: "כביש זה שאנו חונכים היום הוא גלעד לגבורת המלחמה והעבודה העברית. כאן הוכחנו ששום מכשול לא יעמוד בדרך בחורינו הפורצים נגבה וקדמה, מי בטנקים ומי בטרקטורים".
עלות פיתוח רכבת ישראל - כפולה מהמתוכנן
בישיבת הממשלה שהתקיימה ב־7 בדצמבר 1948 מסר שר התחבורה דוד רמז שתוכניות הפיתוח של רכבת ישראל עומדות בפני שוקת שבורה. מייד לאחר הקמת משרדו הורה רמז לצוות מהנדסיו לקבוע אילו מסילות דורשות עבודות פיתוח, וכלכלני המשרד ערכו חישובים מדוקדקים בנוגע לעלות הצפויה של עבודות אלה.
כעת התברר שעל פי אומדן כלכלני חברת סולל בונה, שמונתה לעבוד על פיתוח הרכבת, עלות העבודה צפויה להיות כפולה מהאומדן שנתנו מהנדסי משרד התחבורה. כעת לא היה ברור אם וכיצד יימצא התקציב הנוסף מטעם משרד האוצר שיידרש לפיתוח מסילות הברזל של הרכבת.
פשיטה משטרתית לאיתור סמים ב"כסית"
משטרת ישראל מסרה השבוע לפני 70 שנים על תחילת פעולה נמרצת למיגור תופעת הסמים בעיר תל אביב, במגמה לעצור את פעילותה של "כנופיה מאורגנת היטב שמזרימה חשיש ואופיום לעיר ומחלקת את הסחורה ללקוחות קבועים".
ב־6 בדצמבר 1948, בשעות הערב המאוחרות, הקיפו שוטרים רבים את קפה "כסית", ששכן ברחוב דיזנגוף 117 בתל אביב והיה פופולרי במיוחד בקרב "אנשי הבוהמה" (הכינוי שניתן אז לאמנים, ליוצרים ולאנשי רוח שסירבו ללכת בתלם), וערכו חיפוש מדוקדק בכלי האורחים במקום. במעילו של אחד המבקרים, דמות לא ידועה דווקא, נמצאה כמות מסחרית של חשיש - והוא נעצר מייד.
"אלף תינוקות במחנות המעצר בקפריסין"
ממחנות הגולים בקפריסין דווח השבוע לפני 70 שנים על "מצב טרגי ללא נשוא" של התינוקות במקום.
נכון ל־6 בדצמבר 1948 חיו במחנות לא פחות מ־600 תינוקות שסבלו מאוד בחורף, כמו הוריהם, במיוחד מתחילת עונת הגשמים.
נמסר שעד סוף ינואר הקרוב יגדל נתון זה ללא פחות מאלף תינוקות, ורופאי ארגון הג'וינט מכינים דו"ח רפואי מיוחד בנושא, שיוגש לשלטונות הבריטיים, בליווי דרישה לאפשר לעוללים ולהוריהם לעלות לישראל לאלתר.
