"אתה מוכן? יאללה, ממריאים!" לפני שאני מספיק להגיד שמע ישראל, אורית סיאני גולדבלום לוחצת על הדוושה. ואין לה מעצורים. זאת אומרת, יש, אבל כמעט לא מרגישים אותם כשהיא נכנסת לסיבוב במסלול המרוצים שליד באר שבע במהירות של 100 קמ"ש.
אני כלוא מאחור, רועד כולי. את הלב שלי כבר מזמן אפשר לאסוף מהרצפה, והידיים כמעט עוקרות עכשיו את הריפוד מהמושב. אני מתפלל בלי קול לבורא עולם. בודק איך פותחים את הדלת וקופצים החוצה, ויהי מה (אבל זאת מתוחכמת - אין דלתות אחוריות). צועק "הצילו", כמעט מרביץ לעצמי על האיוולת שלי להיכנס מרצון לקופסה השחורה הקטנה הזאת, ומתפלל לנס.
והיא בטירוף שלה. המפתחות שלי עפים לה על הפנים, הטלפון שלי מתעופף לכיוון דוושת הגז (ובנס היא לא שוברת אותו לרסיסים), המחברת עפה למושב הקדמי. המזל היחיד הוא שאין במיני קופר שלה מצלמה נסתרת. זה לא כל כך נעים לראות גבר עם פרצוף מעוות מפחד היסטרי.
לאון טאובס, אושיית מסלול, יושב לידה ומאיץ בה ללחוץ עוד על הדוושה. לקחת עוד סיבוב מטורף בשיא המהירות. אני מתחיל להיפרד מהחיים, מהילדים, מהאישה, מהוריי שהביאוני עד הלום ולא שיערו בנפשם שאבחר לסיים כך את חיי. ואז, כשההכרה כבר מעורפלת, אני שומע את לאון אומר בנחת, "תני לטיפה". הוא מתכוון ללטיפה לברקס, כשאנחנו ב־200 קמ"ש. כמה רומנטי ומתחשב מצידו.
זה כבר מעל לכוחותיי. "די, תעצרו לי!" אני צועק. אבל הם בהיי מטורף. "אחי, מה אתה תינוק?" סח לאון. ברור, אני עונה לעצמי בשקט. עכשיו אני רק רוצה לחזור לרחם של אמא שלי. הצילו!!!
בסיבוב השני (מתוך 200, אני חושב) אורית מחליטה פשוט להשתגע. על המסלול מפוזרים קונוסים כדי להאט את הנסיעה לפני הסיבובים, ורגע לפני הקונוס, כשנראה שהיא עומדת להתנגש בו, מתמלטת מפי צעקה "תיזהרי!". באמנות של נהגת מרוצים ותיקה היא סוטה ממנו בשנייה האחרונה וממשיכה לשעוט על המסלול, עוקפת בסיבוב איזושהי פרארי מדוגמת, ודוהרת כל עוד נפשה בה.
הסחרחורות מאיימות להכריע אותי. קח את הראש שמאלה, אני אומר לעצמי. כלום, רק יותר גרוע. קח את הראש ימינה. עוד יותר גרוע. תישאר במרכז וזהו. טוב כבר לא ייצא מהסיבובים האלה.
בסיבוב האחרון, שבו מאיטים ומקררים את המנוע, אני מתחיל לתכנן את הבריחה הגדולה שלי הביתה. יש גבול למה שאדם יכול לעבור עם עצמו ב־15 דקות, אחרי שלא חווה כדבר הזה חיים שלמים. כל חיי הצלחתי להתחמק בתואנות שונות מלעלות לרכבות ההרים ולכל המתקנים המפחידים בלונה פארק, אז איך זה קרה לי?
• • •
כשאורית עוצרת את האוטו שלה בצידי המסלול ויוצאת ממנו בחיוך מאוזן לאוזן, אני עוד מנסה להבין מי אני, מה אני ואיפה אני. יוצא מהאוטו ברגליים רועדות ומנסה להסדיר את הנשימה. טסתי לגיהינום וחזרתי. יש אלוהים, אני חי.
"יו, אני מתה עליך", היא מפטירה לעברי בחיוך מלא חמלה כשהיא מבחינה בצעדים הכושלים שלי.
"זה בסדר", אני עונה, "הרגשתי היטב שאת מתה עלי בסיבוב. למה להכביד יותר? תני לי רגע להירגע". "אתה בא לעוד אחד? הפעם תבוא רפוי, רפוי. נינוח. תשחרר את הכתפיים, את הראש. תנוח".
תהיה רפוי, עאלק. כמה מנותקים אנשים יכולים להיות מהמציאות? אבל היא לא מרפה. "היה טירוף! תראה את הידיים שלי. תראה איך הן עדיין רועדות. איזה אדרנלין. אני מתה לעלות כבר שוב. איזה ראש טוב, פצצה!"
אני איבדתי אותה מזמן. תקשיבי, גברת, אני לא יודע אם את במצב לשים לב למשהו, אבל אני רועד בכל הגוף.
אני ממלמל משהו שאני חייב לזוז, מתיישב מרוסק והמום בניסאן שלי ונמלט, מול עיניה המשתאות. כשהיא כבר מטריפה את עצמה שוב על המסלול, אני מקיא את נשמתי מחוץ למתחם.
"נטרלתי את הבקרוׂת", היא מסמסת לי בהתלהבות. בעברית מדוברת זה אומר שאין שום מכשיר פנימי באוטו שלה שיתקן לה באופן אוטומטי את הנהיגה. אני עוד רגע מובהל לבית חולים, והיא נטרלה את הבקרות. וואלה יופי, כל אחד וההנאות שלו.
אחרי שהצבע חוזר לפנים שלי, אני חוזר למתחם המדוגם הסמוך לשדה תימן, ליד באר שבע. זאת שעת בוקר מוקדמת במסלול, ועשרות גברים במכוניות ספורט משודרגות - פרארי, פורשה, אאודי, מרצדס, ועוד ועוד - כבר ממתינים בתור ארוך כדי להפיק סוף סוף את המקסימום מהמכוניות שלהם.
עשרות גברים ואישה אחת בת 35, גבוהה וצנומה, בלוק ספורטיבי הורס שכולל קסדה, כפפות ומשקפי שמש אופנתיים. הפעם אני צופה בה מרחוק, מעמדה מוגנת מספיק ובטוחה. איזה כיף זה להיות קהל במרוץ מכוניות. אולי אפילו אקח את הילדים לאחת התחרויות.
• • •
במקרה של אורית סיאני גולדבלום, הלהט הבלתי נכבש הזה מגיע מהשורשים, מהבית שבו גדלה. היא היתה בת יחידה שגדלה עם חמישה אחים בבית של שרה ושלמה סיאני בפתח תקווה. אמא מחנכת, אבא מוסכניק. בשביל האחים שלה היא היתה לפעמים המלכה, ולא פעם הם היו הולכים איתה מכות רצח.
"כילדה אהבתי מאוד ללכת למוסך של אבא. שם התאהבתי במכוניות, ושם גם למדתי חלק מרזי המקצוע. להחליף פנצ'ר, לכוון פרונט. כל סוגי הרכב נכנסו אליו. עד היום יש לו מוסך לכיוון פרונט.
"גם בבית הספר הרגשתי נוח יותר עם הבנים. כשהבנות הלכו לקפוץ בחבל, אני הלכתי לשחק כדורגל. הייתי מכסחת אותם, חסר היה למי שמנסה לעבור אותי.
"ואז, בגיל 17, גיליתי את הנשיות שלי. התחלתי להתלבש יפה, לטפח את השיער, ללכת עם עקבים. נכנסתי לזה הכי חזק.
"כשהתחלתי ללמוד בבר־אילן לתואר ראשון בסוציולוגיה ובאנתרופולוגיה, הייתי דופקת שם הופעות עם איפור, עד כדי כך שאנשים היו אומרים לי, 'מה הקשר, את בסך הכל בלימודים'".
רישיון נהיגה היא הוציאה בגיל 18. "האוטו הראשון שלי היה רנו קליאו. לא אהבתי אותו. כל הזמן הייתי נתקעת. אבל למזלי, יש לי הרבה אחים, והם היו באים לחלץ אותי מכל מיני כבישים חשוכים בלילות ואחר כך מטפלים לי באוטו במוסך המשפחתי שלנו".
"זה כיף שהשנה הצטרפו אלי שתי נשים, אני מתאמנת איתן לפעמים ומרגישה שסללתי להן את הדרך". אורית // צילום: רונן טופלברג
כבר 11 שנה שהיא בחברת ההשקעות "בראק קפיטל", כיום משמשת עוזרת אישית לבעלי החברה. "כולם מכירים את השיגעון שלי עם המרוצים, אבל אני מקפידה מאוד שזה לא יפגע בעבודה. חוץ מהתואר באוניברסיטה למדתי גם סטיילינג אישי והפקות אופנה בשנקר, אבל בסוף החלטתי לא לעסוק בזה".
בגיל 27 היא פגשה את ירון, יועץ אסטרטגי במשרד רואה חשבון, אז בן 26, שיהפוך אחרי שנתיים לבעלה. הפגישה ההיא שינתה את חייה ביותר ממובן אחד.
"זה היה מצחיק", הוא נזכר כשאנחנו נפגשים בדירתם השכורה בקומת קרקע במרכז תל אביב. "הלכתי למועדון לילה בסוף שבוע וראיתי אותה שם, היא מאוד בלטה בין כולם. זה היה מדהים לראות איך כל שנייה מישהו אחר ניגש אליה וניסה להתחיל איתה. הייתי בטוח שהיא בכלל שבדית או משהו כזה, עם היופי המיוחד שלה.
"אמרתי לה 'היי' ומלמלתי משהו באנגלית, והיא אמרה שאני יכול לדבר איתה בעברית. אמרתי לה, 'את הכי יפה כאן, אז תחייכי', והלכתי".
אורית מחייכת. "נפגשנו שוב אחרי שבוע. אמרנו אחד לשני 'שלום' וזהו. ואז ירון נכנס לדף הפייסבוק של המועדון, ראה אותי מתויגת שם והציע לי חברות. אישרתי אותו, והתחלנו להתכתב. גילינו שאנחנו עובדים ממש קרוב והחלטנו לצאת לדייט. אני אוהדת של הפועל תל אביב בכדורגל, ירון אוהד של מכבי חיפה, וקבענו לראות יחד את המשחק בין שתי הקבוצות במסעדה בעיר. נגמר תיקו".
ירון קלט היטב עם מי יש לו עסק והחליט להפתיע את אורית ביום ההולדת. "מייד כשהפכנו לזוג והיא נהגה באוטו, הבנתי שהיא נוהגת במהירות גבוהה, לא תמיד מותרת, אבל גם שהיא מאוד מחוברת לעניין הנהיגה והמכוניות. הפתעתי אותה במתנה מקורית: קורס נהיגה ספורטיבית עם נהג ראלי מקצועי ישראלי".
"הייתי בעננים", היא אומרת בעיניים נוצצות ולוקחת שאיפה מהסיגריה האלקטרונית שלה. "זו היתה המתנה הכי עוצמתית ומרגשת שקיבלתי בחיים. השיעור שלי היה בנס הרים, היה לי מדריך תותח, וסוף סוף יכולתי להתגרזן חופשי. פניות ב־100 קמ"ש, סחיטה של הדוושה, אדרנלין מטורף, מטורף.
"למדתי איתו את עיקרי הנהיגה הספורטיבית, תרגלתי נהיגת מרוץ, וזה ממש החזיר אותי לימים שלי כילדה שעפה על מכוניות, שתמיד אהבה את הריגוש הזה לנהוג מהר, לשלוט במכונית. הייתי בהיי עצום".
• • •
כמה גברים עם מכוניות ספורט משודרגות, שעשו נהיגת שטח מקצועית, קלטו את אורית, שהיתה חריגה מאוד בנוף הגברי, והציעו לה להצטרף אליהם לימי מסלול מחתרתיים.
"לפני ארבע שנים נהיגת מרוצים בישראל לא היתה חוקית, אז נהגים היו מגיעים בשעות הבוקר המוקדמות למנחתי מטוסים ועושים שם נהיגה ספורטיבית. ברור שהצטרפתי אליהם. הייתי גוררת את ירון איתי בארבע לפנות בוקר למנחתי מטוסים ליד עין גדי או בדלתון שבגליל. באתי במיני ONE הקטנה שלי, וכל המשודרגים עם הפרארי והפורשה מסתכלים עלי מלמעלה.
"בהתחלה חשבו שאני חייזר. קצת צחקו עלי, קצת פקפקו בי, אולי קצת זלזלו בי ובאוטו הקטן שלי. כי הם היו חבורה מגובשת, ואני פתאום חדרתי למרחב שלהם בסערה. היו אומרים, 'הבלונדינית המשוגעת שוב כאן'.
"אבל אני, יש לי חיידק טורף חיובי בגוף, אני משוגעת על נהיגת מרוצים. היינו שמים קונוסים על המסלול ונוהגים ביניהם. הרבצתי שם נהיגות מטורפות, והתאהבתי. החיידק התעורר, ולא היה אפשר לעצור אותי יותר. לא ראיתי אף אחד ממטר.
"הייתי פורקת שם את המתח מכל השבוע, כל הגוף והנפש שלי התעוררו לחיים, שכחתי מהכל. חליפה, קסדה על הראש, ויאללה להתגרזן. איזה אושר".
בתחילת השנה נפתחה בישראל הליגה הראשונה למרוצי מכוניות, "ליגת קאדילק", לאחר ששלושה מסלולי מרוצים אושרו לתחרויות: בשדה תימן, בערד ובפצאל שבבקעת הירדן.
"מייד רציתי להירשם, אבל המארגנים והמנהלים של הליגה חשבו לפתוח קטגוריה מיוחדת לנשים. אמרתי להם, אין מצב. הרי אין כאן נשים שנוהגות במכוניות מרוץ. וחוץ מזה, במה אני שונה מהגברים? מה שמשנה באמת זה סוג האוטו, כוחות הסוס שלו וההנעה.
"אז קניתי מכונית ספורט - מיני קופר שחורה עם 192 כוחות סוס, עם מנוע 2,000 סמ"ק טווין טורבו, ונרשמתי לליגה. לא השארתי ספק. ידעתי שאני הולכת להתחרות בליגה שיש בה 80 גברים, אבל זה לא הפריע לי. רק רציתי לשים כבר את החליפה חסינת האש שלי, הקסדה, הכפפות, הנעליים חסינות האש - ולקרוע את המסלול בסשן הכי טוב שאני יכולה".
• • •
ליגת המרוצים יצאה לדרך במסלול בפצאל, ואורית לא ידעה את נפשה מרוב התרגשות. "לא ישנתי כל הלילה. הייתי בלחץ גדול. אחרי כל הנהיגות המחתרתיות, הרגע האמיתי שלי הגיע. התייצבתי במסלול כבר בשש בבוקר, לבשתי את כל הציוד ועברתי בדיקה של הבוחן שהכל כשורה.
"במקצה שלי, שנקבע לפי סוג האוטו וסוג הצמיגים, היו 16 מתחרים. 15 גברים ואני.
"מרוץ לוקח בין שלוש לחמש דקות, תלוי במהירות. כל מקצה מבצעים ארבע פעמים, ובסוף לוקחים את התוצאה הכי טובה שלך. יש תשע פניות ברמות עיקול שונות. הקונוסים מיועדים להפחית את המהירות לפני פניות: נגעת בקונוס - נפסלת.
"בתחרות הראשונה הגעתי במקום האחרון, אבל לא התבאסתי בכלל, אני לא מהנשברות. להפך, שמחתי שעשיתי את זה. סיפרו לי שהיו שם כאלה שהרימו גבה על עצם ההשתתפות שלי בתחרות, כי אני אישה. זאת בעיה שלהם, אם הם חושבים שאישה לא יכולה ללחוץ על הגז, לשלוט במכונית ולהצליח".
ככל שחלף הזמן, כך הביצועים שלה הלכו והשתפרו. את העונה הראשונה של הליגה, שהסתיימה במאי, היא סיימה במקום העשירי מתוך 16 בקטגוריית מכוניות ספורט סביב 200 כוחות סוס.
"כשאהיה בהיריון אעשה הפסקה". עם הבעל ירון
שלא תטעו - מדובר בשיגעון יקר. יקר מאוד, אפילו. "שנת מרוצים עולה בסביבות 50 אלף שקלים. חליפה חסינת אש עולה 5,000 שקלים, יום אימון במסלול עולה 1,000 שקלים. צריך נעליים חסינות אש, קסדה, כפפות, ויש גם את הצמיגים שנשחקים וצריך להחליף, הברקסים שהולכים, הג'אנטים, טיפולים, מה לא.
"בהתחלה הייתי משוטטת בין הנהגים ומשנוררת חליפה, נעליים, הכל. השנה, FORESIGHT (חברת הייטק בתחום האוטו־טק, המפתחת מערכות לרכבים אוטונומיים), אימצה אותי ונותנת לי חסות. זה מדהים עבורי. זה מאפשר לי להתאמן כמו שצריך בסופי שבוע במסלול הבית שלי בפצאל עם המאמן האישי שלי, דדי קונדל, וככה להמשיך להתמקצע ולהתקדם".
והיא אכן מתקדמת. לפני שבועיים היא טרפה את המסלול בשדה תימן במרוץ השני בעונה הנוכחית של ליגת המרוצים והגיעה לראשונה לפודיום בקטגוריה שלה, כשסיימה במקום השלישי. "זה היה מדהים ומרגש", היא זורחת. "זה היה המקצה הכי מהיר שלי, דקה ו־15 שניות, והפעם הראשונה שבה אני זוכה לעמוד על הפודיום ולקבל גביע. אתה מבין איזה אושר זה?"
• • •
מרוצי המכוניות בישראל אושרו אחרי תהליך ביורוקרטי ארוך ועברו את אישור הרשות לנהיגה ספורטיבית במשרד התרבות והספורט. את ליגת המרוצים הקימו יובל ומאי מלמד (מחברת "ספארקו ישראל") ולאון טאובס ("לאון דרייב").
טאובס, מדריך נהיגת ספורט ומשווק מכוניות ספורט, מסביר שליגת המרוצים מאפשרת לכל אחד להשתתף בה, גם לנהגים חובבנים. "כל מה שצריך זה לעבור בדיקות רפואיות, בדיקות מאמץ וראייה, וקורס קצר של יום אחד בנהיגה ספורטיבית. כל אחד יכול להתייצב במסלול ברכב האישי שלו ולהתחרות לפי קטגוריות.
"יש את 'המפלצות', מכוניות הספורט הכי משודרגות ואימתניות עם מנועים של יותר מ־400 כוחות סוס, צמיגים מפחידים ואבזורים שונים ומשונים; יש את הקטגוריה של אורית, 200 כוחות סוס; ויש את הקטגוריה הנמוכה, עד 130 כוחות סוס. יש אנשים שבאים במכוניות הפרטיות שלהם. זה מאפשר לנו לקיים ליגה עם יותר מ־80 משתתפים, וזאת חגיגה גדולה.
"מובן שיש הקפדה יתרה על בטיחות. לפני התחרות יש בוחן מיוחד, שבוחן את כשירות הרכב לפני המרוץ, ובודק את מצבו גם אחרי התחרות, כדי לוודא שהוא יכול לנסוע על הכביש, שהצמיגים שלו לא נשחקו ושלא אירעה שום תקלה.
"אורית היא באמת משהו מיוחד. רמת ההשקעה שלה יוצאת דופן, היא ממש עובדת בזה. נותנת פייט אדיר לגברים. השנה נוספו לליגה שלנו שתי נשים, אחת צעירה בשנות העשרים והשנייה באמצע שנות השלושים. הלוואי שיבואו עוד נשים, נקבל אותן בברכה".
אורית: "זה כיף שהשנה הצטרפו אלי שתי נשים. אני מתאמנת איתן לפעמים בפצאל ומרגישה שסללתי להן את הדרך. אני לא חושבת שזה מקצוע גברי, ממש לא. לנשים יש כנראה תחומי עניין אחרים, ויכול להיות שהן נרתעות מסוג הנהיגה הזה ומהקהל הגברי. אבל הן מפסידות חוויה ספורטיבית לכל דבר. אגב, בחו"ל זה אחרת. התאמנתי בפריז ובלונדון, והיו שם אפילו בנות 16".
חווית הטרדה מינית מצד גברים על המסלול?
"ממש לא. אפילו לא הצקות. אולי לאנשים יש תדמית בראש שלמסלולים מגיעים טיפוסים מפוקפקים, ערסים וכאלה. אבל בפועל מגיעים אנשי הייטק, עשירי הארץ, מוסכניקים, חילונים, ערבים, דתיים, וגם ילדים צעירים, שחסכו שקל בשקל כדי שיוכלו לקנות רכב ספורט ולהתחרות. יש פה, למשל, ילד בן 16 וחצי, שיש לו רישיון לנהיגת מרוצים.
"כל אחד מתעסק בענייניו, ואם אני אטרקציה, זה לא על רקע מיני, אלא כי אני באמת אישה יחידה על המסלול בתוך ים של גברים".
גם בחופשות שלה עם בעלה בחו"ל היא לא יכולה להתנתק מהמסלול. "תקשיב, זה פסיכי העניין הזה", היא קורנת. "היינו בחופשה בקפריסין ארבעה ימים, והייתי ממש בדודא למצוא שם מסלול אטרקטיבי ולהתאמן.
"בילינו במועדון שם, דיברנו עם אנשים, ופתאום מתברר לי שאני מדברת עם אחד האנשים הכי מרכזיים שם בתחום הזה. מייד אמרתי לו, 'דבר עם בעלים של מסלול ותעזור לי לקבל זמן נהיגה ואימון'. ביום האחרון של החופשה בילינו במסלול. תענוג אמיתי. ירון בא איתי לצפות, הוא מעריץ נלהב שלי. בחו"ל הוא גם עולה לפעמים על מכונית מרוץ.
"כשהיינו בלונדון נסענו שלוש שעות בשלוש רכבות שונות כדי להגיע למסלול אימונים. גם בצרפת. זה שיגעון אחד גדול. אבל חיובי, לא? אני לא מקבלת את זה בשום מקום אחר.
"בהתחלה, הנהגים האחרים חשבו שאני חייזר. קצת צחקו עלי, קצת פקפקו בי, אולי קצת זלזלו בי ובאוטו הקטן שלי"
"פעם שופינג מילא לי את החיים. היום, בשבילי ללכת לקניון לעשות קניות זה סתם. אז יהיה לי עוד פריט בארון, עוד בגד יפה. לא עושה לי את זה. תן לי את המסלול, את הנוף של הבקעה, את האוויר ולתת בראש - ואני בעננים".
איך הורייך והאחים שלך מקבלים את השיגעון הזה?
"אל תשאל. אבא ואמא שלי מפחדים עלי כשאני נוסעת להתאמן במסלולים, הם בחרדות נוראיות. ניסו להוריד אותי מזה, אבל לא יקרה.
"האחים שלי כל הזמן אומרים, 'כל מה שאנחנו לא עשינו, את עושה בגדול'. אבל הם שותפים. אחרי יום על המסלול אני מביאה את האוטו למוסך המשפחתי, והם דואגים להחזיר אותו לכשירות מרבית".
זה לא ספורט מסוכן?
"לא ממש. יש מקרים בודדים שנהגים יוצאים קצת מהמסלול, אבל הליגה שלנו היא לא משהו מסוכן. הבטיחות כאן מעל הכל. הגיע הזמן שאנשים, גברים ונשים, יבינו שזה ספורט לכל דבר והוא חיובי ומאוד מלהיב".
מה תעשי כשתיכנסי להיריון? ואחר כך?
"כשאהיה בהיריון אעשה הפסקה לכמה חודשים, ואחר כך אבוא לשם עם הבייבי".
אחר הצהריים אני מגיע הביתה. הלום קרב, בוגר סוף מסלול, שבור ורצוץ. "אבא נסע היום במכונית מרוץ", אני מספר לילדיי. הם מתפקעים מצחוק. "אתה?" אומרת הבכורה, "אין מצב, אתה לא מעז לעלות על הקרוסלה בלונה פארק".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
