עכשיו זה רשמי ומוצג לכל באוסף נדיר של כ־200 מקראות עבריות מהמאה ה־18 ועד ימינו: כשאליעזר בן־יהודה "בדה", כמילות השיר, "מילים ממוחו הקודח" - והפך בשנות השמונים של המאה ה־19 לדמות המזוהה ביותר עם החייאת הדיבור העברי, כבר חגגה המקראה העברית מאה שנים לקיומה. כשבן־יהודה, מייסד ועד הלשון העברית, טבע את המילה "מילון" במקום "ספר מילים" וחידש את המילה "עיתון" במקום "מכתב־עתי", כבר ציינה הספרות החינוכית העברית את הופעת המהדורה ה־20 של המקראה לילדים "בית הספר", שחיבר יהודה לייב בן זאב. אפילו מלחמת החורמה של היישוב האשכנזי החרדי והשמרן בבן־יהודה לא היתה תקדימית: מחברי המקראות - שהופצו תחילה במזרח ובמרכז אירופה ואחר כך הגיעו גם לארץ ישראל - ידעו נאצות ונידויים, עשרות רבות של שנים קודם לכן.
"מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים" בספריית מכללת לוינסקי לחינוך, מציג בימים אלה את המקראות. הן הועברו לשם כבר לפני 30 שנה, על ידי אליהו הכהן, חתן פרס ישראל וחוקר הזמר והתרבות העבריים, אך רק בשנים האחרונות שוקמו, שומרו ונסרקו על ידי צוות בניהול תמי ישראלי, ראש המרכז, בסיוע כספי של מפעל הפיס. עתה הם זמינים לשימוש חוקרים וסקרנים, ובקרוב יועלו לאתר ספריית לוינסקי לחינוך.
דרכם של מחברי המקראות הראשונות שיועדו לילדים יהודים לא היתה סוגה בשושנים. רבים מהם לא צלחו את המחסום החרדי. את יצחק הלוי סטאנוב (1732-1804), עורך המקראה "משלי אסף", כינו מבקריו "חציו מין (כופר) וחציו מאמין", והאשימו אותו בפרשיות זיוף ופלגיאטים. סטאנוב ערבב במקראה שלו קטעי טקסט ושירה בסגנון מקראי - חיקוי למשלי, לתהילים ולקהלת - עם מעט לשון חז"ל, וגם עניינים אזוטריים דוגמת ניקוב אבני מרגליות או דרכים למזיגת יי"ש. "למרות כל שגגותיו", לימד עליו זכות אחרי מותו המלומד הנודע פרופ' יוסף קלוזנר, "נתבצר לסטאנוב מקום של כבוד בספרותנו... ואף לחדש מילות בעברית דרש הוא".
יהודה לייב בן זאב (1764-1811) נחשב בעיני בני דורו כסמל ההשכלה. הוא הכיר בצורך לקרוא לשם הנאה, וחיבר את ראשוני השירים לילדים בעברית. המקראה שלו, "בית הספר", ראתה אור בעשרות מהדורות, והיתה לספר הלימוד הפופולרי ביותר בבתי ספר עבריים לאורך כל המאה ה־19. בן זאב הוא שהביא לראשונה בעברית את קולותיהם של בעלי החיים - "העוף מצפצף, הקורא דובר, הסיס עוגר, ויש ציפורים מזמרים בקול נעים".
אלא שגם הוא "חטף" מהחרדים, הן בגלל שכיוון את קוראיו להשכלה וללימודי מקצוע, בניגוד ל"חוסר התכליתיות" של הלימוד היהודי המסורתי, והן על רקע יצירה אחת בשם "שיר עגבים", שקוממה עליו ציבור שומר מצוות. בן זאב תיאר שם בשפת הקודש סצנות בלתי צנועות בעליל שבינו לבינה. בחוגים הדתיים ובייחוד החסידיים נתפס בן זאב כאבטיפוס של דמות המשכיל הכופר וכונה "בין זאב לכלב" (תלמוד, ברכות, "משיכיר בן זאב לכלב") וגם "בן כלב" סתם.
עימותים קשים מול החרדים ידעו גם אהרון בן וולף, מעורכי המקראה "אבטליון", ספר לימוד מוביל בבתי הספר לילדים יהודים במרכז אירופה, שראה אור בשבע מהדורות, וד"ר לאון יוסופוביץ מנדלשטם, מחבר ועורך המקראה "אלף בית". בן וולף נחשב לקיצוני שבחבורת המשכילים היהודים שהגיעו לברלין בסוף המאה ה־18, ונטל חלק פעיל בפולמוס הסוער בין המשכילים לרבנים בנושא "הלנת המת". העימות בין הצדדים עסק אז בשאלה האם לדחות את הקבורה עד שרופא יוודא את המוות ולמנוע רשלנות חלילה, או שלא להמתין לרופא? בן וולף כה רגז על הרבנים, עד שביום שישי אחד, לאחר שמשפחה עשירה בברסלאו (כיום ורוצלאב) מיהרה לקבור את מתה שנפטר בשישי, קודם כניסת שבת, התחפש בן וולף למת עטוף בתכריכים והבעית את הרב המקומי.
מנדלשטם, לעומתו, פעל כפקיד ממונה לענייני היהודים במיניסטריון ההשכלה הרוסי, כדי לכפות על יהודים חינוך מודרני מטעם המדינה. כשהתברר לחמיו, שחתנו מעיין בספרים חילוניים - הוא הורה לבתו להתגרש ממנו. מנדלשטם נפטר על ספינת קיטור, ונקבר תחילה כאלמוני, משום שעל גופו לא נמצאו כל מסמכים. רק מאוחר יותר הוא הובא למנוחות בבית עלמין יהודי.
הזיכרון החד של קיפניס
אליהו הכהן, תורם האוסף למרכז לוין קיפניס, אומר כי רבים מהטקסטים הסיפוריים במקראות שימשו לאורך השנים אמצעי לגיבוש זיכרון לאומי ולהבניית האתוס הלאומי. הסיפורים שנבחרו להיכלל במקראות חיזקו את תודעת העם והארץ, חיברו בין ארץ ישראל ונופיה לבין התלמידים ואף הכירו לילדים את ארון הספרים של עם ישראל. לצד רכישת השפה העברית, המקראות היו לבבואה של התקופה ועיצבו תודעה לאומית.
"לא היה ספר עברי שהתיישן בקצב כה מהיר כמו המקראה", מציין הכהן, "אם מבחינת תוכנו או מקיפאון לשונו ובעיקר מצד מצבו הפיזי. ההתחדשות המתמדת שחלה בלשון העברית, בספרות של תקופת התחייה ובשיטות החינוך, וקצב ההשתנות המהיר של המציאות היהודית בארץ ובעולם, הביאו לכך שהמקראות עברו שינויים ועדכונים מתמידים בתוכן, במבנה ובעיצוב".
הכהן מבכה על גורלן של רבות מהמקראות, "שכליה קבועה נגזרה עליהן: בתום שנת הלימוד, לאחר שדפיהן בלו, כריכתן התרפטה והן נגדשו בשרבוטי עיפרון, איש לא מצא בהן עוד חפץ והן הושלכו לפח. כך שמקראה עברית מראשית המאה ה־20, חסרת קרעים ובלתי תלושה, כמעט שאיננה בנמצא כיום בטווח הצצה או השגה. לא כל שכן מוקדמות ממנה שנדפסו לפני כ־200 שנה".
הכהן ראיין ישישים שזיכרונם נחלש על המקראות של שנות ילדותם, ולמרות זאת ידעו לדקלם בעל פה קטעים שלמים. "ציפורה מלר למשל, זכרה בגיל 91 את פרטי המקראה של דוד ילין 'לפי הטף', שממנה למדה בנעוריה במזכרת בתיה. לוין קיפניס ציטט באוזניי בגיל 94 את משפטי הפתיחה של המקראה 'המתרגם' של י"י אינדיצקי, שאותה זכר משנותיה הראשונות של המאה". הכהן עצמו (83) זוכר לטובה את ציורי נחום גוטמן מהמקראה "תרומות", שאותה למד בבית הספר תחכמוני בתל אביב.
אין מזרחים וערבים
לאורך השנים נמתחה ביקורת על האידיאליזציה שניכרת במקראות. "המקראה 'טל ילדות' של זאב יעבץ מ־1891 לדוגמה - אין שם קדחת, אין מחלות, אין שלטון טורקי", מדגים הכהן. "כשטענו זאת בפני יעבץ הוא אמר שזוג בירח דבש לא מוציא החוצה את הכביסה המלוכלכת ומדבר רק על החיוב. מכיוון שהשנים הראשונות בארץ של העלייה הראשונה היו לפי ראייתו ירח הדבש של ההתיישבות, לא היה מקום להוציא את דיבת הארץ רעה".
יעבץ לא היה היחיד שחשב כך. באותן שנים חיבר ישראל דושמן את שירו "שירו נא המשוררים", "שיר מושר מאוד, נגד ההתלוננות וההתאוננות: '... הוי המתאוננים / הוי המתלוננים / אל נא תמררו חייכם / חושו, התגודדו / בין יתר אחיכם / חושו, התעודדו / ובנו ארצכם! / עוד לא פסה התקווה היות לעם בן דרור / אנו התחלנו במצווה ואנו אותה נגמור!"
לא רק אנשי העלייה הראשונה חטאו באידיאליזציה. מקראות ישראל עד שנות ה־70 של המאה ה־20, שליוו את ילדי הארץ מכיתות א' ועד כיתות ח', היו גדושות בתיאורי טבע ונוף של הנגב, הגליל ואזור הכנרת; טקסטים שתיארו חקלאות משגשגת, פרחים לרוב והרבה אופטימיות סביב החגים בלוח השנה היהודי ועונות השנה.
הגולה והשואה הוזכרו רק מעט. בני עדות המזרח כמעט שאינם קיימים שם, לא ככותבים ולא ככאלה שכותבים עליהם. גם המיעוט הערבי נעדר מהן. המקראות, שהיו הסדרה הפופולרית ביותר באמצע המאה ה־20, הציגו בפני התלמיד אידיליה ארץ־ישראלית, יהודית וציונית, עם הבזקים לחגים, ימי בית שני, ימי התנ"ך, העליות לארץ ישראל והציונות.
ד"ר יובל עמית, מרצה במכללת לוינסקי לחינוך ואיש "מרכז קיפניס", סבור שככלל - המקראות הציבו דמות אידיאלית של תלמיד, ילד עברי חדש. "על כתפיו של התלמיד הוטלה המשימה להיעשות לעברי החדש, שצועד לפני המחנה לקראת עתיד לאומי, כשהמקראות מדריכות אותו צעד־צעד בתהליך. אף על פי שהם נועדו לילדים, המקראות שימשו גם את הקוראים המבוגרים, וסייעו להם בכניסתם אל התרבות הכללית", אומר עמית.
אליהו הכהן מסביר כי "מבשרי המקראות היו למעשה ספרי מוסר ואסופות מנוקדות של דברי משל ומליצה, שיצאו לאור בימים שבהם נהגו מורים לקרוא בפני התלמידים אחת מקרא (בשפה העברית) ואחת תרגום (בלשון המקומית). משום כך נדפסו ספרים אלה לא פעם בשתי שפות: עמוד בעברית ומול - עמוד בלועזית, בדרך כלל באותיות עבריות. נוהג זה התרחב במקראות ונמצאו ביניהן דו־לשוניות כמו 'מקווה ישראל' מאת ישראל קושטא (ליברנו, 1851) או תלת־לשוניות כמו 'מודע לבני ישראל' מאת משה בוק (ברלין, 1812) ואף ארבע־לשוניות - 'עדן הילדים' של ישראל חיים טביוב (ורשה, 1896)".
הספר "אבטליון" (מבוא הלימוד לנערי בני ישראל ולכל החפצים בלשון עבר) היה למעשה המקראה העברית הראשונה בעת החדשה (ברלין, 1790). עורכו היה אהרון בן וולף וולפסון, מחנך ומחזאי, מעורכי "המאסף". הציבור הישראלי נחשף ליצירתו כשתיאטרון הבימה העלה מחדש את מחזהו "על קלות דעת וצביעות".
כעשר שנים לאחר "אבטליון", החלו לצאת בווינה שני חלקיו של "בית הספר" של יהודה לייב בן זאב, שהכהן מכתירו כ"גדול חוקרי הלשון העברית בדורו". במשך יותר מ־80 שנה שימשה המקראה שלו בני נוער ומשכילים יהודים בכל אירופה.
בחסות הברון רוטשילד
מרכזי ההוצאה לאור של המקראות העבריות במחצית הראשונה של המאה ה־19 היו ברלין, וינה וליברנו שבאיטליה. רק באמצע המאה הופיע ניצן ראשון של סוג ספרותי זה במזרח אירופה - "אלף בית" בעריכת ד"ר אריה לאון מנדלשטם, שהיה המפקח על ענייני היהודים במיניסטריון ההשכלה הרוסי. "עשור אחר כך", מספר הכהן, "ב־1867, השלים אברהם מאפו מקראה שיצאה לאור ימים אחדים לפני מותו. לימים, התוודה פרופ' קלוזנר שמקראה זו חיבבה עליו את השפה העברית בשנות ילדותו, ובהשפעתה נכבש לחקור את תולדותיה".
ערב ימי העלייה הראשונה הופיעה המקראה הארץ־ישראלית הראשונה, ספרונו של ברוך מיטרני "חינוכי בנים" (ירושלים, 1875). החוברת נועדה, כדברי מחברה, "להביא את הילדים למחוז חפץ החינוך והלימוד על כל מסילות ברזל והסדרים החדשים ולהוליכם קדימה".
כאשר השתלבו העולה החדש אליעזר בן־יהודה ודוד ילין, יליד הארץ, בסגל ההוראה של בית הספר "התורה והמלאכה" של חברת כל ישראל חברים בירושלים, נולדה עוד מקראה - "מקרא לילדי בני ישראל" (1887), הכוללת "ראשית לימודים, סיפורי תלמוד מדרשים ומשלי שועלים". שלב נוסף בהתפתחות המקראות בארץ - כך מצא הכהן - התרחש כאשר תחת חסותו של הברון רוטשילד ניגשו בראשית שנות ה־90 של המאה ה־19 שלושה ממורי המושבות - יהודה גרזובסקי, דוד יודילביץ' וחיים ציפרין - להוצאת סדרה חדשה של ספרי לימוד ומקראות בשם "בית הספר".
בהקדמתם כתבו השלושה: "ומה מאושרים אנו, כי אותנו זיכתה ההשגחה העליונה להיות הראשונים המתחילים בזה... אשר פה אנו רואים תחילת החיים החדשים של עמנו, כמו שצריכים להיות. אנחנו הרגשנו חיסרון זה ביתר שאת וניקח עלינו עבודת הקודש למלאת החיסרון כפי יכולתנו". גרזובסקי הוציא כעבור כמה שנים מקראה נפרדת, "בית ספר עברי", שממנה נדפסו במרוצת חצי יובל שנים מספר שיא של קרוב ל־150 אלף עותקים.
מקראה נוספת, מיוחדת לבנות, שהכהן איתר, בעלת נוסח שמרני שלא היה מתקבל היום כמקראה עברית תקנית, היא המקראה "בת חיל" של יוסף מיוחס (ירושלים, 1901). "העיני המורה הן הרואות", נכתב שם, "כי לא ענייני הלימוד אשר יסכנו לבנים, יסכנו גם לבנות. השעשועים האהובים לילד הם אנשי צבא יצוקים עופרת, עגלות וסוסים. הילדה בוחרת לה 'בובה' להלבישה, להנעילה ולהשכיבה ולהאכילה. הלא זה אות נאמן כי מבטן, ייפרצו המינים בתכונתם: הבנים ישאפו לעסקי העולם ומחוצה והבנות לעסקי הבית פנימה".
המקראה העברית לתקופותיה, מסכם הכהן, היא כמעט שדה בור בתחום המחקר הפדגוגי, והיא ממתינה לחוקרים שיספרו את תולדותיה ויעמדו על מהותה.
תמי ישראלי, ראש מרכז לוין קיפניס לספרות ילדים במכללת לוינסקי לחינוך, אומרת כי סוג הידע שמצוי במקראות, משקף תהליך מתמשך של התנסות חברתית ותרבותית. סוג הידע שמצוי באוסף נוגע לעצם מהותה של מקראה, היינו להיותה חלק מנציגות ידועה פוליטית ולתפקודה ככלי להקניית כישורים, ערכים ועמדות, ואף להעברת תרבות מדור לדור.
"המקראות", לדברי ישראלי, "אף מספקות לנו תיעוד והבנה על אודות דרכי ההוראה, ואפשרות להתחקות אחר השינויים והמוטיבציות שבתהליך ההוראה". מכללת לוינסקי, כמוסד מרכזי להכשרת מורים בן יותר ממאה שנה, הוא לדבריה הבית הטבעי והמתבקש למימוש האפשרויות הגלומות באוסף. "זה המקום שיוכל להנגיש למורי ישראל את רוח החינוך ואת הוויית ההוראה של התרבות העברית של קודמיהם עוד מראשית היווצרותה". √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו