דווקא אחרי שכבשה את ירוחם והפכה לאישה הצעירה בישראל שמכהנת כראש מועצה מקומית, נתקפה טל אוחנה בחרדות. כשהסתיימו החגיגות במטה שלה, היא פרשה לבדה ליחידת הדיור הקטנה שלה בבית הוריה ועברה לילה קשה וארוך עם עצמה.
"מיכאל (ביטון, ראש המועצה היוצא, שאוחנה היתה סגניתו בשמונה השנים האחרונות; ע"נ) תמיד אמר שאין לי נחת רוח אמיתית. שאני כל הזמן בתשוקה לדבר הבא, ושאלמד כבר לחגוג ולשמוח. אבל כשכל החוגגים צהלו, כולל הוריי, שהיו מאוד גאים בי, אני פרצתי בבכי הכי גדול שלי. אמרתי לעצמי, וואו, זאת אני, זה כאן. שאלתי את עצמי אם אני ראויה לתפקיד הזה, ואם אזכה לממש את כל הציפיות העצומות שיש ממני.
"היה לי לילה קשה מאוד. הרגשתי פיזית שאני חולה, מוצפת רגשית. היתה לי ירידת מתח עצומה, והבנה שזה קרה. שמערכת הבחירות המטורפת הזאת הסתיימה, ועכשיו הגיע הדבר האמיתי. הצלחתי לישון אולי חצי שעה, וזה היה אחרי לילה קודם שגם בו לא ישנתי".
כשטל אוחנה (34) רוצה להירגע ולקבל אהבה, היא הולכת לבית גיל הזהב של ירוחם. זה קורה ביום ראשון בצהריים, פחות משבוע אחרי שנבחרה ברוב גדול ומרשים - 59 אחוזים, לעומת 32 לשנייה אחריה, נילי אהרון, ושמונה אחוזים לאילן אלמקייס. בבית הקשישים היא פוגשת את דור המייסדים של העיירה, שבאו אליה בשנות ה־60 של המאה הקודמת ועברו שם את השנים הקשות ביותר - מי בעוני, מי במאמץ קשה מנשוא לשרוד את קשיי התעסוקה, את החום המדברי ואת הריחוק מהמרכז.
הנשים סורגות שם מפות שולחן ליד שולחנות ארוכים, כל אחת והשולחן שלה. יש שולחן ליוצאות הודו, שולחן ליוצאות מרוקו, שולחן לעולות הוותיקות מבריה"מ. זוהרה קדוש (78), מהשולחן המרוקאי, קופצת ממקומה כשהיא רואה את טל ומחבקת אותה בחום. היא מכירה היטב את המשפחה, שעלתה אף היא ממרוקו.
"שתזכי לחתן ולחופה ונכין לך חינה הכי יפה בעולם", ממלמלת קדוש ונושקת לשיערה השחור של ראש המועצה החדשה. "עם המזל שלך, יהיה לך חתן משגע".
לַהודיות לא בוער דבר. חנה דן (83) באה לירוחם ממומבאי. "בחרתי באוחנה, אמרו שהיא בסדר", היא אומרת, ולא מורידה לרגע את המבט מהמסרגה. "הלוואי שהיא תסדר לנו את ירוחם. פעם לא היה כאן כלום, לא היתה עבודה, וכל הילדים שלי ברחו מירוחם לחיפה ולאשדוד ולבאר יעקב. עכשיו יותר טוב, אבל הם כבר שם, וזה כואב לי. תבקש ממנה שלא רק יבטיחו לפני הבחירות. שגם יקיימו אחרי".
מיטל איולקר, עובדת המשק הצעירה של בית הקשישים, לא יכולה להירגע כשראש המועצה הנבחרת פוסעת לעברה. "במקרה שלי היא כבר קיימה", אומרת איולקר בהתרגשות. "פניתי אליה בעניין אישי מאוד עוד כשהיתה סגנית ראש המועצה, והיא מייד חזרה אלי וסייעה לי. היא נשמה טהורה, אתה תראה שבזכותה עוד ילמדו בכל הארץ איך לנהל מועצה".
• • •
בשבוע הבא תיכנס אוחנה ללשכת ראש המועצה, שאותה איישו עד היום רק גברים, רובם ללא הצלחה יתרה. חלקם גררו את עיירת הפיתוח לתהומות כלכליים, נתוני אבטלה גבוהים וסמל למקום נחשל ולא אטרקטיבי. לפני שמונה שנים, כשהיתה בת 26 בלבד וכבר ניהלה את עמותת הצעירים ביישוב, קלט אותה ראש המועצה היוצא ביטון וצירף אותה אליו כסגניתו.
"היו הרמות גבה במועצה, אבל לא כי אני אישה, אלא בגלל הגיל הצעיר שלי. אני נמנעת כמה שאפשר מלהיכנס לעניין המגדרי, אבל אין ספק שבמקום כמו ירוחם, שנחשב למעוז גברי, שתי נשים שמתמודדות על ראשות המועצה זה מיוחד. זה גם מראה שיש כאן פתיחות ושוויון ומתקדמים כאן מאוד.
"עברנו פה חצי שנה של מערכת בחירות שבמהלכה כל הליכוד נלחם בי והיה בעד נילי אהרון, המתמודדת העיקרית מולי. ירוחם היא מעוז של הליכוד בבחירות הארציות, הם ראו ביישוב את הסמל שאבד להם במישור המקומי והיו נחושים להחזיר את הליכוד לשלטון פה אחרי המון שנים. כולם התייצבו כאן - נתניהו, ארדן, רגב, גמליאל, כ"ץ, קרא, גליק, וכמובן, הנסיכים ביטן ואמסלם.
"ואני אומרת לך - 70 אחוזים מהמצביעים שלי הם בוחרי ליכוד בבחירות הארציות. כשנתניהו בא לכאן, הם אמרו לו: 'אנחנו אוהבים אותך - ומצביעים לטל אוחנה'. אני הכי תחרותית שיש, ורציתי בכל מאודי לנצח, והמלחמה של הליכוד נתנה לי דרייב מטורף לעשות את זה. למרות ההשמצות שהיו נגדי, ניהלתי קמפיין חיובי ונקי, וזכיתי לאהדה על כך. הפסקתי לקרוא פוסטים בפייסבוק, לא קראתי טוקבקים".
היו רגעים שבהם חשבת להרים ידיים? לפרוש מהמרוץ?
"לא, אבל היו רגעים, בשיא המלחמה נגדי, שבהם אמרתי לעצמי, וואו, כמה משאבי נפש זה גוזל ממני. היה יום אחד, בערך שלושה שבועות לפני הבחירות, שלקחתי את האוטו ונסעתי לצפון עם שני חברים טובים. לראות קצת ירוק בעיניים, להתפלל בטבריה ובמירון. חזרתי בכוחות מחודשים והסתערתי מחדש על הקרב הגדול של החיים שלי".
"הגעתי לאן שהגעתי בזכות אמא שלי הלביאה". אוחנה ואמה זהבה, מנהלת מרכז הלמידה בירוחם // צילומים: מרים צחי
אוחנה היתה עד לפני שלוש שנים חברה במפלגת העבודה, עד שהחליטה לעבור לכולנו של משה כחלון. כחלון הריץ אותה בירוחם ובא ליישוב לתמוך בה. גם הבית היהודי תמכה בה, ומי שהתגייס לטובתה בבחירות, וגם נאם בכנסי הבחירות שלה, היה עמרם מצנע, ששימש יו"ר הוועדה הקרואה בירוחם בין השנים 2005 ל־2010.
"אני בקשר מצוין עם מצנע, הוא עשה בירוחם עבודה מצוינת, שיקם לא מעט דברים. הוא עדיין משמש יו"ר קרן ירוחם, יו"ר הדירקטוריון של מלון 'אירוס המדבר' כאן, מסייע לנו רבות בפארק ירוחם, מקים פה בניין הייטק ובא לכאן לפחות פעם בשלושה שבועות.
"כשהוא כיהן כאן, אני עמדתי בראש עמותת הצעירים, ככה הכרנו. הוא תמיד זוכר לי את הלהט של העשייה בעמותה. במסע הבחירות שלי הוא בא לתמוך בי וסייע לי מאוד להיבחר, כי אנשים כאן מעריכים אותו מאוד".
• • •
היא הבת השנייה מתוך חמישה של עמרם (63) וזהבה (61), שעלו ממרוקו בילדותם. גדלה בבית דתי ושומרת גם היום על אורח חיים דתי. אחיה הגדול עמרי (35) ושלוש אחיותיה - שירה (29), שקמה (28) ושקד (22) - עזבו את ירוחם.
"אני יכולה להבין אותם", היא אומרת. "בתקופה שהם עזבו, לא היו כאן האפשרויות שיש היום בתחומי הדיור, התעסוקה, חיי הקהילה והחינוך. אבל הם קשורים מאוד לירוחם ובאים הרבה לבקר. אחי הגדול, שהוא עורך דין במקצועו, היה שמח מאוד לחזור עכשיו ולהקים כאן חווה תיירותית, אבל הוא לא מצליח לשכנע את אשתו לעזוב את תל אביב ולבוא לחיות פה".
אוחנה היתה תמיד התלמידה הזאת, שקיבלה 99 במבחן והתבאסה שזה לא 100. כשהחברות שלה הלכו לשחק קלאס בהפסקות, היא ישבה בכיתה וכתבה מכתבים זועמים למנהל בית הספר על כל מיני עניינים שהציקו לה. בכיתה י' נבחרה ליו"ר מועצת התלמידים, וגם הלכה לעזור לאביה בעסק שלו.
"אבא ואמא גדלו כאן בעוני מוחלט, אבל הם לא גידלו אותנו על נרטיב הקיפוח אלא על חינוך לעבודה קשה, יזמות ומצוינות ללא פשרות. אמא היתה מורה. אבא, שבאמת היה יזם ענק, הקים פה חברת אוטובוסים ענקית, 'אירוס ירוחם', וצירף לעסק את האחים שלו, כדי שגם הם לא יידעו חוסר או עוני.
"בשיאו, אבא העסיק ופרנס מאות אנשים בירוחם. עד שלפני שמונה שנים הוא פשט את הרגל, ומפעל חייו קרס והשאיר חובות של מיליונים".
הדמעות זולגות מעיניה. "זה היה נורא, לראות את האבא הענק שלך, הכל יכול, עצוב ומושפל. הוא לא רצה שנראה אותו ככה, כשקשה לו. אני זוכרת את עצמי עומדת פה בבית, לבד, במדרגות, ומסתכלת עליו, רק לראות שהוא נושם. שהוא בסדר.
"13 שנים, מאז שהשתחררתי מהצבא ועד היום, עבדתי כדי להחזיר את החובות שלו. אין לי שום חסכונות. אבל זה היה לי מובן מאליו, כי כל מה שאני היום, זה בזכותו. בזכות החינוך שהוא ואמא שלי הלביאה נתנו לי".
בצבא היא שירתה בבסיס חיל חינוך בחוות השומר, כמפקדת על חיילים מאוכלוסיות מצוקה. אחר כך למדה סוציולוגיה ארגונית במכללת עמק יזרעאל וסיימה תואר ראשון בהצטיינות יתרה. משם המשיכה לתואר שני בממשל ובמדיניות ציבורית במרכז הבינתחומי, גם אותו סיימה בהצטיינות יתרה.
"לפעמים עבדתי בשלוש־ארבע עבודות במקביל, כדי לעזור בבית. האחים שלי פחות יכלו לעזור כי הם לא היו כאן, וכל האחריות היתה עלי. אמא קרעה את התחת בכמה עבודות במקביל, היתה נוסעת באוטובוסים לדימונה ונותנת שיעורים בהוראה מתקנת.
"אמא גוננה עלינו ותמיד דאגה שגם במצב הכי קשה בעולם, תהיה תודעה של שפע", היא מוחה את הדמעות. "שפע של אהבה והרגשה שאנחנו ננצח את זה בסוף. וניצחנו את זה.
"כל הברכה שלי וההצלחה שלי מגיעות משם, מהנתינה שלי. גם כראש המועצה אני יודעת שאתן מהמשכורת שלי להורים, כי אין להם פנסיה. נשארו עוד קצת חובות לכסות, אבל המצב כיום כבר שונה לגמרי.
"אמא מנהלת את מרכז הלמידה בירוחם, אבא עובד כנהג אוטובוס אצל האחים שלו, שפתחו חברה קטנה אחרי שהחברה הגדולה קרסה. הוא עבר קורס של מורי דרך, וגם עושה עכשיו תואר ראשון בידיעת הארץ באוניברסיטת חיפה. פעם בשבוע הוא יוצא מהבית בארבע בבוקר כדי להגיע בזמן ללימודים. והוא בן 63.
"הכי ריגש אותי מה שהפועלים שהוא מסיע לעבודה סיפרו לי אחרי הבחירות. הם אמרו: 'אבא שלך היה כל כך מאושר וכל כך גאה בך. פעם ראשונה שראינו אותו מחייך".
• • •
אנחנו נפגשים ביחידת הדיור הקטנה שלה, שצמודה לבית ההורים וכוללת סלון קטנטן עם שתי ספות ארוכות וטלוויזיה, חדר שינה ומקלחת. עד לפני שנה וחצי התגוררה אוחנה בבית שכור בשכונה, ואז החליטה לחזור לגור עם ההורים.
"זה היה כנראה צורך סימביוטי, שלהם ושלי. שלהם - כי הם רצו לעזור לי, ושלי - כדי לתת להם לעזור לי וליהנות מהשפע שהם מעניקים לי. אני עטופה באהבה הענקית שלהם אלי, זאת הזנה רגשית מטורפת בים של משאבי הנפש שנדרשים ממני.
"המגורים כאן משחררים אותי מכל מטלות הבית, שאני מאוד לא אוהבת להתעסק בהן ולא פנויה אליהן, כמו ניקיון, בישול, כביסה. אמא מכינה לי סנדוויץ' מפנק לעבודה בכל בוקר, ובצהריים היא חוזרת במיוחד ממרכז הלמידה, מבשלת לי אוכל מרוקאי אותנטי, קוסקוס ועוף או בשר, ומביאה לי אחר הצהריים למועצה, חם וטעים. יש טוב מזה?"
לעמרם היה חלום גדול לבנות את בית חלומותיו על צלע הגבעה בשכונה החדשה, אל מול הנוף המדברי עוצר הנשימה. לפני 15 שנה עברה המשפחה אל הבית, שבו שתי קומות של 170 מ"ר (עם מרפסת עילית רחבה), שישה חדרי שינה, חללים עצומים, תקרה גבוהה, ריהוט עתיק בסלון, קמין מפנק ונוף בלתי נגמר מחלון הזכוכית הגדול.
"כשהתחילו הבעיות, אמא אמרה שהיא מוכנה לוותר על הבית ועל החצר היפה ולעבור לבית קטן יותר, אבל אבא אמר שהוא יעשה הכל כדי להישאר ולהזדקן כאן. לשמחתנו העניינים הסתדרו".
היא עובדת מהבוקר עד הלילה. "אני וורקהולית מטורפת. החיים האישיים שלי תמיד בעדיפות נמוכה, אני תמיד אעדיף את העבודה על פני בילוי עם חברים, למרות שאני מנסה להשתפר בזה".
מה עם זוגיות?
היא לוקחת נשימה ארוכה. "לצערי אין לי כרגע, אבל אני מתפללת שהיא תגיע, ויש בי אמונה. האהבה האחרונה שלי נגמרה לפני חמש־שש שנים, כשהבנתי שזה סיפור רומנטי שטוויתי במוחי, מתוך הרצון העז שלי לאהבה ולזוגיות.
"מאכזב אותי שעדיין לא מצאתי את האיש שלי. אני מרגישה שהשליחות שלי חסרה, שאני לא מגשימה את עצמי מבחינה משפחתית. יש בי תפילה גדולה למצוא גבר שיהיה בו שילוב של רוחניות ועוצמה, אדם שבטוח במקום שלו ויגשים את עצמו, אבל גם יבין היטב את הדרך שלי בחיים. אני יודעת שאם היה לי גבר שהיה מבקש ממני לוותר על הקריירה שלי או על ירוחם, הייתי שולחת אותו לדרכו".
את יוצאת לדייטים?
"ברור. לא עשיתי את זה בחצי השנה האחרונה בגלל מערכת הבחירות האינטנסיבית. אני מעדיפה לא להיפגש בירוחם, כי זה לא נעים שבמהלך פגישה אינטימית ידברו איתך על ביוב זורם או על מנורה שרופה ברחוב. אפשר להיפגש גם בבאר שבע, למשל. אם מגיעים לפגישה השנייה או השלישית, אני הכי אוהבת להיפגש בחוף הים - באשקלון, באשדוד או בזיקים. לשבת על החול לתוך הלילה ולדבר".
עכשיו יהיה מסובך יותר.
"ברור לי. זה אתגר גדול, גם עבורי וגם עבור גברים. אני בטוחה שחלקם נמנעים מכך, כי אני אולי מרתיעה אותם בגלל התפקיד שלי.
"אחרי שנבחרתי היתה לי הצפה של מחזרים בפייסבוק ובמסנג'ר, אבל הצצתי לשנייה בפרופילים שלהם, ולא מצאתי שם מישהו שבאמת עניין אותי. אני מחכה שיגיע האיש שלי, ואז אני מניחה שאעזוב את בית הוריי ואקים בית בירוחם".
"עם המזל שלך, יהיה לך חתן משגע". בבית גיל הזהב בירוחם
11 אלף תושבים יש בירוחם, 35 דקות מדרום לבאר שבע, לא רחוק מדימונה. מרקם התושבים מגוּון. המייסדים הגיעו ממרוקו, מהודו, מפרס ומבריה"מ. היום יש גם קהילה חרדית, שמרוכזת בשיכונים ישנים, ויש גם ציונות דתית, צעירים בני המקום שבחרו לחיות כאן ולא לעזוב אחרי הצבא, ושכונות חדשות ומודרניות.
ביטון ואוחנה קיבלו עיירת פיתוח עם גירעון תמידי והגירה שלילית, איזנו את התקציב והפכו את ירוחם ליישוב צומח. ביטון הקים מפלגה שאיתה הוא מתכוון לרוץ בבחירות הארציות, ובשנים האחרונות דחף את אוחנה מעל כל במה להיות מחליפתו הטבעית.
"בלעדיו זה לא היה קורה", היא אומרת. "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו, והוא היה המבוגר שלי. יש לי הערכה ענקית אליו".
למה דבקה בירוחם תדמית שלילית כל כך?
"ירוחם סבלה מרצף של כישלונות פוליטיים. בכל עשור הוקמה כאן ועדה קרואה, כי העיירה לא ניהלה את עצמה. היו כאן משברים תעסוקתיים, כי המדינה בחרה למקם את היישוב בריחוק גיאוגרפי בולט ממרכזים עירוניים.
"אבל המצב השתנה לחלוטין. היום יש כאן מערכת חינוך מעולה, יותר מ־90 אחוזי זכאות לבגרות, שלוחות אקדמיות של מכללת ספיר והאוניברסיטה הפתוחה, חמש חברות הייטק שפתחו צעירים שחזרו לכאן אחרי הצבא, דיור מגוּון וזול יותר מאשר בבאר שבע, בערד ובעומר, תרבות פנאי עשירה וזולה, חיי קהילה, מקום אטרקטיבי לצעירים ולמשפחות.
"רבים הבינו שאפשר לשלב את המגורים בירוחם עם תעסוקה במרכז: נוסעים בבוקר, ברכבת או ברכב דרך כביש 6, וחוזרים בערב לשקט המדברי ולאיכות החיים.
"בתוכנית 100 הימים שלי אני רוצה לכנס כאן את האנשים המובילים במשק ולחשוב איתם על דרכים יצירתיות לפתח עוד את המקום הזה. לפתח את החקלאות המדברית, התיירות וההייטק. ירוחם היא הזדמנות גדולה למשקיעים, ואני קוראת להם לבוא לכאן ולהשקיע במקום הצומח הזה. היעד שלי הוא להכפיל את מספר התושבים כאן".
להפוך את ירוחם לעיר?
"אני לא ממתגת את זה. אני פשוט חושבת שהמקום שלנו חייב להכפיל את עצמו למען העתיד שלו, כלכלית וחברתית. אף אחד לא חלם שיהיה הייטק בירוחם, וזה מצליח בזכות טייסים, רופאים, קציני צבא ומהנדסים, שנולדו וגדלו כאן.
"יש היום מאות בני ירוחם שנמצאים בעמדות מפתח במשק הישראלי, בצה"ל, במגזר הציבורי. הם ההוכחה שלא חייב להיות קשר בין המצב הסוציו־אקונומי של היישוב לבין היכולת שלך להצטיין ולהגשים את עצמך".
ועדיין, שיעור האבטלה כאן הוא כמעט שמונה אחוזים, יותר מכפליים מהממוצע הארצי.
"זה דבר שמאפיין גם את היישובים סביבנו - דימונה, מצפה רמון. זה קורה בגלל הריחוק מהמרכז והקושי למצוא כאן מקומות תעסוקה.
"אני מאוד רוצה להכניס למעגל העבודה נשים בלתי מקצועיות מעל גיל 50, ונשים בכלל. אם לגבר ולאישה יהיו בדיוק אותם נתונים מוצלחים, אני אעדיף אישה. גם מתוך רצון לקדם את הנשים, וגם כי אני מאמינה מאוד באינטליגנציה הנשית ובמסירות של נשים לתפקיד".
• • •
בירוחם האנשים חמים. זה לא רק האקלים הלוהט, זה משהו שטבוע בגנים. אוחנה הולכת לעבר בניין המועצה המקומית, מאופרת למשעי, בנעלי עקב ובחליפה כחולה. כל מכונית שנייה צופרת לה, כאילו אנחנו בשאנז אליזה אחרי הניצחון של צרפת בגמר המונדיאל. היא מכירה כל תושב ומנופפת לכולם לשלום.
"לפעמים מחמיאים לי על המראה ועל הלבוש שלי, אומרים לי, 'את נראית מצוין'. אני לא רואה בזה הטרדה. לשמחתי לא חוויתי הטרדה בשום צורה ובשום תפקיד שהייתי בו עד היום".
ליד הכביש הראשי פוגשת אוחנה באקראי את טלי קקון, חברתה לשכבה מבית הספר. היום היא נשואה עם ארבעה ילדים. הן מתחבקות. "את אלופה", אומרת לה טלי ומספרת על הילדה המיוחדת שהכירה בילדותה.
"אני כל כך גאה שמהשכבה שלי יצאה ראש המועצה!" היא מחייכת. "טל היתה מנהיגה כבר מגיל צעיר. תמיד חשבנו שהיא תגיע בסוף להיות ראש הממשלה. לא היה דבר שהיא רצתה ולא השיגה".
במרכז הלמידה הסמוך פוגשת טל את אמא שלה, זהבה. השתיים מתחבקות בחום. הילדים נרגשים. "הנה ראש המועצה!" זועקת אחת מהן, "היא הבת של זהבה, המנהלת שלנו".
זהבה מביטה בילדה שלה בגאווה. "אני מאוד שמחה בשבילה וגאה בה, אבל בחודשים האחרונים גם חששתי לה. היא ילדה מאוד רגישה, ופוליטיקה היא לא עסק נקי וכיפי. אמרתי לה בזמנו שמוטב שלא תלך לזה, אבל ידעתי גם שהיא תצליח בכל מה שתבחר.
"בזמן מערכת הבחירות היה לי קשה. היו עליה הרבה השמצות, והחלטתי לא להיכנס לפייסבוק, לא לראות ולא לשמוע. היא חזקה והיא מנהיגה מלידה, אבל אני אמא, ולי זה היה מאוד קשה. חשבתי כל הזמן איך היא מכילה את זה".
ואולי היא משלמת מחיר אישי כבד מדי? אין לה עדיין משפחה, היא גרה איתכם בבית.
"זה הכיף הכי גדול שהיא גרה בבית, ככה אנחנו יכולים להיות איתה כמה שיותר. ברור שהייתי רוצה שהיא תהיה נשואה עם ילדים, בעיניי זה חשוב יותר מלהיות ראש מועצה. היא עובדת 24 שעות ביממה, וזה מפריע לה לקיים גם חיים אישיים וחברתיים.
"אני לא חושבת שאישה צריכה להישאר בבית ולא לעבוד, אבל אולי הסדר שלה היה צריך להיות הפוך - קודם משפחה, ואחר כך קריירה. לא נורא, אני יודעת שגם זה יגיע".
• • •
עמרם ביטון, אב הבית הוותיק של המועצה, מוטרד מאוד. הוא לוקח אותנו לקיר שעליו תלויות בגאון תמונותיהם של כל ראשי המועצה לדורותיהם ושואל, "איפה אני אשים עכשיו את התמונה של טל? תמונה ראשונה של אישה כאן על הקיר. אני לא רוצה לשים אותה ליד כל הגברים, זה לא יפה ולא מספיק בולט בשבילה. אני חושב שאשים אותה בקיר נפרד. אנחנו ניתן לה את הכבוד המגיע לה".
כשאוחנה נכנסת לבניין המועצה, בשעת צהריים מאוחרת, העובדים יוצאים למסדרון ומוחאים לה כפיים. היא מתקשה להסתיר את המבוכה. עובדת אחת שואלת אותה איזה רכב תרצה בתפקיד, ואוחנה נראית המומה. "אני די בשוק שיהיו לי עכשיו רכב ונהג צמוד, אני רוצה למזער את זה עד כמה שניתן", היא אומרת. "ויתרתי על מזכירה שנייה והחלטתי שלנהג שלי תהיה עבודה נוספת במועצה, כי אני לא זקוקה לו כל הזמן".
היא מתיישבת על כיסא המנהלים השחור של ראש המועצה. זרי פרחים גודשים את החדר רחב הידיים, וניכר עליה שהיא נרגשת. שמונה שנים ישבה בחדר הסמוך, כסגנית ראש המועצה, והנה, החדר הבכיר ביותר הפך לשלה.
"אני אהיה כאן שתי קדנציות ואפנה את הכיסא הזה", היא אומרת. "עשר שנים בתפקיד כזה הן די והותר כדי להטביע חותם ולעשות דברים גדולים. ראינו מה קורה למי שבוחר לחמם את הכיסא יותר מדי".
ולאן תלכי?
"אה, זה ברור. להיות שרת הרווחה של מדינת ישראל".
erann@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו