"חדשות אינן דעה - ולא כולם זוכרים זאת"

תאגיד השידור הציבורי "כאן" יכול רק לחלום על המעמד, על היוקרה ועל האיתנות הפיננסית של אחיו האיטלקי, תאגיד השידור RAI. השידור הציבורי באיטליה הוא אימפריה שכוללת עשרות ערוצי טלוויזיה ורדיו, הפקות קולנוע ופעילות באינטרנט, המצטיינים ב"מבחן השלט" ונהנים מאחוזי צפייה והאזנה גבוהים במיוחד. הדברים מתורגמים גם למאזן החשבונאי, כשהכנסות התאגיד האיטלקי הגיעו בשנת 2014 ל־2.4 מיליארד יורו, ובניגוד להרבה חברות ממשלתיות גירעוניות ב־RAI לא סוגרים את השנה עם מינוס. 

מרצ'לו פואה, שמונה לאחרונה כנשיא החדש של RAI, מסביר בגאווה את משמעות הגוף שהוא עומד בראשו עבור איטליה: "מדובר בשחקן ענק בתחום התקשורת והתרבות, עם יותר מ־13 אלף עובדים. אנחנו חברת הטלוויזיה הגדולה ביותר במדינה, על אף התעצמות החברות הפרטיות, כמו זו של ברלוסקוני או כמו SKY הבינלאומית. כבוד גדול בשבילי, ובמידה רבה גם הפתעה עצומה, להיות נשיא RAI. לא ציפיתי לכך".

לפואה, איש דעתן ואינטלקטואל בעל אופקים רחבים, עבר עשיר בעולם העיתונות על כל היבטיו. הוא התחיל לכתוב עבור עיתונים איטלקיים ושוויצריים עוד בשנות השמונים, וכבר בגיל 25 זכה בפרס עיתונאי ראשון על כתיבתו. בהמשך סיקר אירועים דרמטיים שקבעו במידה רבה סדר עולמי חדש - ובהם התפרקות בריה"מ ואיחוד גרמניה - ועסק בהוראת עיתונות ותקשורת במסגרות אקדמיות שונות. מאוגוסט 2005 שימש פואה כתב מיוחד של עיתון "il Giornale" ועסק במגוון עצום של נושאים, החל בבחירות במדינות מפתח בעולם, דרך כלכלת אירופה ועד תופעת האסלאמיזם באגן הים התיכון. ב־2011 מונה למנכ"ל קבוצת תקשורת גדולה, ולפני קצת יותר מחודש הוענק לו פרס אוריאנה פלאצ'י, פרס יוקרתי על שם עיתונאית וסופרת דגולה, לוחמת חופש נטולת פחד שהגנה תמיד על הערכים הדמוקרטיים וצידדה בישראל.

בדומה לפלאצ'י המנוחה, גם פואה לא מפחד להביע את דעתו בסוגיות בוערות ולהגן על עקרונות הצדק והיושר. גם הוא ספג לא מעט ניסיונות השתקה ממי שהוגדרו כ"מיינסטרים", אך היו למעשה קולות השמאל שהשתלטו על אמצעי התקשורת וניסו להכתיב לצופים ולקוראים אמת אחת. המתקפות עליו התעצמו כאשר דבר מועמדותו לראשות RAI פורסם ברבים, וכללו האשמות שווא דוגמת אהדה לפוטין, שנאת הומוסקסואלים והתנגדות לחיסונים. אבל פואה, שמעולם לא היה נגוע בקונפורמיזם, מציין בנחת שכל העיתונאים שהכירו אותו אישית העידו על יושרו האינטלקטואלי ועל הגינותו, ובכל מקרה הוא מתכוון לכבד את תפקידו הממלכתי ולהגן על פלורליזם.

להדביק את הפער מהציבור

"המינוי שלי הוא ביטוי לשינוי תרבותי משמעותי", מעיד פואה, "נבחרתי על ידי הממשלה האיטלקית החדשה, שמושתתת על שני כוחות שאינם מהמיינסטרים המסורתי - 'הליגה' ו'חמישה כוכבים' - במטרה להחזיר לחיים תרבות עיתונאית אינטלקטואלית ראויה וטובה. עם השנים הקהל איבד אמון ב־RAI, והתחיל לראות את המידע שהוא מספק לצופים ולמאזינים כלא אובייקטיבי וכמוטה פוליטית. המטרה שלי היא להביא אנשי מקצוע ולאזן בין הזרמים השונים".

אתה מסכים עם הביקורת המוטחת ב־RAI? 

"אני מסכים עם חלקים ממנה, חלקים רבים. כמובן, לא כל המידע שהובא על ידי עיתונאי RAI לציבור היה מוטה. אבל הרבה קולות היו מודרים מן המרחב. כשחיפשו נשיא חדש לתאגיד הענק, פנו אלי - אדם שניהל חברת תקשורת רצינית בשווייץ, כלומר מחוץ לאיטליה, ושאינו נגוע בפוליטיזציה. היעד, אם כן, הוא לנסות להחזיר את אמון הציבור בתאגיד השידור הציבורי". 

מה האתגר הגדול בהשגת היעד הזה?

"ל־RAI יש הרבה עובדים טובים, אך מסיבות שונות חלקם נדחקו הצידה כי לא היתה להם זהות פוליטית 'נכונה'. הם פשוט הודרו. לכן הצעד הראשון שלנו הוא לגלות מחדש את המקצוענים הטובים בתוך הארגון, להחזיר אותם לקדמת הבמה ולתת להם סיכוי חדש. איננו הולכים למסע רכש של עובדים מבחוץ, אלא מתמקדים בפוטנציאל הגדול שיש לנו בפנים. האתגר הנוסף שלנו קשור בפריצה אל עולם הדיגיטל. הדור הצעיר בורח מהטלוויזיה אל הרשת. קשה להתחרות ב־Netflix, אבל לא בלתי אפשרי. לנו בכל זאת יש יתרון תחרותי בתחום הזה, מכיוון ש־RAI גם מפיקה סרטים שמדברים אל הקהל האיטלקי. Netflix תמיד יביא מהר יותר את התוצרת ההוליוודית לצופה הצעיר, ואנחנו נביא לו קולנוע מקומי איכותי ונהפוך למעין RAIflix. אחרת נתח השוק שלנו או של כל תאגיד שידור ציבורי יצטמצם באופן דרמטי בתוך 20 עד 30 שנה". 

אולי זמנו של השידור הציבורי חלף? אולי זה רק שריד למאה הקודמת, שבה היו בטוחים שהמשאב הזה צריך להיות בידי המדינה, ואילו היום נכון יותר לאפשר לתחנות פרטיות לתפוס את הזירה?

"אני בוודאי תומך בשוק החופשי. אני סבור שיש מקום לכולם, הן למגזר הפרטי והן למגזר הציבורי. תפקיד השידור הציבורי שונה, משום שלהבדיל מחברה פרטית הוא לא מונע על ידי היעד של השגת רווחים גדולים, והייעוד שלו מתמקד באספקת שירות לציבור. כך, למשל, בכל תחנות הטלוויזיה של RAI יש כתוביות לכבדי שמיעה, בשעה שתחנות פרטיות לא עושות זאת משום שבראייתן זאת הוצאה שאפשר בלעדיה. צריך להביא בחשבון עוד דבר: כדי להקים גופי שידור נדרשות השקעות אדירות, בוודאי היום, כשכל הזמן נכנסות טכנולוגיות חדשות. התאגיד הציבורי נהנה מאיתנות כלכלית שמאפשרת לו לבצע השקעות כאלה. לא אסכים למצב שבו השידור הציבורי תופס את חלק הארי של השוק, נגיד 80 אחוזים, ומשאיר לתחנות פרטיות רק פירורים, אבל גם מצב הפוך אינו רצוי". 

כיצד אמור השידור הציבורי לנהוג כדי לשמור על האובייקטיביות בתחום החדשות ובשידורי האקטואליה?

"ראשית, יש להפריד ככל האפשר בין החדשות לבין הבעת דעה. בערוצים רבים זה לא קורה. המטרה שלי היא דסק חדשות אובייקטיבי וניטרלי, כפי שהיתה פעם ה־BBC. שנית, צריך לתקן את ההטיה הפוליטית שמאלה שקיימת כמעט בכל מקום בתחום הפרשנות. התמונה הנפוצה היא שבהרכב המנחים והפרשנים יש שמונה דוברים ממיינסטרים השמאל, ורק שניים מהכיוון השני. זה מרתיח את הצופים והקוראים, והאמון בשידור נפגע. 

"בנוסף, הרכב הדעות הפוליטיות בציבור משתנה עכשיו מהר מאוד, ואנחנו חייבים לשקף זאת בשידורים, להכניס מפיקים חדשים, מנחים חדשים. במובן זה התקשורת מפגרת אחרי הציבור, מצמצמת באופן מלאכותי את השיח רק לדעות שנוחות לה ומשתיקה קולות אינטלקטואליים שלא תואמים את השקפת המיעוט שלה. מי שבכל זאת מעז להשמיע דעה שונה מן המקובל בברנז'ה התקשורתית מוקע על ידיה, זוכה לכינויים משפילים כמו 'פופוליסט' ומנודה".

פואה לא מתכוון לשבת בחיבוק ולא מסכים לתת למצב הזה להימשך. "העידן שבו קומץ שדרים היה יכול לשלוט במגוון הדעות ולהשליט את השקפתו נגמר", הוא אומר בתוקף. "זה לא מקובל יותר. השידור הציבורי באיטליה הפסיק להיות מראה של מה שהציבור האיטלקי חושב ורוצה, ואנחנו רוצים לתקן זאת בדרך חכמה ושקולה. ברור שתהיה התנגדות לשינוי הזה. בכל ארגון יש כוחות שאינם מרוצים משינוי, זה חלק מהמשחק, אבל נעשה את המיטב כדי שהשינוי יתרחש".

"הקומוניזם לא התפוגג"

לפואה יש תובנות מעניינות באשר לשורשי ההטיה השמאלנית בגופי התקשורת באירופה. לדעתו, מדובר בהשלכה של תחילת "המלחמה הקרה" בין ארה"ב לבריה"מ הקומוניסטית: "אם נבדוק את התפתחות העולם האינטלקטואלי בשנות החמישים, נבחין במלחמת תרבות בלתי מוכרזת שהתחוללה בין הקג"ב ל־CIA. שני ספרים מדהימים - 'Who Paid the Piper? The CIA and the Cultural Cold War' מאת החוקר הבריטי פרנסס סונדרס, ו'Le montage' מאת ולדימיר וולקוף הצרפתי - מפרטים לעומק את טיב הקרב על התודעה שהם ניהלו ואת השפעתו על התרבות באירופה ועל ערכיה. הקג"ב הצליח לחדור אל חוגי התרבות, אל המוסדות להשכלה ולעולם העיתונות. האמריקנים ניסו לנקוט פעולות שונות נגד ההשפעה הסובייטית, אבל המאמץ הסובייטי היה יעיל מאוד. 

"ראו את איטליה, למשל: עד שנות ה־50 התרבות שלה היתה קתולית, ולפתע בתוך זמן קצר ביותר התרבות האיטלקית נשלטה על ידי ההשקפות הקומוניסטיות. מאז הקומוניזם התפוגג, אלא שההשפעה של אותה חדירה תרבותית נשארה. המיינסטרים שהשתלט על המרחב התרבותי ברובו שמאלי, גם אם השמאל הזה כבר לא קשור לרעיונות הקומוניסטיים. זו גם התמונה בעולם העיתונות. מחקר שנערך באחת האוניברסיטאות באיטליה הראה ש־90 אחוזים מהאנשים בענף הזה שמאלנים".

האם אנו בתחילת הסוף של הדומיננטיות התרבותית של השמאל?

"אני רואה יותר ויותר אינטלקטואלים, סופרים ועיתונאים שמעזים לא להיות מיינסטרים. לכך דרוש אומץ רב, כי כל מי שקורא תיגר על הדומיננטיות המסורתית של השמאל מותקף, כפי שהותקפתי אני. מעניין שגם השמאל האנטי־ממסדי באיטליה הצדיק אותי ודווקא האשים את המיינסטרים בכך שהפסיק להיות שמאל אמיתי. אני מקווה שדור הצעירים יקבל את האפשרות לגבש בחופשיות רעיונות עצמאיים ולהגן עליהם. הם לא חייבים להסכים עם דעותיי, אבל חשוב שעולם התרבות ייהנה סוף־סוף ממגוון דעות ורעיונות כיאה לדמוקרטיה".

לפרק את המסגרות

אתה מסכים שישראל הפכה לאחד הקורבנות הראשיים של ההטיה בתקשורת ובתרבות?

"יש בכך מן האמת. היום דעת הקהל באיטליה ברובה פרו־ישראלית. באופן אישי אני מעריך מאוד את החברה הישראלית - את החיוניות, את הלכידות ואת הנחישות שלה - את השמירה על הזהות ואת עצם היותכם מדינה יהודית. אני זוכר שבצעירותי רוב הסטודנטים השתייכו לשמאל, הם התהדרו בכאפיות כסמל של רדיקליות והצהירו שהם לא אנטישמיים אלא רק אנטי־ציונים - הבחנה לא ממש אמיתית. אחת הבעיות הגדולות בתקשורת קשורה ביצירת מסגרות תודעתיות, שדרכן כל אדם, לרבות העיתונאים, מעבד את המידע. אם לעיתונאי יש דעה קדומה שישראל היא 'הילד הרע', אזי הוא באופן אוטומטי מתאים את זרם הידיעות החדשותיות לדעה הזאת ומתעלם מכל ידיעה שסותרת את המסגרת הזאת. חלק מן המסגרות נוצר בכוונה על ידי גורמי כוח, ממשלות, ארגונים או גופים כלכליים. על עיתונאי טוב להיות מודע לקיומו של המסגור התודעתי, שמגביל מאוד את המבט המושכל על המציאות. צריך לפרק את המסגרות האלה ולתת לאנשים לשפוט בחופשיות בכל סוגיה". 

מסגור תודעתי קשור גם למה שמכונה "פייק ניוז"?

"בוודאי. העיתונאים נופלים שוב ושוב במלכודת הזו מכיוון שהם לא מסוגלים להבחין במסגור התודעתי שנכפה עליהם. זוכרים את הסיפור של נגיף הזיקה? הרי סיפרו לנו על אימי המגיפה, זרעו פאניקה ואף ביקשו לבטל את המשחקים האולימפיים בריו בגלל הפחד מזיקה. קולות הרופאים שטענו כי מדובר בפחד שווא הושתקו. וכמה אנשים לבסוף נפגעו מזיקה בברזיל בזמן האולימפיאדה? אפס! זאת רק דוגמה אחת להיסטריה שמאורגנת על ידי גורמים חזקים ומופצת באמצעות התקשורת. גם בעיית באג 2000 נופחה ללא כל פרופורציה. היום התקשורת הפכה לכלי בלחימה א־סימטרית, ולכן אני דורש מעמיתיי העיתונאים להיות יותר הוגנים ופחות נאיביים, כדי לזהות מקרים שבהם מנסים לנצל אותנו לצורכי תעמולה". 

אילו מדינות עוסקות בלחימה א־סימטרית כזו? 

"לוחמת התודעה בין המדינות כוללת לא רק לחימה א־סימטרית באמצעות 'פייק ניוז' בתקשורת המסורתית. היא מתנהלת גם ברשתות החברתיות. מדברים הרבה על ההתערבות הרוסית בארה"ב, ואף מצביעים על חברה מסוימת בסנט פטרבורג שבאמצעותה נעשתה ההתערבות. ככל הנראה, זה נכון במידה זו או אחרת. מאידך, אני זוכר ידיעה ב'פייננשל טיימס' על כך שגם בריטניה גייסה אלפים לשמש לוחמי מידע ברשתות חברתיות. כל מדינה שנמצאת בעימות עושה זאת, לרוב, בחשאי. אפילו המחבלים מאל־קאעידה ודאעש משתמשים בטכניקות ההשפעה האלה. השימוש בלוחמת תודעה אינטרנטית לא שמור רק לרעים או רק לטובים. העיתונאים חייבים להיות מודעים לכך, ולצערי עדיין אין להם את המודעות הזו".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו