נהוג לומר שרמטכ"ל נמדד במלחמה, או לפחות במבצע משמעותי. את הכהונה של גדי איזנקוט צריך למדוד אחרת: הוא הרמטכ"ל שהפעיל הכי הרבה כוח בקדנציה שלו, מבלי להידרדר למלחמה.
הרמטכ"ל גדי איזנקוט // צילום: גדעון מרקוביץ'
לאזרחים קשה לפעמים להבין את זה. כולנו רוצים ששת הימים ואנטבה - קצר, סוחף, חד־משמעי, הרואי. לרוע המזל כבר לא עושים מלחמות כאלה; גם סרטים כבר לא. האתגרים היום שונים לגמרי, וסבוכים הרבה יותר. אין זבנג וגמרנו. לא בעזה, לא ביהודה ושומרון, לא בצפון.
בעוד חודשיים יסיים איזנקוט את הקדנציה שלו. חודשיים הם אמנם הרבה זמן במונחי המזרח התיכון, אבל אפשר כבר להסתכן ולומר שבארבע שנותיו של איזנקוט כרמטכ"ל, השתפר דרמטית מצבה האסטרטגי של מדינת ישראל. מי שירים גבה ויזכיר את בלוני התבערה מעזה או הסכינאים שפועלים ביו"ש מפספס את התמונה הגדולה, ובגדול. ישראל נמצאת היום במצב הביטחוני הטוב בתולדותיה: בלי שום איום קיומי, ועם עליונות מוחלטת בכל אחת מהגזרות.
זאת גם הסיבה שחמאס, חיזבאללה ודאעש נרתעים מאוד מעימות. זה לא שישראל לא תשלם מחיר בעימות כזה, אבל יחסי הכוחות כל כך ברורים, עד שמפליא לעיתים שדווקא בארץ יש מי שמתקשים לראות זאת, ומתנהגים כאילו ישראל וחמאס, או ישראל וחיזבאללה, הם שחקנים שווי כוחות על המגרש.
איזנקוט לא אחראי לכל זה לבדו, אבל באופן מובהק הוא האסטרטג הראשי של המדיניות הישראלית בשנים האחרונות. לא פעם הוא גם שילם על כך מחיר: נטען כלפיו שהוא "רך מדי", "תבוסתן", "פחדן". אחרון התוקפים אותו היה ח"כ דוד ביטן (הליכוד), שביקר את ההמלצות שמביא הרמטכ"ל לשולחן הקבינט בענייני עזה.
איזנקוט, פקיד ציבור, ספג ושתק. מי שהגיב היה דווקא רה"מ נתניהו, שהסביר השבוע באריכות את הרציונל של המדיניות הזאת, שכל גורמי הביטחון שותפים לה: מלחמה בעזה לא תפתור דבר. אין לישראל רצון לחזור ולשלוט ברצועה, ואין מי שיעשה זאת במקומה. המצב הנוכחי הוא הרע במיעוטו.
נתניהו שם בכך את החותמת על "דוקטרינת איזנקוט", ולא בפעם הראשונה. גם המדיניות בצפון מובלת ומנוהלת בידי צה"ל (עם שותפות של ארגונים ומשרדים אחרים, מהמוסד ועד למשרד האוצר). מאז שאיזנקוט נכנס לתפקיד עשה צה"ל יותר מ־1,000 מבצעים ופעולות במסגרת המב"מ - המערכה שבין המלחמות. מה שהתחיל אצל קודמו, בני גנץ, הפך בתקופתו למפעל משוכלל, שבמסגרתו פועלת ישראל למנוע את התבססות איראן באזור ולשלול יכולות מתקדמות מחיזבאללה.
זאת מערכה שרק הקצה שלה גלוי. חלקה אלים (תקיפות מהאוויר, שגם הן לרוב לא מתפרסמות), וחלקים אחרים שלה "רכים יותר": כלכליים, דיפלומטיים, תקשורתיים, הסברתיים. "לכאורה מצופה מרמטכ"ל רק להפעיל כוח, למצוא מסמר שאפשר לדפוק בו את הפטיש", אומר אלוף (מיל') אמיר אשל, שהיה מפקד חיל האוויר עד לפני כשנה, והמוציא לפועל העיקרי של המב"מ. "גדי מחפש תמיד גם דרכים אחרות, שאולי יביאו תועלת רבה יותר. זאת דרך חשיבה לא שגרתית בארגונים כאלה. והיא הוכיחה את עצמה".
"גדי מפעיל כוח בדרך חכמה", תמיר פרדו // צילום: יהושע יוסף
תמיר פרדו, לשעבר ראש המוסד, אומר שטועה מי שקושר את זה ל"צמחונות". "גדי מפעיל כוח בדרך חכמה. לא עם הראש בקיר. בעבר היה נהוג שעל כל פעולה נגדנו באה תגובה 'לעבר מקורות הירי' - העיקר שנגיב. לא פעם לא השגנו בכך כלום.
"אצל גדי מנצלים אירועים כאלה כדי להשיג משהו גדול יותר. אם העילה להתקפה עלינו נותנת לנו לגיטימציה להגיב, למה ללכת על משהו שולי? אפשר לשלול מהאויב לא רק עמדה חסרת חשיבות לאורך הגבול, אלא גם נכסים משמעותיים, בעיקר כאלה שיחסרו לו במלחמה הבאה".
באסטרטגיית צה"ל שפרסם, דיבר איזנקוט בדיוק על זה: להרתיע את האויב ולשלול ממנו יכולות. כמובן, גם להכריע במלחמה אם נגזר עלינו להגיע אליה, אבל במפורש להימנע ממנה, כי אין לישראל לוקסוס לנהל מלחמות ברירה. צה"ל שלו ניסה לא להיות "קבלן פיצוצים" סתמי; גם כאן, לא הכל חשוף, ואיזנקוט חטף על כך לא מעט ביקורת.
בסוף השבוע שעבר, למשל, הותקפו עשרות מטרות בעזה, שרובן כלל לא קשורות לירי לשדרות, אלא דווקא למה שארגוני הטרור לא יוכלו לעשות בעתיד. את האזרח הישראלי זה אולי מתסכל, אבל לחמאס ברור היטב מה קרה, ומה המחיר שנגבה ממנו.
איזנקוט במובנים רבים שייך לדור אחר
איזנקוט הוא כנראה הרמטכ"ל הצנוע ביותר שהיה כאן בדור האחרון. במובנים רבים, הוא שייך לדור אחר. נשוי לאישה שהכיר בגיל 15, חנה; לא מרבה בבילויים (סרט פעם בכמה שבועות, עם חנה, כמובן); נוסע מעט לחו"ל (רק כשהכרחי לעבודה); וככלל מעדיף לבלות בבית עם חמשת הילדים - גיא, רותם, יעל, ורד וגל, והנכדה רונה, שנולדה בשנה שעברה לבנו גיא. שניים מילדיו התחתנו במהלך הקדנציה שלו (גיא ורותם), שניים אחרים שירתו בצה"ל בעת היותו רמטכ"ל - הבת ורד בבסיס האימונים של הנח"ל, הבן גל כלוחם.
הוא מגיע לעבודה מוקדם בבוקר, ועוזב בדרך כלל מאוחר בערב. שותה קפה ("הפוך מארומה זה שיא הפינוק אצלו", צוחקים אנשי הצוות שלו), משתדל לשמור על דיאטה וכמעט לא עושה ספורט, למעט הליכות פעם־פעמיים בשבוע, בעיקר בים ולעיתים בפארקים באזור מגוריו בהרצליה. בעבר, לפני שנכנס לתפקיד, שיחק סקווש, אבל אחר כך זה הפך מסובך בגלל ענייני אבטחה.
הספרים האהובים עליו הם ביוגרפיות והיסטוריה צבאית: הוא נהנה לצטט מהן, וגם להתווכח לא מעט. לדעת להפסיד זה לא הצד החזק שלו.
איזנקוט נאמן מאוד לאנשיו. מזכירתו, סיון, מלווה אותו מאז שהיה אלוף פיקוד הצפון. תא"ל רונן מנליס, היום דובר צה"ל, היה ראש לשכתו בכמה סיבובים, ואחר כך עוזר הרמטכ"ל. גם עוזרו הנוכחי, אל"מ ד', קרוב אליו מאוד, וכמוהו ראשי הלשכה שכיהנו אצלו - ניר רוזנברג ואמיר פרחי, אף אחד מהם לא גולנצ'יק כמוהו.
איזנקוט לא שייך לחונטת גולני המסורתית. אמנם טובי חבריו באים מהחטיבה, אבל מדור אחר. ביניהם ברוך שפיגל ומשה צין, מפקדי גולני בעבר, שפיקדו גם עליו. הוא קרוב מאוד גם למשפחתו של סא"ל אמיר מיטל, שהיה מפקד גדוד 12 בגולני ונהרג ב־1988 במבצע "כחול וחום" שנערך נגד מיפקדתו של אחמד ג'יבריל בנועיימה שבלבנון. איזנקוט, שהיה אז מג"ד 13, נקשר למשפחה; ציור של דוד מיטל, אביו של אמיר, תלוי בלשכתו.
בשונה מקודמו, בני גנץ, וממחליפו, אביב כוכבי, איזנקוט היה צריך לעבוד קשה כדי לרכוש את מקומו. "אין לו את המטר ו־90 עם הכומתה האדומה והעיניים הכחולות, אבל ברגע שהוא פותח את הפה - החדר שלו", אומר קצין בכיר לשעבר, ששירת תחתיו. "גדי הוא מסוג הטיפוסים שמאפיין בדרך כלל ארגונים קטנים ואינטימיים יותר. העובדה שהוא הגיע לקצה הפירמידה בארגון גדול וחשוף כמו צה"ל מעידה עד כמה הוא יוצא דופן".
המטכ"ל של איזנקוט היה כמוהו - מעמיק ורגוע. מעט מאוד אינטריגות, ויעיד על כך המרוץ הג'נטלמני שניהלו בחודשים האחרונים ארבעת המועמדים לרמטכ"לות. איזנקוט, אגב, נמנע מתמיכה מוצהרת באחד מהם, אבל עקרונית, סבר שרק מי שהיה סגן רמטכ"ל יכול גם להיות רמטכ"ל - בדיוק כמו שנהג בעצמו כשוויתר על ההצעה להתמנות לרמטכ"ל לאחר ביטול מינויו של יואב גלנט, באומרו שלא כיהן כסגן. מי שמונה אז היה בני גנץ, ואיזנקוט היה בהמשך לסגנו ולמחליפו.
הפרשה ההיא היתה צרובה בבשרו לאורך כל כהונתו. הוא הכיר את "מסמך הרפז" לפני שפורסם, וחבריו היו אלה שהעבירו אותו לתקשורת, ללא ידיעתו. לכן, כשעלו לאחרונה הצעות להאריך את כהונתו בשנה נוספת, חמישית, מיהר להבהיר שהעניין לא עומד על הפרק - בעיקר בגלל חוסר הרצון להיתפס כמי שנאחז בתפקיד.
גם התנהלותו מול התקשורת הושפעה מאוד מהפרשה, ומהידיעה עד כמה מסוכנת עלולה להיות הפוליטיקה הפנים־ארגונית. בכלל, איזנקוט נזהר מפוליטיקה ומפוליטיקאים כמו מאש: לא מדובשם ולא מעוקצם. הוא חש שלא בנוח כשהחמיאו לו, וגם כשתקפו אותו. הוא ראה בעצמו "סיוויל סרוונט" במובן הכי בסיסי ובריטי שיש, מי שמשרת את הציבור ולא צריך לקבל על כך מדליות.
הוכיח כי אומץ לב ותבונה הם מצרכים חיוניים גם מחוץ לשדה הקרב, איזנקוט בשטח // צילום: דובר צה"ל
יחסו לתקשורת לא מוּנע מאהבה גדולה. איזנקוט מאמין שהסיקור התקשורתי שטחי ברובו, ובוחר בטפל על פני העיקר. הוא בז לקצינים שמדליפים ונלחם בכך בכוח. לשיטתו, המידע צריך לעבור באופן מסודר, בצינורות הרשמיים. זה גם מה שהוא ניסה לעשות בקדנציה שלו - בהצלחה חלקית בלבד.
מבין שרי הביטחון שאיתם עבד, איזנקוט היה קרוב יותר לבוגי יעלון מאשר לאביגדור ליברמן. "אם יש מינוי בולט שהובלתי בשנותיי הארוכות בצה"ל ובמערכת הביטחון, ושאני שלם איתו וגאה בו, זה המינוי של גדי לרמטכ"ל", אמר לנו השבוע יעלון. "גדי הוכיח שוב ושוב מאילו חומרים הוא קורץ, כמה חזק ויציב עמוד השדרה המנהיגותי והערכי שלו, וכמה כתפיו רחבות.
"בדרכו היסודית, במצביאות חכמה, מנוסה, שקולה ואחראית, הוא הביא להישגים מבצעיים שחלקם עדיין סמוי, לשדרוג יכולתו של צה"ל, ולמוכנות לבצע בכל זמן כל משימה שתוטל עליו".
עם ראש הממשלה נתניהו היו לאיזנקוט יחסים טובים בהרבה מכפי שנדמה. הציר ביניהם מנע מישראל הסתבכויות מיותרות, יותר מפעם אחת, בכל אחת מהזירות. נתניהו לא תמיד אהב את מה שאיזנקוט אמר, אבל למד לחיות איתו בשלום, בידיעה שהוא תמיד יאמר את דעתו המקצועית נטו, ללא שיקולים זרים, גם אם היא מנוגדת ב־180 מעלות לדעת הדרג המדיני, אבל בסופו של יום יבצע את מה שיוטל עליו.
"איזנקוט הוא מינוי שאני גאה בו", יעלון
בני גנץ אמר פעם שתפקיד הרמטכ"ל הוא התפקיד הכי בודד במדינה: מתחתיו קצינים שכפופים לו ומחכים למוצא פיו, ומעליו פוליטיקאים שהחלטותיהם מושפעות לעיתים מעניינים אחרים. מכאן שרמטכ"ל יכול להתייעץ רק עם מי שישב בכיסא שלו, ואיזנקוט עשה את זה לא פעם, אחד על אחד, או ב"פורום הרמטכ"לים", שכינס אחת לתקופה.
פעם בחודש הוא גם נוהג לפגוש את נשיא המדינה לארוחת צהריים של עדכונים והחלפת דעות, ולעיתים קרובות נפגש עם ראשי מערכת הביטחון - מפכ"ל המשטרה, ראש המוסד וראש השב"כ.
"גדי הוא מפקד ומוביל בכל רמ"ח אבריו", אומר ראש השב"כ, נדב ארגמן. "הוא ישר, ענייני וחד מחשבה. תכונות אלו אפשרו לו לקבל החלטות קשות, מקצועיות ואמיצות, באירועים הרגישים והמורכבים ביותר בליבת העשייה הביטחונית של מדינת ישראל. טובת המדינה היא שמנחה אותו בגיבוש עמדותיו והמלצותיו בנושאים הרגישים והמורכבים שבהם הוא עוסק".
לדברי ארגמן, שיתוף הפעולה בין צה"ל לשב"כ הגיע לשיא בשנותיו של איזנקוט כרמטכ"ל. "התוצרים באו לידי ביטוי במאות מבצעים פורצי דרך, שבהם כל ארגון הביא לידי ביטוי את יתרונו היחסי. אין ספק שהשותפות האסטרטגית בין הארגונים הביאה לתרומה משמעותית ביותר לביטחון מדינת ישראל".
ארגמן ואיזנקוט ראו עין בעין לא מעט מהסוגיות שליוו אותם. הרמטכ"ל אמנם ספג את עיקר האש על מה שקורה בעוטף עזה, אבל השב"כ - וגם המועצה לביטחון לאומי בראשות מאיר בן שבת, שהיה עד לאחרונה ראש המרחב הדרומי של השב"כ - היה שותף מלא לדעתו.
כך היה גם עם קודמו של ארגמן, יורם כהן, בגל פיגועי הבודדים שליווה את ראשית כהונתו של איזנקוט, ושגם בו, המדיניות שהובילה מערכת הביטחון, לעיתים בניגוד לעמדת הדרג המדיני (לדוגמה בפרשת המגנומטרים על הר הבית), מנעה הסתבכויות מיותרות ומצאה פתרונות למצב מבלי להידרדר למערכה רחבה.
איזנקוט לא מת על ביקורת
המטכ"ל שלו היה שותף מלא לדרכו. האלופים הקרובים אליו ביותר היו אמיר אשל, ניצן אלון (ראש אגף המבצעים ברוב הקדנציה של איזנקוט, וכיום פרויקטור מיוחד לסוגיה האיראנית), יואב (פולי) מרדכי (עד לאחרונה מתאם הפעולות בשטחים), תמיר היימן (שמונה על ידי איזנקוט לראש אמ"ן), ומוטי אלמוז (שמונה לראש אכ"א). גם מפקד חיל האוויר, עמיקם נורקין, נמנה עם המעגל הפנימי, וכמוהו "הצעירים" - ראש אגף המבצעים, אלוף אהרון חליוה, וראש אגף התכנון, אלוף אמיר אבולעפיה.
מקטרגים גדולים לדרכו לא היו במטכ"ל שלו. איזנקוט אמנם אוהב להתייעץ עם אחרים - בעיקר זוטרים, כדי לשמוע מה אומרים למטה, במודיעין או בשטח - אבל לא מת על ביקורת. הוא מסוגל להתעצבן מכותרת בעיתון, ולהמתין חודשים עד שייפגש עם הכתב שאחראי לה, כדי להתעמת איתו על מה שכתב.
משך אליו הרבה אש בפרשת אזריה // צילום: אריק סולטן
איזנקוט משך אליו לא מעט אש ציבורית. הפרשה הבולטת היתה של אלאור אזריה: הרמטכ"ל סירב להתכופף להלכי הרוח בציבור, שנטו בבירור לטובת החייל היורה. עוד קודם הוא הרגיז רבים, כשאמר אחרי אירוע בחברון ש"לא יורים בילדה בת 12 שמחזיקה מספריים". צריך להילחם באויב, ציין, אבל אפשר להישאר בני אדם עם ערכים, ובעיקר מצופה מהחיילים לנהוג בשכל ועל פי הפקודות.
פרשת אזריה הראתה מי הוא באופן מזוקק: ההתעקשות על עקרונותיו, ההליכה נגד הזרם, היושרה הפנימית, היעדר המצמוץ - אפילו מול שררה או עליהום ציבורי. את הקריאות "גדי, גדי תתפטר, רבין מחפש חבר", שליוו את הפגנות התמיכה באזריה, הוא פטר בחיוך נבוך. מבחינתו הן היו בעיה של המאבטחים. ואכן, האבטחה סביבו תוגברה באותה תקופה.
גם בפרשת פליטות הנשק ביחידת דובדבן הלך איזנקוט עד הסוף, כשהחליט לבטל את מינויו של מפקד היחידה, סא"ל ע', למפקד חטיבה מובחרת, בעקבות שורת מקרים של פליטות כדורים, שבשיאה נהרג הלוחם שחר סטרוג. במטכ"ל הופעל עליו לחץ כבד לסגת; לא מעט אלופים תמכו בע', קצין מצטיין. אבל איזנקוט סירב להתקפל. הוא קבע שהמפקד אחראי, גם אם לא ירה בעצמו, משום שלא טיפל בעניין כמו שצריך. ולאחריות יש מחיר.
האופי הדווקאי הזה הוביל אותו להיכנס בכל קיר. "אין סוגיה שהוא חשש להתמודד איתה", אומר אשל. "הוא התעקש לשמור על החוסן והמוסריות של הצבא, כי הבין שאין שום ערך בכך שיהיו לנו המטוסים או הטנקים הכי טובים בלי שיהיו לנו ערכים".
אשל מגדיר את איזנקוט כ"רמטכ"ל של דברים גדולים", ששם בכל מקום אמירה ברורה - מה נכון ומה לא, מה ראוי ומה לא, מה צודק ומה לא. גם פרדו, שהיה לצידו בלא מעט רגעים קריטיים, בדיונים ובפיקוד על פעולות מבצעיות סבוכות, אומר שהוא "נדיר בהליכה עם האמת שלו, בלי להתיישר על פי הרוח שנושבת ברחוב".
מהמקום הזה נכנס איזנקוט לפינות שקודמיו נמנעו מהן. סוגיית ההדתה בצבא ושירות נשים בצה"ל היו הדוגמאות הבולטות, שסוכמו בתקופתו תחת "פקודת השירות המשותף". הוא סירב להתקפל מול רבנים, והתעקש שרק המפקדים יקבעו. מנגד, נפתחו בתקופתו לא מעט מסגרות ייחודיות לחרדים ולדתיים, אבל גם אפשרויות לנשים: כיום, 91 אחוזים מהתפקידים בצבא פתוחים לשירות נשים. "אצלי בבית יש רוב נשי, אז אין לי ברירה", הסביר פעם.
רמטכ"ל של דברים גדולים", אשל // צילום: יהושע יוסף
תהליך אחר, שאיזנקוט הצליח בו פחות, היה שיקומו של צבא היבשה. אחרי שנים של ניוון תקציבי ותודעתי, שוּנה הכיוון בתקופתו. התוכנית הרב־שנתית "גדעון", שאותה התווה, נתנה לצה"ל מסגרת תקציבית ברורה שחסרה לקודמו, וכללה גם השקעה חסרת תקדים בצבא היבשה. זה אפשר יותר אימונים, יותר הצטיידות באמצעי לחימה ובמלאים, יותר פרויקטים.
אבל את התרבות של צבא היבשה הוא התקשה לשנות. גם אם המצב פחות דרמטי מכפי שמתאר אותו נציב קבילות החיילים היוצא, האלוף (מיל') יצחק בריק, עדיין יש פער עצום בין הנעשה בצבא היבשה לבין חיל האוויר והמודיעין. זה מתבטא, בין השאר, בהססנות של הדרג המדיני להטיל את צבא היבשה למערכה, לא רק מחשש לנפגעים, אלא גם בגלל סימן שאלה אמיתי על יכולת הביצוע בשטח.
איזנקוט משוכנע שצבא היבשה כשיר ומוכן למלחמה כפי שלא היה שנים. לכן הוא התעמת עם בריק, עימות מיותר כשלעצמו. טוב עשה כשהקים, גם אם באיחור, ועדה שבודקת את הנושא. מי שבטוח שמסקנותיה נכתבו מראש, לא מכיר את איזנקוט: הוא באמת מאמין שהתהליכים שהוביל עשו שינוי, וגם אם המהפכה תיקח זמן, ניצניה כבר נראים כעת.
ההתעקשות הזאת לפתור בעיות סבוכות, שלכאורה מתבקש להניח אותן בצד ולקוות שלא יתעוררו, ליוותה את איזנקוט גם בסוגיות אחרות. עניין המנהרות, למשל: הוא סבר שצה"ל לא באמת תחקר את אירועי צוק איתן, בעיקר בסוגיית המנהרות, ואחת מהחלטותיו הראשונות היתה למצוא פתרון לבעיה "בתוך שנה". זה כמובן לקח יותר זמן, אבל העיקרון נשמר: גם אם קשה, לא נשברים.
"מבחוץ, ההתמודדות עם המנהרות נראתה אולי קלה, רק למצוא פתרון וזהו", אומר אשל. "אבל מבחינת הצבא זה היה מסובך כמעט כמו לנחות על המאדים. זה דרש סנכרון בין הרבה גופים והרבה אנשים, בארגון גדול שלא תמיד עובד בהרמוניה. אפשר היה להרים ידיים, למרוח, לדחות. זה לא גדי. הוא התעקש, עד שמצאנו פתרון".
בתהליכים האלה נהג איזנקוט להתוות כיוון, ולתת לאנשיו לעשות את העבודה. להתערב רק מתי ואיפה שצריך. כך הוא נהג גם בעולמות המבצעיים, כולל באלה הרגישים ביותר. "הוא הביטוי המזוקק ביותר של 'אחריות לוקחים למעלה וקרדיט נותנים למטה'", אומר פרדו. "בשונה ממה שנהוג כיום, הוא לא גונב קרדיטים ולא רץ להתפאר ולהגיד בתקשורת 'אני ואני'".
דרך ארוכה, בלי קיצורים ופרוטקציות ובגב זקוף, איזנקוט ביום הגיוס // צילום: דובר צה"ל
לרשימת הצלחותיו, לו נדרש למנות אותן, היה איזנקוט מוסיף גם את העבודה ההרמונית עם האוצר (עם מספר אפסי של חיכוכים בארבע שנים); את הטיפול בלוחמים מבחינת ציוד ותנאים, לרבות שכר ולימודים לתואר אחרי הצבא; את הכפפת אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה לזרוע היבשה, שחסכה תקנים רבים וביטלה כפילויות; וגם את השדרוג המשמעותי בעולם הסייבר. איזנקוט נמנע מהחלטה שיידרש לקבל מחליפו, הקמת זרוע סייבר שתהיה אחראית גם לצד ההתקפי וגם להגנתי, והשאיר את המצב הקיים שבו אגף המודיעין אחראי להתקפה, ואגף התקשוב להגנה.
ברשימת כישלונותיו, סביר שהוא היה מציין את הירידה במוטיבציה לשירות קרבי, ואת העובדה שצה"ל מתקשה להשאיר את הטובים בשירות קבע, למרות התמריצים הכלכליים והאחרים. איזנקוט גם רצה לראות את גלי צה"ל נפרדת מהצבא - כחלק מתפיסתו שאין בצה"ל מקום למה שלא תורם למאמץ המלחמתי - אבל נאלץ להתקפל, בחוסר שביעות רצון מופגן. הוא לא אהב שהתחנה הצבאית נתנה במה לקולות שמתחו ביקורת עליו ועל הצבא, למשל זה של השדרן אראל סג"ל (שבינתיים עזב את התחנה).
אבל יותר מכל, תרמה כהונתו להרחקת הצבא מהפוליטיקה. ציבורית זה אולי נתפס אחרת, בעיקר בגלל פרשת אזריה, אבל הצבא של איזנקוט - בהמשך לזה של בני גנץ - היה נקי וענייני, וסביר שכך הוא יישאר גם אצל אביב כוכבי. צבא העם, במובן הכי אותנטי של המילה, שמשרת את האזרחים ולא את נבחרי הציבור, שעובד אצל הממשלה אבל לא בשבילה, ומציב רף מוסרי וערכי גבוה, בלתי מתפשר, שלא מתכופף בפני טרנדים וצעקנים ברשתות החברתיות.
זה נראה היום מובן מאליו, אבל בתקופתו של איזנקוט הגיע צה"ל, לראשונה, לעימות ישיר עם איראן. קודם בפברואר השנה, כשאיראן שיגרה מטוס ללא טייס לשטח ישראל, ובתגובה תקפה ישראל עשרות יעדים בשטח סוריה; ואחר כך במאי, עם שיגור הרקטות לרמת הגולן, שאותו ניצל צה"ל כדי לפגוע ביעדים איראניים רבים בסוריה. בשני האירועים האלה, ובאחרים, הותקפו מטרות הקשורות למאמצי ההתבססות של איראן באזור, בדגש על מתקני תשתית ואמצעי לחימה.
בעניין איראן, איזנקוט הוא נץ מוחלט. הוא תומך בהפעלת כל מאמץ שנדרש כדי להרחיק אותה מהאזור ולמנוע ממנה נשק גרעיני. זה לא אומר שהוא מצדד אוטומטית בהפעלת כוח; יש גם דרכים אחרות. לאחרונה צצו לא מעט פרסומים על פעולות כאלו ואחרות של איראן או חיזבאללה: ראש הממשלה דיבר בעצרת האו"ם על מפעלי הדיוק לטילים שמוקמים באזור ביירות, צה"ל חשף את התצפיות שמקיים חיזבאללה לאורך הגבול במסווה של ארגון לאיכות הסביבה, ו"ישראל היום" חשף בשבוע שעבר כי מוסטפא מורנייה, בנו של רמטכ"ל הארגון לשעבר עימאד מורנייה, שחוסל ב־2008 בדמשק, עומד מאחורי הקמת תשתית צבאית חדשה בכפר חדר ברמת הגולן.
הפרסומים האלה נועדו להפעיל לחץ דיפלומטי, בינלאומי, לעיתים גם בתוך מדינות, כדי להביא תוצאות בלי שיהיה צורך לשגר חימוש. לא פעם, כשהמסר לא הופנם בצד השני, הוא תוגבר בטילים.
איזנקוט זכה בלא מעט ביקורת מהשמאל
הפעולות האלה לא עצרו את איראן, אבל הן עיכבו אותה משמעותית. במאבק שניהל איזנקוט עם קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, ניצח הרמטכ"ל בגדול. זה לא אומר שהקרב נגמר, איראן וחיזבאללה לומדים כל הזמן. ריבוי הטיסות בקו טהרן־ביירות בתקופה האחרונה מלמד שאיראן עברה להטסה ישירה של אמצעי לחימה ללבנון, מתוך הנחה שישראל נרתעת מתקיפה בלבנון, כדי לא להידרדר למלחמה ישירה מול חיזבאללה.
את תפוח האדמה הלוהט הזה משאיר איזנקוט ליורשו. שניהם היו מפקדי פיקוד הצפון, ומכירים את הזירה הזאת מקרוב. לשניהם ברור שמלחמה בה תהיה שונה מכל דבר אחר שידענו. ועדיין, שניהם משוכנעים שאין בכלל שאלה בדבר יחסי הכוחות: ישראל חזקה פי כמה, וחיזבאללה לא מבין עד כמה.
הפעולות שהוביל איזנקוט במב"מ נועדו לשפר משמעותית את מצבה של ישראל במלחמה הבאה. בעיקר בכל הקשור ליכולת הדיוק של הרקטות והטילים שבידי חיזבאללה, ולמערכות הנשק שלו נגד מטוסים וכלי שיט. "הוא רואה את הסרט כולו, לא רק את ה־snapshot", אומר אשל. "הרתעה היא מושג שנבחן רק בדיעבד, אבל אם מסתכלים על ארבע השנים האחרונות, אפשר לומר בוודאות שהתקבלו בהן ההחלטות הנכונות, שאפשרו למדינת ישראל להתחזק ולהגיע להישגים משמעותיים, בלי מלחמות מיותרות".
בז לציניות של הפוליטיקה, איזנקוט // צילום: קוקו
כך גם בסוגיית עזה. הזעם הציבורי מובן, בעיקר של תושבי העוטף. אבל בסיכומם של שבעה חודשים אלימים ומאוד מתסכלים על הגדר, סופרת ישראל הרוג אחד, מספר חד־ספרתי של פצועים, ונזק שקטן בוודאי בהרבה ממחירה של מערכה. מנגד, הפעיל צה"ל לא מעט כוח: כ־6,000 פלשתינים נורו, ומתוכם נהרגו כ־300.
זה זיכה את איזנקוט בלא מעט ביקורת משמאל. טענו כלפיו שצה"ל הורג בלי הבחנה, ובמקביל, סוגר בקלות תיקים לחיילים שסרחו - תמונת מראה לפרשת אזריה. היו גם מי שציפו שצה"ל של איזנקוט יאפשר למפגינים להיכנס לשטח ישראל ולא יירה בהם, אבל הרמטכ"ל סבר כי בכך תתמוטט ההרתעה הישראלית. עם זאת, איזנקוט הקפיד להבהיר לכוחות שהפעלת כוח לא אומרת כל כוח ובכל מצב, ולא רק משום שהיקף הרוגים גדול בצד השני יוביל להסלמה. מבחינתו, לפגיעה באדם, גם באויב, יש עילה אחת ויחידה: מסוכנוּת. אם לא נשקפת ממנו סכנה, אסור לפגוע בו.
בעולם של שחור ולבן לא קל להסביר את המדיניות הזאת. אבל דווקא החיילים מבינים אותה היטב. בפייסבוק אמנם צצים מדי פעם פוסטים על היעדר גיבוי - האחרון שבהם היה פוסט שקרי של "לוחם", שכלל בדיות על המצב בגבול עזה. אבל איזנקוט, שגדל בדור פרוע הרבה יותר, הבהיר מראשית דרכו שלא יהיה אצלו כפל לשון: המשימות יהיו ברורות וחדות. מי שיפעל לפי הפקודות יזכה לגיבוי, מי שלא - ייענש.
אילו היו לו שאיפות פוליטיות, מדיניות כזאת היתה הרסנית עבורו, כי היא לא פופולרית בעליל. אבל אין לו שאיפות פוליטיות, וכנראה גם לא יהיו. מבחינתו אפשר היה להאריך את חוק הצינון ל־20 שנה, וגם אז, איש לא היה מוצא אותו בעולם הפוליטי. הוא בז לציניות של הפוליטיקה, לחלקלקות, לאינטרסנטיות, להיעדר הערכים, לעובדה שהמטרה תמיד מקדשת את האמצעים.
והוא יודע היטב שהוא משלם על זה מחיר. שהוא יכול היה לעשות הרבה פחות, לדבר הרבה יותר, להימנע מכמה מוקשים (כמו פרשת אזריה) - ולזכות בתהילת עולם. הוא העדיף ללכת בדרכו. אותה הדרך שבה בחר מאז הגיע לגולני, בדיוק לפני 40 שנה. הדרך הארוכה, בלי קיצורים ופרוטקציות, אבל דרך שהוא עשה בגב זקוף.
זה גרם לו אולי לא להיות הרמטכ"ל הכי פופולרי שהיה כאן, אבל ללא ספק, אחד הטובים שבהם. איזנקוט הוכיח כי אומץ לב ותבונה הם מצרכים חיוניים גם מחוץ לשדה הקרב, וביכולתם להכריע מערכות, גם אם קשה לראות את זה במבט ראשון. כרגע עדיין אין לו תוכניות להמשך, אבל לא נופתע אם נמצא אותו עושה את ההפך מקודמיו: לא פוליטיקה או עסקים, אלא דווקא חינוך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו