קל לגרום לשייקה לוי להזיל דמעה. מספיק להעלות בפניו את שמותיהם של פולי, יוסי בנאי ונעמי שמר, שהיו שותפיו ליצירה והלכו ממנו בטרם עת, או לדבר איתו על הריק שנוצר לו בלב אחרי שהגשש החיוור התפרקו, כדי לגרום לרעד בדמעה הגדולה שעומדת לו כמעט תמיד בקצה העין. בסופו של דבר, היא גם גלשה לה החוצה, כשדיברנו על הילדים שמעולם לא היו ועל ההשלמה האיטית עם הידיעה שהחיים המקצועיים שהיו לו כבר לא יהיו עוד. שייקה, חתן פרס ישראל וחתן כל פרס תרבותי אפשרי, יודע שגם בגיל 73, שאותו יחגוג בשבוע הבא, יש לו עוד הרבה מה לתת; הטלפון של אשתו אורנה, שמנהלת אותו כבר שנים, לא מפסיק לצלצל עם הצעות לפרסומות, לסרטים, להצגות ולהנחיית אירועים. אבל הוא גם יודע שכל דבר חדש שיעשה יושווה מייד לדבר הגדול והנדיר ההוא, שהיה חלק ממנו ומאיתנו במשך 37 שנה. אז הוא פשוט מעדיף להשיב בשלילה כמעט לכל ההצעות. "לעלות היום על במה ולשיר נהיה עבורי דבר מאוד קשה", הוא אומר בגילוי לב בביתו הצנוע שבצפון תל אביב, שקירותיו חפים מכל סממן לכך שמדובר בביתה של אגדה תרבותית. "יש כאלה שעולים לבמה ומשחקים או שרים בלי שום בעיה, אבל אני צריך טרקטור שידחף אותי. בכל פעם שאני עושה את זה תוקפת אותי התרגשות עצומה, עד כדי שיתוק. תבין, הסטנדרטים שעבדנו בהם במסגרת הגשש החיוור היו נדירים לימים ההם, ובוודאי בהשוואה לתרבות של היום, שבה הכל נעשה מהר-מהר. היינו שוכרים למשך שנה סוויטה בקאנטרי קלאב של תל אביב ויושבים שם יום-יום, מהבוקר עד הלילה, עם יוסי בנאי, ועובדים על החומרים שלנו. היינו מאוד מדויקים. כל הזמן. "אני זוכר שפעם יגאל שילון הגיע לראות הופעה שלנו ואמר לי: 'אני לא מאמין שחמש הצגות אחרי מופע הבכורה שראיתי, אתם נשמעים בדיוק אותו הדבר'. ככה אני עובד גם היום, וקשה מאוד למצוא אנשים שבמציאות של ימינו יהיו מוכנים 'לבזבז' שנה מהחיים שלהם על פרויקט שעתידו לא בטוח. אם מתקשרים אלי שאבוא לשיר שיר, אני עובד על זה במשך ימים שלמים עד כדי כך שזה פוגע לי בבריאות. אני לוקח את זה מאוד קשה, עד שאורנה אומרת לי: 'עזוב, אל תופיע. זה פוגע לך בבריאות. אתה לא חייב את זה'". זה די מפתיע לנוכח הקילומטרז' המקצועי שלך. "כן, אה? אבל זאת האמת. קשה לי". נדבקת במחלת "אריק איינשטיין"- "לא, לא. לאריק יש פחד מקהל, ואני ממש לא מתרגש מהקהל. זה פשוט שהעמידה על הבמה הפכה אותי לפרפקציוניסט, עד כדי כך שאני מרגיש שאם לא אהיה מושלם, אהיה גרוע. עם כל הצניעות, יש מאחוריי עבר מפואר שאני יכול להרוס בזיוף קטן, וזה גורם לי פחד והתרגשות עצומים. אני מוצא את עצמי יושב מול הצעות שמגיעות אלי ומתלבט. מעבר לזה, אני מחפש לעשות דברים עם משמעות ותוכן, ובסופו של דבר מוצא את עצמי מול דברים שאני לא מבין את הערך התרבותי שלהם, כמו התסריט של 'ילדי ראש הממשלה', שלא ברור לי מי כתב אותו, או שמציעים לי לעשות את 'כולם אוהבים את ריימונד', שלא אהבתי גם בגירסה האמריקנית ודחיתי על הסף". ויש דברים שאתה רואה בטלוויזיה ואוהב- "'מצב האומה' היא תוכנית פנטסטית, כל אחד שם יותר טוב מהאחר. שליין מנווט אותם מעולה, גורי אלפי הוא תופעה, אורנה נהדרת ובעינב גלילי קל להתאהב. אבל אני לא הייתי יכול לשבת שם. אני לא שלפן מהמותן. לפעמים יוצא לי בשלוף ואני נורא מאושר, אבל אני לא מאלתר. אני צריך את החומרים שלי כתובים וממוקדים. אני אוהב גם את 'ארץ נהדרת', למרות שזאת תוכנית של חיקויים. התארחתי אצלם כשהם עשו מערכון על 'גבעת חלפון' והיה לי מאוד נעים. שלחתי פעם לעורך מולי שגב מערכונים שכתבתי עם שותפי לכתיבה, קובי לוריא, כדי שאולי נעשה יחד 'חמישייה קאמרית' חדשה, והוא אמר לי שזה נהדר אבל 'זה שייקה מהגשש'. אני שומע את זה הרבה פעמים, על חומרים שאנחנו כותבים: 'זה הגשש'. נו, אז מה? הגשש הצליח, לא-" אז למה שלא תעשה מופע משלך- "בדיוק מהסיבה שציינתי בפניך קודם. זה גובה ממני מחיר נפשי גבוה מדי. היתה לי לאחרונה שיחה עם הערוץ הראשון לגבי הרעיון שלי לתוכנית מערכונים, אבל אני לא יודע איפה זה עומד. כתבתי עם קובי מחזמר שנקרא 'אז מה היה לנו שם-' שמבוסס על שירי 'הגשש החיוור', והצעתי אותו לתיאטרון הקאמרי. זה מונח שם תקופה לא קצרה, ובינתיים לא שמעתי מהם כלום. הם לא מבינים כמה שזה טוב. תאר לך את השירים של הגשש בביצוע הרכב של 16 שחקנים, עם כל הסיפורים של הגשש. זה יכול להיות להיט, אבל הם כנראה מעדיפים לעשות דברים יותר מעניינים, 'קזבלן' למשל. אני לא מבין את השיקולים של מי שמקבלים פה החלטות". אם אתה כל כך מאמין בחומרים שכתבת לתיאטרון, למה שלא תפיק את זה באופן פרטי- "אין היום כבר מקום לתיאטרון מסחרי פרטי כמו בימים ההם. האמן לי שאני מציע הצעות רלוונטיות ואיכותיות, אבל מה שמבקשים ממני כל הזמן זה להביא את הגשש. מספר הפעמים שהציעו לגברי ולי להתאחד או לצרף צלע שלישית הוא אינסופי. היו אפילו דיבורים על צירוף של כל מיני קומיקאים מפורסמים אלינו. תבינו, זה נגמר. הגשש החיוור היה, וכבר לא יהיה עוד לעולם. זה כמו מנעול מספרים, ששלושה מספרים פותחים אותו. אין מספר אחר". "אני לא זועם. אני מודאג" בינתיים שייקה ("תכתוב שייקה ולא לוי", מבקשת אשתו, "זה יותר משקף אותו") מנצל את שנות הפנסיה כדי להמשיך ולכתוב לעצמו חומרים עם הפזמונאי קובי לוריא, שהפך לשותף הכי קרוב שלו לתהליך היצירה מאז לכתו של יוסי בנאי, אחד מהאבות הרוחניים של הגששים. השבוע הוא מוציא מארז דיסקים בשם "דור 3" ("שלושה דיסקים, אני בגיל השלישי ורוב חיי הייתי מקושר למספר שלוש"), שבו שני דיסקים שהוציא לאחר פירוק הגשש החיוור בשנת 2000 ודיסק שלישי, "רציתי לומר", שבו שירים שהוציא בשנה האחרונה ושירים חדשים. האזנתי לדיסק הזה כמה פעמים ולמרות המלודיה הנעימה, קשה להתעלם מכך שאתה זועם על הרבה דברים שקורים פה. "אני לא זועם, אני מודאג. אני מסתכל מסביב, ולא מבין, מה עבר עלינו? נהיינו בשנים האחרונות אמריקה, רק שאנחנו לא חיים באמריקה. צורכים פה סדרות וסרטים אמריקניים, וכולם נוהרים אחרי המותגים, וכל השיח נהיה כל כך שטחי ורדוד. אני מאזין לחבורת בנות שמדברות ברחוב וכל מה שאני שומע זה "אה? כה? דה!". הכל נהיה פה נהנתני, וזה מגיע עד למנהיגות שלנו. לאחד יש וילה בקיסריה ואחר מקפץ ממגדל למגדל. תראה, כשאדם עושה כסף באופן פרטי אין לי בעיה עם זה. אין לי גם בעיה עם שאיפה לעושר. יש לי בעיה כשזה מגיע מהכיס הציבורי. "קח לדוגמה את הקמפיין המיותר לעידוד התיירות, שנועה תשבי עושה עכשיו. זה הרי קשקוש במיץ עגבניות, שעולה המון כסף. כסף של מי? שלנו. ולמה עושים את זה? כי מישהו באיזה משרד ממשלתי החליט שזה נכון לעשות משהו שיקדם אותו ומעלה קמפיינים במיליונים. אין פיקוח על כלום. "מצד שני, אני רואה אנשים מעוטי יכולת הולכים לשוק ואוספים את שאריות הסחורה הפגומה שמושלכת לרצפה, וזה עושה לי קווץ' בלב. הכל נעשה פה פרוץ, מהנוער ועד לקודקודים הכי בכירים. זה מדאיג אותי. יש במארז שני שירים שכתב קובי ושנולדו משיחות שלנו. האחד נקרא 'נומי, ארץ', ששם אני שר 'נומי, ארץ אהובה, האוכלת את יושביה ושורפת כל חלקה טובה', ושיר אחר, 'אז מה היה לנו שם', שבו אני שואל 'איפה טעינו? מה עשינו לא נכון? אני נזכר, היתה צניעות, היתה שם מין כזאת פשטות. מתי ואיך כל זה ירד לטמיון-' תשמע, המצב נורא. הצניעות הלכה לאיבוד, וכל אחד רוצה יותר מהשני, ובו בזמן כל אחד חושב רק על עצמו. "תראה את החרדים. מגזר שלם של אנשים שלא תורמים למדינה ורק מבקשים לעצמם מיליארדים נוספים. הם לא משלמים מסים ורואים בנו גויים, אבל יודעים לחיות על חשבוננו. הבעיה פה היא שהכל מקולקל בגלל זה. לא נשארו תקציבים להכשרת מורות טובות או שוטרים טובים. זה מעגל קסמים שצריך לשבור". זאת לא פעם ראשונה שאתה מתבטא נגד החרדים, ובכלל מוטרד ממצב האומה. שקלת פעם להצטרף לכנסת- "לפני כמה שנים, כשטומי לפיד רץ לכנסת, קיבלתי הצעה להצטרף אליו. בגלל שמפלגת שינוי היתה אנטי חרדית והדעות שלי בעניין המגזר הזה מאוד ברורות, הם רצו אותי בפנים. נחמיה שטרסלר פנה אלי ואמר לי שעשו סקר שגילה שאם אתמודד על מקום בכנסת, אזכה לאהדת הקהל. אבל סירבתי". למה? היית יכול להשפיע מבפנים ולא רק לדבר על זה בעיתון. "כי מה שקורה בכנסת זה הצגה ריקה מתוכן. אין שם אמת אחת. כולם עושים הצגה ומניפולציות. זה לא סתם שכולם היום רוצים להיות חברי כנסת. אתה מקבל משכורת טובה, רכב, טלפון, מינוי לעיתונים, דואר חינם, מה לא. קובי ואני כתבנו במסגרת המערכונים שלנו מערכון על שני בטלנים שמחליטים לרוץ לכנסת בשביל לשדרג את עצמם. זאת הפכה להיות המציאות". אין שם צדיק אחד- "היה אריק שרון והיה אולמרט. בעבר היו גולדה, בגין ורבין, וגם יוסי שריד ושולמית אלוני. יש פה ושם נקודות אור, חיים אורון למשל, אבל היום אנחנו בעידן האינסטנט, שבו כולם חושבים על עצמם ואיך לקדם את עצמם. כולם מקימים מפלגות ורצים. לאן הם רצים? אין לי מושג. הכל נראה כמו תוכנית ריאליטי גדולה, שזאת, אגב, אחת הרעות של הטלוויזיה שלנו. אני פותח טלוויזיה, והריאליטי השתלט על כל חלקה פנויה, והתיאטרון הרפרטוארי הפך למסחרי ונטול כל ערך. התרבות שלנו מאבדת את עצמה, ובשביל לקבל במה צריכים לעשות ריאליטי. זה נורא בעיניי. "אני פותח טלוויזיה ורואה את מאיה בוסקילה ב'האח הגדול' ואחר כך ב'לה לה לנד' ושואל את עצמי למה בחורה כל כך מוכשרת ופנטסטית צריכה להיות מושפלת בתוכנית מהסוג הזה. אין לה איפה להשמיע את הקול שלה-" האמת היא שלא. אין היום תוכניות אירוח על המסך. "אז שתמצא דרכים אחרות להגיע אל הקהל. ראיתי את 'היכל התהילה' בערוץ המוסיקה וכאב לי הלב לראות איך מעליבים זמרים שיצרו בעבר מוסיקה נהדרת. בתוכניות הטלוויזיה צריכים היום לשיר במזרחית בשביל שיאהבו אותם". מישהו שהשתתף בריאליטי אמר לי לא מזמן שזאת היתה עבורו הזדמנות נהדרת לשיר ערב ערב על המסך, וגם לקבל שכר שסייע לו לכמה חודשים. "נו, באמת. זה אמור לשכנע אותי שזה ראוי? שמע, הייתי יושב ראש אמ"י במשך שש שנים, ואחד הדברים שיזמנו בתקופתי היה שאמנים יקבלו תשלום עבור השתתפות בתוכניות טלוויזיה ופיקוח על התמלוגים שמגיעים לאמנים. פגשתי אמנים גדולים שרעבים ללחם, וזה עצוב ונורא, אבל יש דרך מכובדת להתפרנס. זאת לא הדרך. "הייתי בפגישה בקשת, ושבי זרעיה שאחראי לכל 'היכל התהילה' הזה ו'לה לה לנד' ואני לא יודע מה עוד, אומר לי: 'מה נשמע? יש לי משהו בשבילך. אני אדבר איתך'. הוא ידבר איתי? הוא חושב שהוא ידבר איתי! אני לא רוצה לדבר עם אדם שיוצר יותר צהוב מצהוב ומשפיל אנשים. דוקר אמנים שצועקים איי ודוקר עוד יותר, בשביל שתהיה לו תמונה טובה יותר לטלוויזיה. לאן הגענו-" גם אתה חטאת בקמפיין לבשר. "ומה הבעיה עם זה-" מה הערך המוסף התרבותי בזה- "זה כתוב ראוי ועשוי טוב, ואני מפרסם משהו שאני מחובר אליו וגם מזוהה איתו. אני אוהב לאכול ואוהב לבשל. היה לי בעבר טור אוכל בעיתונות והוצאתי ספר בשם 'סיפורים עם רוטב', שהיו בו סיפורים אישיים ו-33 מתכונים. חוץ מזה, זה פשוט עשוי טוב. אין לי התנגדות לעשות דברים, כל עוד הם ראויים". הגיעו מים עד גועל נפש "זהו שיר לא מזרחי / לא מסחרי, לצערי. / זהו שיר לא מזרחי, / בלי אחותי, / גם בלי אחי. / זהו שיר שאין לו סיכוי, / כי זהו שיר שנולד עם ליקוי". (מתוך "שיר לא מזרחי", הפותח את הדיסק החדש) השיר הזה, אם הוא לא היה עצוב, הוא היה מצחיק. "זה שיר שפשוט משקף את המציאות. לפני שנתיים יהורם גאון אמר כמה מילים בגנות הזמר המזרחי, וכולם קפצו עליו. למה? מה הוא כבר אמר? הוא צדק בכל מילה שהוא אמר, ויותר מזה. אני רוצה לצטט את מתי כספי שאמר על המוסיקה המזרחית שהיא מוסיקה לריקודים. אתה יודע מה? אם זאת היתה מוסיקה לריקודים זה לא היה מכעיס אותי. הבעיה היא שאני רואה בטלוויזיה אנשים שרצים להופעות וצורחים את המילים. מה אתם צורחים? הקשבתם למילים? זה נורא". ואת זה אומר מזרחי שנולד במצרים- "אז על אחת כמה וכמה יש לזה תוקף. זה כל כך רחוק מהמוסיקה הערבית המפוארת. אלו גיבובי מילים". יש שאומרים שזאת בסך הכל תקופה כזאת. כמו שהיו תקופות של פופ, רוק וסגנון ארצישראלי. שזה גל. "גל? זה צונאמי. צונאמי שמחריב את התרבות והשפה שלנו. אני באמת לא מבין לאן אנחנו הולכים. ריאליטי בטלוויזיה, זמר מזרחי ברדיו, ופתאום גם לנשים אסור לשיר ויש הדרת נשים, וכשאישה שרה חיילים צריכים לקום ולצאת החוצה. מה זה? הרגשתי שקיבינימט, הכל צריך להיאמר. וזה מה שיש בדיסק הזה". ובדיסק אתה אכן נוגע בהרבה נושאים נפיצים. אתה לא חושש שזה יפגע במעמדך- "למה שאני לא אדבר? אנשים כמוני, שמקובלים על החברה ויש להם מעין הרשאה ציבורית, חייבים להגיד את דעתם. וחוץ מזה, אני לא מדבר על כל דבר. לפני כמה ימים הזמינו אותי להתראיין בערוץ הראשון על 'עמוד ענן', וסירבתי. מה אני, ליצן חצר שאדבר על כיפת ברזל? אילו דברים חכמים יש לי לומר בעניין? לעומת זאת, בענייני תרבות יש לי בהחלט מה לומר, וכל עוד אוכל, אומר את הדברים". בין שירי המחאה החברתיים במארז החדש מסתתר גם שיר אחד אינטימי ששייקה כתב והלחין, שנקרא "שיר ילדים". וכך נאמר בו: "כל כך הרבה דברים ראיתי בחיי / גם עצב וגם חיוך היו חלומותיי / חלמתי ילקוטים על גב של ילדים / ראיתי ילדים שמחים אך לא את ילדיי / אף פעם לא אראה / אף פעם לא אשמע בכי של תינוק / שהלב פשוט נקרע". "השיר הזה הבשיל בי לאט לאט. במשך שנים", אומר שייקה, שכמעט אף פעם לא דיבר בתקשורת על העובדה שמעולם לא היו לו ילדים. "בסופו של דבר, זה יצא ממני. כשהקלטתי את זה, שרתי את זה בקושי רב, עם גרון חנוק. אם מקשיבים טוב שומעים שאני לא מצליח להוציא טון נקי, כמו שאני רגיל. זה חנק לי את הגרון. "פשוט הרגשתי שאחרי כל השנים, אני צריך להוציא את זה החוצה ושמחתי מאוד שאורנה הסכימה איתי. בדרך כלל אני מספר לה על כל מה שאני כותב ועושה, אבל במקרה הזה הבאתי לה את השיר הסופי והמוקלט, וחיכיתי לשמוע מה יש לה לומר. לא רציתי להכאיב לה, ואם לא היה מקובל עליה, השיר לא היה נכנס לדיסק. להיות אישה נטולת ילדים זה דבר לא קל ומתנגש עם הגשמת הנשיות, למרות שאני לא יודע אם ה'אשמה' בה או בי". אף פעם לא בדקתם את זה- "עשינו לאורך השנים הרבה טיפולים וניסיונות עם גדולי המומחים והרופאים, ואף פעם לא הצלחנו להניח את האצבע על מה בדיוק מנע מאיתנו להביא ילדים. עכשיו זה כבר לא משנה. עברנו דרך קשה וארוכה, ובעיקר כואבת פיזית עבורה. בסיפור הזה של קשיים בהבאת ילדים, האישה היא זאת שתמיד עוברת את הסבל הפיזי, שטומן בחובו לא פעם סיכונים של חומרים מסוכנים. ואז הגיע הרגע שהחלטנו שדי, אנחנו לא רוצים לנסות יותר". זה בטח רגע קשה מאוד להחלטה. "מאוד", הוא אומר בהתרגשות. "אבל כשזה מגיע לסבל פיזי ולרגעים מביכים, זה גובר על הרצון. אני יכול לספר לך שפעם אפילו חשבנו לאמץ ילד, אבל פשנל אמר לי: 'למה לך לאמץ? תעשה ילדים משלך'. בסופו של דבר נשארתי בלי ילדים. הייתי צעיר וחשבתי שעדיין יש תקווה, אבל זה מעולם לא הסתייע. לא הכל מושלם בחיים". מתי הרגעים שזה צובט אותך- "כשאני רואה ילדים לא מחונכים ואומר בלב, 'אצלי זה בטח לא היה ככה'. אם לא הייתי הופך לאיש במה, אולי הייתי בכלל מתגלגל להיות מחנך. כשהייתי בכיתה ט', בקיבוץ גבעת ברנר, הייתי אחראי לשתי כיתות ו' מקבילות במהלך החופש הגדול. זאת היתה אחת התקופות היפות של חיי. הילדים נקשרו אלי, עד שההורים התלוננו שהם מגיעים הביתה באיחור. "כילד שעלה לארץ בגיל 5 והפך לילד חוץ בקיבוץ עין הים, שאפתי להקים לעצמי משפחה עם ילדים ולחנך אותם על פי דרכי. זה לא הצליח. לפעמים זה צובט לי את הלב, אבל מצד שני זה חיבר את אורנה ואותי והפך אותנו לזוג שמאוד מחובר זה לזו. אורנה היא המשפחה שלי והחברה הכי טובה שלי, והגשש היו המשפחה והחברים שלי משך שנים. נשארנו רק אורנה ואני". לא הכל דבש על החברות האמיצה, כמו גם על הקריירה חסרת התקדים של שייקה, גברי ופולי, נשפכו כבר עשרות אלפי מילים. השלישייה, שהכירה בהרכב "התרנגולים" והמשיכה לשלישיית "הגשש החיוור" שהקים אברהם דשא (פשנל), שברה כל שיא אפשרי של מספר מופעים, רווחים כספיים ומטבעות לשון שטבעה בשפה העברית. כשבע שנים לפני מותו של פולי החליטו השלושה לפרוש ("הגענו למיצוי. היינו כמו צ'רלי צ'פלין שכבר עשה הכל. הרגשנו שזה הזמן לרדת מהבמה"). בחודשים האחרונים נפוצו במדורי הרכילות והברנז'ה שמועות על נתק בין משפחת פוליאקוב למשפחת לוי. בתחילה הכחישו הצדדים את הנתק, אבל כעת חושף שייקה כי הכנת סרט הטלוויזיה לזכרו של פולי, שהוקרן לאחרונה בערוץ 10, אכן הובילה לקרע. "הכל נולד סביב זה שחשבתי שצריך לעשות סרט תיעודי על פולי. רציתי מאוד להאדיר ולפאר אותו, הוא היה שחקן וקומיקאי ענק, ובעיניי אפילו לא ידעו עד כמה. הצעתי את הרעיון לערוץ 10 והם נענו בשמחה. פניתי למפיק משה אדרי שיוביל את המהלך, והדברים נחתמו. רק שמהר מאוד מישהו מהצוות של אדרי השתלט על הסרט שאני הייתי אמור לעשות, לביים ולערוך. "הסרט הפך להיות עמוס בקטעים שיעל העבירה מ'הכל דבש'. לא אהבתי את התוצאה בכלל. אני יודע שגם גברי לא היה מרוצה ממנה. זה לא מה שרציתי שיקרה. היו לי חילופי דברים בעניין עם המשפחה של פולי, והם החליטו שהם מנתקים את הקשר איתי. זה כואב לי. היינו חברים מאוד מאוד טובים. הם החליטו שאני אויב שלהם וזה הוביל לקרע. "זה נורא חבל, כי אורנה ואני מאוד דאגנו לשוש והיינו מגיעים אליהם הביתה פעמיים בשבוע, יושבים ומדברים. בכל פעם שהיינו צריכים לקבל תמלוגים על הגשש - אורנה, שאחראית על הנושא, היתה ממלאת עבורה את החשבונית ורושמת לה צ'ק. דאגנו לכל. הכוונות שלנו היו טהורות. עכשיו הדברים השתנו, וחבל, כי יש לי געגוע אליה ואל פולי. "הסרט הזה נעשה מאחורי גבי, וזה הרגיש כמו גניבה. בסופו של דבר, הביקורות אמרו בדיוק את מה שאני חשבתי. באתי לברך ויצאתי מקלל. אם ככה טוב להם, אז טוב להם. לנו זה מאוד מאוד חבל. אולי הזמן יעשה את שלו". עם גברי אתה בקשר- "אני נפגש איתו די הרבה, יחסית, בדרך כלל על עניינים שקשורים לגששים, זכויות ותמלוגים. לא מזמן הוא עבר מכאן לקחת איזה צ'ק שהגיע לו וחיכה באוטו. אורנה יצאה אליו ואני יצאתי אחריה ואמרתי, 'מה אתה באוטו? כנס! אני מתגעגע אליך'. אני נהנה לשבת ולדבר איתו, זה תמיד מרגיש לי כאילו שום דבר לא השתנה. כמו בימים הטובים ההם". אתה עוקב אחרי העשייה שלו- "כשאני מגלה שיש משהו. גברי הוא מאוד סגור וגם צנוע, הוא לא מדבר על משהו עד שזה קורה. אז כשאני רואה בעיתון שיש משהו חדש או רואה פרסומת או תוכנית אוכל - אני בהחלט יושב ורואה". מה עובר לך בראש כשאתה נתקל בטלוויזיה בקטעים ישנים שלכם- "זה מציף בי געגוע עצום. בעיקר כשאני רואה קטעים של 'התרנגולים'. זה כל פעם מפעים אותי מחדש, וצר לי שאין הרבה תיעוד למה שעשינו בזמנו. יש מעט קטעים שצולמו בבלגיה במסגרת תוכנית שעשינו על ישראל, וגם זה מצולם רע. גם כשאני רואה מערכון של הגשש אני נעצר לראות. מבחינתי, אין גבול לנוסטלגיה של דברים שעדיין עובדים. המערכונים האלה מצחיקים אותי כל פעם מחדש, אולי אפילו מצחיקים יותר, כי אני יודע מה מסתתר מאחורי המערכון שמוצג או מה קרה בחדרי החזרות. אני גם מסתכל לפעמים על עצמי כשהייתי צעיר - קופץ, רוקד ושר. מי לקח אז כדורים נגד זה ונגד זה ובעד זה-" אומרים שאתה מאוד קנאי להפרת זכויות של קטעי הגשש ויושב ביו-טיוב להסיר קטעים שאנשים מעלים. "יושב זאת מילה דרמטית מדי, אבל בהחלט, אני מפקח על זה. יש בחנויות עשרה תקליטורים של הגשש שאפשר לקנות, וב-VOD יש שבעה מופעים של שעה וחצי במחיר עממי של תשעה שקלים ותשעים אגורות. יותר זול מכוס קפה. זה מה שנשאר לנו מהמפעל האדיר שהקמנו, ואלו התמלוגים שלנו. למה לגזול מאיתנו את המעט שנשאר? זה לא שאנחנו ממשיכים לפעול ולמכור את הדיסקים והדי.וי.די שלנו בהופעות. זאת גם הדרך לשמר את המורשת. נתנו הרשאה ליו-טיוב להוריד קטעים של הגשש שמועלים, ובמקביל פתחתי דף פייסבוק בשם 'שייקה לוי - הגשש החיוור', ולשם אני מעלה חומרים אישיים ונדירים וגם כותב הגיגים ואנקדוטות על העשייה שלנו וגם את דעותיי. חשוב לי לשמר את מה שעשינו ולחשוף את זה לציבור בצורה ראויה". ואתה לא חושב שאתה מחמיץ את ההזדמנות להיחשף לקהל צעיר שצורך תכנים ביו-טיוב ויכול לגלות אתכם ככה- "בן 10 לא יחפש אותנו מלכתחילה. הורה טוב שרוצה לחשוף את הילד שלו לתרבות ראויה צריך ללכת לחנות ולקנות את זה בשבילו, ולחשוף אותו לתרבות הישראלית במיטבה. בדיוק כמו שילדים מקבלים בגיל מסוים דיסק של זמר כזה או אחר שהיה אהוב על ההורים, למשל הביטלס, שעוברים מדור לדור. בסופו של דבר, כל דבר שקורה אצלנו צריך להתחיל מהחינוך בבית. להורים יש אחריות לא פחות ממחנכים. אני מקווה שמי שקורא את הדברים ייקח את זה לתשומת ליבו. כואב לי לראות לאן הגענו". שבי זרעיה מסר בתגובה: "אני מכבד מאוד את שייקה לוי ואת פועלו בעבר, אבל כנראה חוסר הרלוונטיות שלו גורמת לו להשמיץ אחרים. זקנתו מביישת את נעוריו". מהתיאטרון הקאמרי נמסר: "קיבלנו את המחזה על הגשש החיוור משייקה לוי, שאת כישרונו אנחנו מעריצים זה שנים. קראנו בעניין, בעיון ובציפייה. מן הראוי יהיה שאת חוות דעתנו המקצועית לא נפרסם בפומבי". משה אדרי, מבעלי יונייטד קינג, מסר בתגובה: "אנחנו מאוד אוהבים את שייקה לוי ומעריכים את כישרונו הרב. כראיה לכך, אנו משתפים איתו עכשיו פעולה בפרויקט נוסף. הכל נעשה מכוונות טובות, ונמשיך לשתף איתו פעולה גם בעתיד". שוש פוליאקוב סירבה להתייחס לדברים.
* * *
תגובות
