"האלווין", ארה"ב, 2018
40 שנה בדיוק אחרי שסרט האימה "האלווין" ("Halloween") של הבמאי ג'ון קרפנטר יצא לאקרנים, הוליד שורה ארוכה של המשכים וחיקויים והפך לאחר מסרטי הסלאשרים המצליחים והמשפיעים ביותר בהיסטוריה, מגיע אלינו "האלווין" - הסרט ה־11(!) בסדרה שעוסקת במעלליו המחרידים של הרוצח הסדרתי הפסיכופת מייקל מאיירס. למרות עייפות החומר, התוצאה משביעת רצון בסך הכל - בעיקר מפני שהיא מתעלמת מכל סרטי ההמשך והאתחולים המחודשים שהופקו במרוצת השנים ומתפקדת כהמשך ישיר לסרט המקורי, שזכה בזמנו לשם העברי "ליל המסכות".
מהרגעים הראשונים של הסרט החדש, ברור שהבמאי דיוויד גורדון גרין ("פיינאפל אקספרס") והשחקן דני מקברייד, שמתפקד כאן כתסריטאי, נחושים לעשות כבוד לקרפנטר. הם מתעלים בהצלחה את הווייב המציצני והמינימליסטי שלו, מתכתבים עם הסרט המקורי (ועם סרטי ההמשך) בדרכים ממזריות, ומעדכנים את חוקי הז'אנר כך שיתאימו לימינו אנו.
יותר מכך, השניים גם גייסו את קרפנטר כדי שיכתוב את הפסקול (שמבוסס על נעימת הסינתיסייזר האייקונית שלו, שהפכה לאחד מסימני ההיכר של הסדרה), ושכנעו את ג'יימי לי קרטיס בת ה־59 לשוב לנעליה של לורי סטרוד - הנערה שנרדפה בידי מאיירס בשני הסרטים הראשונים (ובשניים נוספים שהגיעו מאוחר יותר).
בדומה לסרט המקורי, גם הפעם מאיירס נמלט מבית הכלא קצת לפני ליל כל הקדושים, עוטה על פרצופו את מסכת הגומי המיתולוגית ועושה את דרכו אל עבר עיירת הולדתו כדי לתקוע את סכין המטבח שלו בכמה שיותר קורבנות רנדומליים ותמימים. עם זאת, הפעם לורי - שבילתה את 40 השנים האחרונות בהתמודדות עם הצלקות הנפשיות שנותרו בה בעקבות המפגש הראשון עם מייקל, ובהכנות אובססיביות לקראת שובו - מוכנה לקראתו. כמו שרה קונור ב"שליחות קטלנית 2", גם לורי נתפסת כמשוגעת. בתה אינה מדברת איתה, ונכדתה המתבגרת מנסה לשכנע אותה שהגיע הזמן להניח לעבר ולהתקדם. אבל כמובן שהפרנויה של לורי מוצדקת, וכמובן שרק היא תוכל לעצור את מסע ההרג המוטרף של מאיירס.
כמתבקש, גרין ומקברייד לוקחים אותנו לסיבוב בעיירה הקטנה, מציגים לנו גלריה של דמויות סימפטיות - שני ילדים חביבים, כמה תיכוניסטים מסטולים וחרמנים ואת השריף המקומי - ומתזמרים חופן של סצנות רצח סדיסטיות, ברוטליות ואפקטיביות. כל אלה מובילים לפינאלה הגדול, שמעמת את מאיירס עם לורי, בתה ונכדתה, ומעניק לסיקוול הזה את ההצדקה האמיתית לקיומו. הניצוד הופך לצייד (ולהפך), והנערה הבתולה וחסרת האונים מ־1978 מגיחה כסבתא נוקמת שממש לא מומלץ להתעסק איתה. הרעיון מוצלח, וכך גם הביצוע.
ציון: 7
