על רצפת חדר העריכה

גיבור הנובלה של אודי שרבני, "צריך לעשות את זה יותר", ששמה כשם הספר החדש שלו שראה אור בהוצאת ספרית פועלים, הוא קורא אובססיבי. הוא נמשך דווקא לרווחים כפולים ושאר טעויות עיצוביות: לתרגומים קלוקלים כמו "הם התחילו להסתובב סביב השיחים", ולכל ה"מסביב" של תהליך ההוצאה לאור של ספרים, כמו דברים מגוחכים שסופרים כותבים בפייסבוק לקראת ערבי ההשקה של ספריהם. בשיחה איתו, אומר שרבני שכמו גיבור הנובלה הזאת, שמשמשת מעין "מוטו" לספר כולו, גם הוא מתעניין בכל מה שבדרך כלל מתעלמים ממנו ונשאר בחוץ, על רצפת חדר העריכה – כמו ריבוע הצבע הריק שנותר על רצפת הסטודיו אחרי מופע ההשפרצות של הצייר ג'קסון פולוק. 

קראתי את הספר כמעין נסיגה פנימה, ניסיון להתבונן אל תוך המדיום ותנאי הייצור שלו. 

"אני לא מסכים לשום הגדרה", הוא אומר, וממהר לקחת לידיו את הספר שנח על השולחן בינינו, ולהצביע על הערת השוליים הארוכה שבה הוא מתייחס למבקרי ספרות, וליחסי הכוח הטעונים בינם לבין הסופרים. גם המבקרים, כמו כל הפעילות המטא-ספרותית, זוכים אצלו ליחס חשדני, אם לא יותר מכך. בספר הוא מסביר את האיבה בין סופרים ומבקרים במונחים תחרותיים: אם הסופרים מפתחים רגשי עליונות כלפי העולם שהם מנסחים בספריהם, המבקרים מאיימים על העליונות הזאת כשהם מנסחים את מעשה הכתיבה עצמו. אם הסופר הוא חקיין טלוויזיוני, הוא כותב, אז המבקר הוא חקיין של חקיין. 

אחר כך שרבני מסביר: הוא לא רוצה שיצטייר מהכתבה כאילו זה ספר "ספרותי" מדי. "קוראים שלא עוסקים בספרות אהבו מאוד את הנובלה הראשונה. אני מניח שדווקא לאנשי ספרות תהיה מגננה מול הנובלה הזאת, שמבקרת את הדיבורים על ספרות מסוג 'למה אין סצינות סקס טובות'. זה דיבור פתטי בעיניי".

ביקורות ספרות מפריעות לכתיב?

"הגעתי למצב שאני רוקד, מסתכל על עצמי מהצד וזה לא מפריע לריקוד. אני לא מנסה לשתק את עצמי, אם מישהו מנסה לנסח אותי, אהלן וסהלן, אני לא מנסה לשלוט בכל המצלמות". 

כמו גיבור הנובלה שלו, גם שרבני הוא קורא ספרים אובססיבי. הוא נשוי למיה, אמנית ומורה ליוגה, ועובד כספרן בספרייה עירונית בתל אביב, עבודה שמאפשרת לו לקרוא הרבה במיוחד. אבל הוא התחיל לקרוא ספרים בגיל מאוחר יחסית. הוא גדל בשכונת הדר יוסף בתל אביב, ועד גיל 25 שיחק כדורגל וקרא עיתונים בלבד. הוא נזכר באירוע מכונן: כשאביו, אוהד מוצהר של בגין, עבר לתמוך ברבין בשנות ה-90, הגיע רבין להתארח בביתם. אבל לפני שהוא בא, הגיעו לבית אנשים מטעמו עם הרבה שלטים, ואיתם הגיעה גם הטלוויזיה. זה היה רגע שפקח את עיניו להבין איך הדברים פועלים מאחורי הקלעים.

כשאני שואלת על מזרחיות הוא מבקש לא לענות, אבל מדבר על ההבדל בין "פוליטיקלי קורקט" ו"פוליטיקלי אוטו-קורקט". "פוליטיקלי אוטו-קורקט זה כשהצופה משליך על הסיטואציה את מה שהוא מחפש, כמו כשהטלפון משלים את מה שאנחנו כותבים. למשל בתור מזרחי מיליטנט, תראה דמות של מזרחי ותגיד שמציגים אותו באופן נלעג. ומה אם זה מתאים לדמות? דמות צריכה להיות דמות". 

כריכת הספר (ספרית פועלים)

דווקא בכתיבה של שרבני עצמו היצור הספרותי השביר הזה, דמות, נבדק בחשדנות ולעתים מפורק לגמרי. אין בספר דמויות עגולות, שלמות, או כאלה שמניעות איזו עלילה דרמטית. בנובלה השלישית בספר, "ממשיכים", מובאים בזה אחרי זה "אפיוני דמות" – מונח שלקוח מתוך תעשיית הטלוויזיה – שמחליפים את העלילה. "זה שילוב בין תסריט ובין סיפורת. אבל לא תסריט כפי שהוא באמת כתוב. אפיון דמות זה למשל פסיכולוגית שחוזרת בסוף כל יום עבודה על טקס שבו היא זורקת את המטופלים שלה מחוץ למכונית. מבחינה ספרותית זה לא נחשב אפיון דמות, אבל בעיניי זה מאפיין אותה".

גם בדיאלוגים הוא מטפל, כשהוא מכניס לנובלה הראשונה מה שהוא מכנה "סימפול דיאלוגים", ומדביק שורה של קטעי דיאלוגים מתוך ספרים אחרים. בסוף כל ציטוט כזה באה הערה עם שם המקור, אחרת היה קשה מאוד וכנראה בלתי אפשרי להתחקות מתוך הקטעים הגזורים האלה אחרי המקור שממנו נלקחו. "זה לא המשפטים המפורסמים כמו 'תמיד תהיה לנו פריז'", הוא אומר, "אלא ציטוט כמו 'כן, אני מבין' שלקוח מספר של סול בלו. אלה ציטוטים לגמרי מרוקנים מתוכן". 

"זה לא הגיע ממשהו אידיאלוגי, אלא מהניסיון למצוא את הסאונדים הנכונים של הכתיבה. לפני עידן היוטיוב היית שם תקליט או משהו, היית מנסה להוציא את האקורדים של השיר, אני מנסה בסימפול הזה להוציא אקורדים מאנשים". 

המוסיקה היא כלי עבודה חשוב בכתיבה אצל שרבני: הוא כותב רק עם מוסיקה באוזניות ("בספר הזה שמעתי הרבה Sleaford Mods"), אבל גם במוסיקה הוא נמשך אל רצפת חדר העריכה, אל מה שהמדיום מנסה לכסות עליו. היצירה האהובה עליו היא "4.33" של ג'ון קייג' – ארבע דקות ושלושים ושלוש שניות של דממה, אותה דממה שמסולקת מפני המוסיקה אבל מהווה גם נקודת המוצא שלה והאופק אליו היא מתכנסת. היצירה הזאת מוזכרת בספר הזה, ובשני ספריו הקודמים. "בכל ספר יש לי שני אילוצים", הוא אומר. "אחד שהדמויות יהיו נטולות שמות, והשני – להזכיר את '4.33'". 

אודי שרבני (צילום: יהושע יוסף)

הסאונד, הוא אומר, מוביל את הכתיבה שלו. הוא מתעניין באופן הגייתן של המלים. "אני יודע מהפעם הראשונה שאני שומע מילה אם זאת מילה שאדם אומר הרבה פעמים". הוא נמשך אל מה שהוא מכנה "תנועות הגוף של השפה".

תן דוגמה לפעולה הזו.

"אני אוסף משפטים – משפטים כמו 'זה לא טוב לך לדסקטופ', 'כל החיים שלי שם'. אלה לא משפטים שאני שומע בבית קפה או משהו, הם פשוט עולים, צפים, ואני אוסף אותם, ומתוך המשפטים האלה אני מתחיל לכתוב: תמיד יש לי את שם הסיפור ואת השורה האחרונה, ומשם אני מתחיל. אני לא יודע על מה הסיפור, אבל אני נותן למשפטים להוביל אותי". 

"אני אוהב למשל משפט כמו 'שינוי של 360 מעלות'. אני אומר שזאת לא טעות לשון, כי בסיבוב של 360 מעלות אתה חוזר לעצמך, רק אחרת. כמו בחור שמתחיל עם תיירת בים ב'סליחה, מה השעה?', אחר כך משנה ל'אני יודע ששואלים אותך את זה הרבה, אבל סליחה, מה השעה?', ובסוף משלים סיבוב של 360 מעלות וחוזר אל אותו מקום, אל אותו משפט ראשוני של 'סליחה, מה השעה?' אבל רק הוא יודע מה הוא עבר. רק אתה יודע את התהליך שעברת".

 

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו