כשמדברים על תלמוד, קרוב לוודאי שההקשר הראשוני שיצוץ לא יהיה הומור. אלא שספרו של ד"ר דוד ליפשיץ, חוקר ואיש חינוך, מערער הנחה זו. ליפשיץ לא מוצא בכך הפתעה: התלמוד, לדידו, שונה מספרות משפטית אחרת, שכן הוא מכיל תיאור עובדתי חי של דיוני החכמים ושל מציאות החיים ברחוב, במשפחה, בבית המדרש ובכל מקום אחר. כפי שהחיים מלאים ברגעים הומוריסטיים, קובע המחבר, נמצא אותם במבע של החיים שבתלמוד.
הקריאה בספרו של ליפשיץ משכנעת שהתלמוד מלא בגילויי הומור וסרקזם. לרוב לא מדובר בצחוק מתגלגל אלא בשנינות, לעיתים עוקצנית עד מאוד, ובהסתכלות מבדחת על מצבי החיים. הדמויות שמופיעות בטקסט התלמודי לא מהססות ללגלג על הנושאים הנצחיים שעניינו את האנושות לאורך כל ימיה.
בסיפור ממסכת נדרים (דף ס"ו ע"ב) אנו פוגשים בעל שלא מסוגל למצוא ולו דבר אחד יפה באשתו. רשימת המלאי ההיתולית של "נכסיה" שעולה מתוך שיחת הבעל עם החכם רבי ישמעאל בן רבי יוסי ראויה לקומדיה. הראש? עגול מדי. השפתיים? עבות מדי. האוזניים? כפולות. הכרס? נפוחה. הרגליים? רחבות כשל אווזה. כמו בבדיחה טובה, החכם דווקא מצליח למצוא באישה המתוארת דבר מה יפה: מתברר ששמה הוא לכלוכית, שם מתאים ונאה מאוד למי שנושאת אותו.
לא מן הנמנע שהבעל האומלל הגזים בעוצמת הכיעור. כפי שמציין ליפשיץ, ההגזמה שמביאה את הדברים לידי אבסורד היא טכניקה נפוצה בתלמוד. למשל, החכמים נעזרים בה כשרוצים לדון בתהפוכות האהבה - "ההוא שאמר: כשאהבתנו היתה עזה יכולנו לשכב על חוד הסיף, ואילו כעת שלא עזה האהבה, מיטה בת שישים אמה לא מספיקה לנו".
ליפשיץ מוצא דוגמאות נוספות לאופן שבו ההומור מאפשר להשמיע אמירות נועזות בתחומים צנועים בדרך כלל, כגון תחומי האישות והיצר. בסיפור במסכת עירובין (דף נ"ג ע"ב) רבי אבהו נאלץ להתמודד עם תהיית תלמידי בית המדרש בדבר ההיעדרות של רבי אלעי. רבי אבהו משיב בדרך מרמזת ומבדחת כי לחכם הנעדר יש סיבה טובה להמשיך לישון, משום שאת הלילה הוא בילה עם אשתו החדשה...
חכמי התלמוד התבדחו על חולשות אנושיות נוספות. סיפור אחד במסכת זבחים (דף צ"ו ע"ב) מספר על תלמיד שנטש את רבו, רמי בר חמא, ועבר ללמוד אצל רב ששת שהיה מקורב לראש הגולה של יהודי בבל. כשרמי בר חמא פוגש בתלמידו לשעבר הוא לא מפספס הזדמנות לעקוץ בו באמצעות משל על אדם שפוגש בשליט וחושב שמעכשיו "ריח המלוכה" נדבק אליו. מוסר ההשכל ברור: ההתחככות בגדולים אולי מלטפת את האגו, אך לא יותר מכך. "כדרכו של הומור", מאבחן ליפשיץ, "המשל הנזכר מתמצת את המסר במילים ספורות האומרות את הכל".
גם אירוניה עצמית, המזוהה כל כך עם ההומור היהודי, נוכחת בטקסט התלמודי. כך במסכת שבת (דף קנב ע"א) מובאת תשובתו של החכם היהודי רבי יהושע בן חנניה לשאלת הקיסר, שרצה לדעת מדוע החכם לא בא ל"בית אבידן", מקום שהיה מיועד לוויכוחים והתנצחויות בין חכמי אומות העולם לחכמים יהודים. תשובת החכם - "ההר מושלג, המדרונים מוקרחים, הכלבים לא נובחים והטחנות לא טוחנות" - ניתנת לפרשנויות מרובות, לא בהכרח סותרות.
המרכזית שבהן, לדעתו של ליפשיץ, מערבת מבט אירוני ומריר על מצבו של החכם הזקן: ראשו הלבין ו"קפא", קולו בוגד בו, ושיניו כהו. לא כל אחד מסוגל לקבל את הזדקנות הגוף בחיוך, כפי שעשה זאת רבי יהושע בן חנניה, אך ייתכן שבד בבד הוא צחק גם על אופי המפגשים ב"בית אבידן" ורמז לאווירה הווכחנית, הנשכנית והקרה ששוררת שם. כך או כך, תשובה ציורית שמתובלת בהומור מסייעת להתחמק אפילו משאלתו הנוקבת של הקיסר.
מטבע הדברים, נושא הזיקנה לא היה יכול שלא להעסיק את החכמים. כשרבי שמעון בן חלפתא נשאל על ידי רבי יהודה הנשיא, מדוע חרג ממנהג אבותיו ולא פקד את בית הנשיא ברגל, נשמעה תשובה מדהימה הן בכנותה והן בשנינותה. "סלעים נעשו גבוהים, קרובים נעשו רחוקים, משתים נעשו שלוש, משים שלום בבית בטל" - או במילים פשוטות יותר, אינני כשיר כמו פעם, ואפילו בסיוע של מקל (הרגל השלישית) לא אוכל לצעוד למרחקים כפי שנהגתי קודם.
התוספת המבדחת לגבי בטלות היכולת לקיים מצוות עונה משלימה את תמונת הזיקנה. חייבים להודות שאחרי תשובה שכזו, רבי יהודה הנשיא פשוט לא היה יכול לכעוס על רבי שמעון בן חלפתא.
ברוח טובה / דוד ליפשיץ; הוצאה עצמית, 332 עמ'
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו