"מרים גרה בקומת מרתף קטנה ואפלולית, שהיה בה ריח כאילו שנכנסת לאיזה יער. משהו מכושף כזה, כמו להיכנס לאגדה. בפעם הראשונה שראיתי אותה היא נראתה לי כמו מכשפה, השיער שלה היה מאוד דליל, היו לה משקפיים עגולים והיא הסתכלה עלי במין מבט קפדני... והיא היתה כל כך קטנה.
"לפעמים ילדים היו באים אליה עם משהו מהוריהם, איזו עוגה קטנה או חלה לשבת, והרגשתי שהם נורא מפחדים להיכנס לבית. למרים היתה צלחת עם סוכריות בשבילם, והיא תמיד היתה עושה להם מין תנועה כזו עם האצבע, בואי בואי... הם היו נכנסים, חוטפים את הסוכרייה ובורחים. היא הפחידה אותם".
את התיאור המפתיע הזה של המשוררת מרים ילן־שטקליס מספקת ברכה ברקן, חברתה ומי שהיתה במשך שנים עוזרת הבית שלה. מדוע מפתיע? כי קשה לדמיין את המשוררת שאין ילד שגדל בישראל שלא מדקלם בעל פה לפחות שיר אחד או שניים שלה - "דני גיבור", "פרח נתתי לנורית", "בובה זהבה" ועוד רבים אחרים - כמישהי ש"מפחידה ילדים".
אלא שגם זה היה צד באישיותה רבת הפנים, הסבוכה, המסוכסכת והמורכבת של כלת פרס ישראל לספרות ילדים ונוער. אישיות הנחשפת כעת בסרט "לבדיתי - האגדה על מרים ילן־שטקליס", שיוקרן השבוע בפסטיבל הסרטים הבינלאומי בחיפה וב־3 בנובמבר בתאגיד השידור "כאן". הסרט הופק במסגרת סדרת "העברים", המוקדשת למשוררים ולסופרים, "פרויקט שבמסגרתו נוצרו הסרטים על ביאליק, יונה וולך ואחרים", מספר יוזם הסדרה, הבמאי יאיר קדר.
את שרביט הבימוי לסרט על ילן־שטקליס קיבל מקדר הבמאי ראובן ברודסקי, 38, שביים לפני כן, בין היתר, שני סרטי דוקו אישיים על משפחתו שהיגרה מרוסיה - "הום מובי" ו"שבעה ימים בסנט פטרבורג".
"כשיאיר קדר פנה אלי בטלפון, לקח לי כמה דקות לתפוס את השם של מרים", הוא מספר, "אבל אשתי נכנסה לשיחה ואמרה 'כן' בהתלהבות. היא אמרה לי, 'אלה כל השירים שאתה שר לסופיה, הבת הקטנה שלנו', ואז הבנתי שיש פה עניין. הרי אלה שירים נפלאים. קיבלתי דמות שלא יאיר קדר ולא הקהל הישראלי יודעים הרבה על הביוגרפיה שלה: מרים היתה אישה ערירית, ללא ילדים, ונשארו ממנה רק שירים".
הצללים לחדר באו
מרים ילן־שטקליס נולדה באוקראינה לפני 118 שנים בדיוק - ב־21 בספטמבר 1900. אביה היה מנהיג ציוני ואמה נפטרה ממחלה כשמרים היתה בת 16. היא עלתה לארץ עם אביה ושני אחיה ב־1920, ומאז עלייתה התגוררה בירושלים ועבדה שנים רבות בספרייה הלאומית ובתרגום ספרים משלל השפות שידעה. בשנותיה האחרונות עברה לחיפה, שם טופלה על ידי משפחת אחיה. היא נפטרה ב־9 במאי 1984, בגיל 83 וחצי.
לרגל יום הולדתה של ילן־שטקליס יתקיים הערב אירוע חגיגי בתיאטרון תמונע בתל אביב (22:00), כחלק מהמופע "יש לי סוד" שיצרה נועה גולדברג רוזן. בערב יתארחו דליה פרידלנד, איילה אשרוב, גלעד אפרת, יעל קראוס, צדי צרפתי ועוד אמנים ואורחים שיבצעו משיריה של ילן־שטקליס ויספרו עליה.
במהלך העבודה על הסרט גילה ברודסקי קווים משותפים רבים בינו לבין המשוררת שחקר והתוודע לכך שגם היא, כמותו, עלתה לארץ בגיל 20. "אני עליתי מסנט פטרבורג, אבל אני יליד אוקראינה והתברר שגם מרים מאותם אזורים. היא מאוד הזכירה לי את סבתא שלי, סבתא אוקראינית כזאת, שקצת הלבשתי את מרים עליה", הוא מספר, "הניגון של השפה הזכיר לי את אמא ואת סבתא, ומרים נכנסה לי ללב. הניגון שלה לא לגמרי ישראלי, משהו שם נשאר אוקראיני, והבנתי שהזהות של מרים היא למעשה דור אחד וחצי, אחת משלנו".
ילן שטקליס עם שמוליק קראוס // צילום: מתוך הסרט
הכמיהה ל"אמא רוסיה" מתבטאת בסרט, בין השאר, דרך דמותו של ארקדי מרגוליס, רוסי שסייע ליהודים לברוח מציפורני הקג"ב ולהימלט מבריה"מ, ואחר כך ברח בעצמו מהסובייטים, עלה לארץ והיה שוטר בירושלים. בין מרגוליס לבין ילן־שטקליס נוצר קשר מיוחד, שהיה מבוסס על אגדות עם רוסיות.
"הוא נראה כמו איכר רוסי כזה", אומרת עליו ברכה ברקן בסרט, ואילו בתו של מרגוליס, אורנה, מספרת כי "לאבא ולמרים היה קשר מיוחד, סודי מאוד. היו הרבה סודות שהם לקחו איתם לקבר. היא היתה אשת סודו, הרבה מעבר לספרות ושירה".
יורי מרגוליס, בנו של ארקדי, היה הולך עם אביו לביתה של מרים. "אהבתי מאוד לשמוע מאבא את הסיפורים ואת אגדות העם הרוסיות", הוא מספר, "ופתאום אנחנו באים לבית של מרים, למטבח הקטן שלה, ומה שהיא רוצה לשמוע זה אגדות עם רוסיות. אבא אמר לה, 'טוב, בואי נשתה כוס תה ואני אספר לך בינתיים אגדה', והיא, הקטנטונת יושבת ומקשיבה, צמאה עם עיניים פקוחות לרווחה, מחכה לשמוע עוד אגדה ועוד אגדה על נופים רוסיים והווי רוסי".
לדברי ברודסקי, "אגדות העם הרוסיות האלה התחברו אצלי במובן אישי ורגשי. בשירים של מרים הרי אין משהו 'ישראלי', הם שירים של הנפש פנימה ולכן הם אוניברסליים ושרדו את מבחן הזמן. הילדות שלי היתה מלאה באגדות רוסיות, וכששמעתי שגם מרים אהבה אותן אמרתי לעצמי - זהו, זה המפתח לחיבור שלי איתה, והפכתי את הסרט לאגדת עם רוסית שהגיבורה שלו היא 'מכשפה', או אולי בעצם נסיכה מקוללת".
למה לגרש החושך?
"חייה של מרים היו מלאים סודות ומסתורין, ובשיריה ובסיפוריה יש אופל גדול שנובע מכמה חוויות אישיות שמוצפנות בהם", מספר ברודסקי, "למשל סיפור חטיפתה על ידי צוענים כשהיתה בת 4, שמובא מפיה בסרט, וגם תקיפה מינית ואולי אפילו אונס".
הרמזים לתקיפה המינית נמצאים בסיפור בשם "גשם", שכתבה בשנות ה־40. "זה לא סיפור שכתוב כאוטוביוגרפי, אבל השמות, הנופים והרקע שלו הם לחלוטין אוטוביוגרפיים", אומר ברודסקי, "מסופר בו על ילדה בת 11 שיוצאת לשיט אסור עם איכר שעובד אצל הוריה והיא מאוהבת בו, ומתברר שהוא עריק נמלט מהצבא הרוסי. יש שם קטע שמתאר התחלה של התבגרות מינית, כשנרטבת לה החולצה ורואים קצת מניצני שדיה. בהמשך האיכר משאיר אותה על גדות הנהר והולך לבקר את אמו, ובזמן הזה מגיע מוז'יק שיכור ומנסה לאנוס אותה, אך למרבה המזל האיכר חוזר ומציל אותה כשהוא הורג את האנס. מההיכרות שלי עם מרים אני יכול אולי להניח, ואין לי שום הוכחות לכך, שהתקיפה המינית הזו התרחשה במציאות - וכשמרים היתה בגיל הרבה יותר צעיר".
אולם הטראומה הקשה ביותר שחוותה, וכך גם מעידה ילן־שטקליס עצמה בהקלטה הנשמעת בסרט, היא מות אמה. "התחלתי לכתוב שירים אחר מותה הפתאומי של אמא", היא אומרת, "ההלם הזה, היות שהיה הראשון, היה הקשה ביותר בחיי. התחלתי לכתוב שירים מפני שהייתי במצוקה נפשית איומה".
לדברי ברודסקי, "פעמים רבות, משוררי וסופרי ילדים כותבים דווקא לגיל הזה כי הם חוו טראומה קשה שהשאירה אותם, רגשית ומנטלית, ילדים. אני חושב שזה גם מה שקרה למרים. בנות של חברות טובות של מרים, שהיום הן בנות 80 וראיינתי אותן לסרט, סיפרו שהמפגש איתה לא היה נעים. הן העידו שהיא לא היתה רגישה לילדים, לא ידעה להכיל אותם. לא היה מצב, למשל, להשאיר ילד אצלה כבייביסיטר. העניין העיקרי שלה עם ילדים היה להקריא להם את שירתה ולראות איך היא עובדת עליהם. בדיעבד אני מבין שזה בגלל שהיא היתה ילדה בעצמה, והיתה קנאית למקומה. השירה שלה באה מתוך מרים הילדה - ולא מהתבוננות בילדים מנקודת מבט של מבוגר. אולי בגלל זה היא גם נוגעת, חודרת יותר לעומק".
מי שמחזקת את הנקודה הזו היא אושרה שוורץ, קולנוענית וחברתה של מרים, שהחלה את הקשר עימה כנערה. "שירי ילדים, כך זה בדרך כלל, מתחילים עצובים ונגמרים שמחים", היא אומרת, "התהליך הזה הוא תהליך של מבוגר שמנסה לנחם ילד ולומר לו, אתה עצוב עכשיו? ניתן לך סוכרייה, אמא תחזור והכל יעבור. אצל מרים זה לא כך. היא מאפשרת לילד להישאר איפה שהוא בועט ברגל, זועם וכואב, שם מותר לו להיות, והכאב הוא עצום, אינסופי. ים אדיר של כאב שבשירתה של מרים הילד נמצא בו וחווה אותו".
והרי הוא ילד טוב...
ילן־שטקליס היתה נשואה במשך עשר שנים, מגיל 29 עד גיל 39, לארכיאולוג משה שטקליס. גם נישואיה הסתיימו בטראומה, לאחר שבן זוגה שעזב אותה לטובת מאיירת ספריה, בינה גבירץ.
"מרים אמרה באחד הראיונות איתה שהיא מאוד אוהבת ילדים, רצתה ילדים משלה ושלצערה הגדול לא היו לה ילדים", מספר ברודסקי, "אגב, לאותו שטקליס לא היו ילדים גם מבינה גבירץ".
שיריה של מרים היו של הנפש פנימה. ראובן ברודסקי// צילום: ליאוניד ברודסקי
אולם היו כאלה שהרגישו כמו ילדיה של מרים. "במובנים היא היתה האמא האמיתית שלי", מספרת שוורץ, "אמי הביולוגית לא היתה מאוד רגשית אלי, אבל היא כל הזמן הקריאה לי את השירים של מרים שבאמצעותם קיבלתי, אפשר להגיד, אהבת אם. בגיל 16 כתבתי לה מכתב וסיפרתי כמה היא חשובה לי וכמה אני אוהבת את השירים שלה. היא התקשרה אלינו הביתה ואמרה לאבא שלי, 'אני מוכרחה לפגוש את הבת שלך, בבקשה תגיד לה לבוא מהר ככל האפשר.' אני חושבת שלמחרת כבר הייתי אצלה, דפקתי בדלת בלב רועד והיא פתחה לי והיתה כל כך קטנה, ממש זעירה... היא שאלה, 'את רוצה לשתות קפה בכוס רגילה או בספל ענקים?'"
והיה למרים עוד "ילד", מפורסם יותר. "היא 'אימצה' ילד מופרע ואפל, כנראה קצת כמוה, ו'פגום' כמו הבובה אלישבע שעליה כתבה - זה היה שמוליק קראוס", מספר ברודסקי, "שמוליק ענה אצלה על המון חסכים, אם זה חסך בבן, ואם זה חסך באמן גדול, שירים את שירתה לשלב אחר ויביא אותה לציבור רחב - ומבוגר".
הקשר בין ילן־שטקליס לקראוס התחיל ב־1967, אז הלחין הזמר את השיר "בובה זהבה" לאלבום של "החלונות הגבוהים". השיר הפך ללהיט אלמותי, וב־1975 העלה קראוס עם ג'וזי כץ את המחזמר "לבד ביחד ולבד לבד", שכולו שירי מרים ילן־שטקליס שבהם "מיכאל", "הדוד של בובתי", "אצו רצו גמדים" ועוד. את המחזמר ביים צדי צרפתי, והוא כלל קטעי קישור שכתב יהונתן גפן. באותה שנה יצאו שיריה של ילן־שטקליס מהמחזמר גם באלבום של כץ וקראוס באותו שם.
"הדבר המדהים שחיבר ביניהם כאמנים היה שקראוס לא התייחס למרים כאל משוררת ילדים ואל שיריה כאל שירי ילדים", אומר ברודסקי, "הוא לקח את הטקסטים והלחין אותם כשירים למבוגרים, וזה היה חלומה הגדול של מרים. היא תמיד אמרה, 'אני לא מבינה למה מתייחסים אלי כאל משוררת ילדים - אני משוררת'. אני חושב שהיא צודקת לחלוטין. 'דני גיבור', למשל, הוא לדעתי שיר האהבה הכי יפה ומדויק שקראתי.
"אגב, בסוף ימיה עברה מרים לבית אחיה בחיפה וטופלה במסירות על ידי ילדיו ונכדיו. כשחלתה מאוד עברה לבית אבות יוקרתי בכרמל, ושמוליק 'חטף' אותה לסיבוב סהרורי של 24 שעות, כנראה בתל אביב. איש לא יודע מה קרה שם, ויש גם מי שמכחישים את העניין, אבל אני מאמין שזה קרה".
על הקשר המיוחד עם מרים מספר קראוס עצמו, שהלך לעולמו בשנת 2013, בהקלטה הנשמעת בסרט ובה הוא מתאר כיצד באה לעזרתו כשעמד למשפט על שימוש בסמים. "השופט שומע את הטיעונים", אומר קראוס, "ומי מופיעה אם לא הגברת ילן־שטקליס. היא אומרת, 'הוא לא יכול להיות כזה רע כמו שאתם חושבים...' אז השופט אומר לה, 'בכל אופן, מצאו גם סמים', והיא אומרת, 'נו אז מה זה סמים? אתה תשחרר אותו עכשיו ומייד אני מבקשת'. השופט אמר, 'טוב, אני משחרר אותו'".
מי שליוותה מקרוב את הקשר המיוחד בין קראוס הזמר למרים המשוררת היא ג'וזי כץ, שגם מבצעת בעצמה רבים מהשירים. "שמוליק הרגיש אהבה חזקה ממרים", היא מספרת, "שהיתה בלי דרישות ממנו ובלי אתה כן בסדר לא בסדר. מרים קיבלה אותו בתור אמן, בתור חבר ובתור בן, והיא הרגישה גם קשר מיוחד איתנו. לא היתה לה משפחה, וזו היתה תקופה בחיים שלה שבה איתנו היא הרגישה משפחה".
בסרט מקריאה ג'וזי מכתב שכתבה מרים לה ולשמוליק: "יקיריי ג'וזי ושמוליק, ניסיתי וניסיתי להתקשר בטלפון, אני מצלצלת ומצלצלת, ואין תשובה. מה שלומכם? שמוליק, האם אתה מרגיש בסדר? אולי תיתן צלצול קצר?" לאחר מכן היא מניחה את הנייר ואומרת: "היו תקופות שהוא היה הרבה בקשר איתה, והיו תקופות שהוא פשוט נעלם לה. גם לי..."
התחבא בתוך שבלול
בסרט בנה ברודסקי גם את "העולם שירי" של ילן־שטקליס, שבו חיים דובונים, גמדים, חברים דמיוניים וכמובן ילדים. מרים מוצגת בו כבובה מבוגרת, ספק מכשפה, הנוסעת על כרכרה העשויה כפפה שחורה. מילות שיריה כתובות על עטיפות סוכריות מאוירות, היא מקריאה אותן, ושירים אחרים מקריאה השחקנית הצעירה שירה האס, בליווי מוזיקה מופלאה של עדי רנרט.
בובה של ילם שטקליס, מתוך הסרט
"הראיונות בסרט מצולמים באור חזק, מסנוור אפילו, ואילו העולם שלתוכו הכנסתי את מרים כבובה מבוגרת הוא עולם אפל", מסביר ברודסקי, "זה מפני ששירי הילדים שלה הם לא שירי ילדים, אלא שירים אפלים, עצובים, מורכבים מאוד. שיר גאוני בעיניי, שלגמרי מתפספס ונתפס כשיר ילדים שטותי אולי, הוא 'אצו רצו גמדים'. מבחינתי, אם הסרט הוא אגדה על מכשפה, השיר הזה הוא האברא קדברא שלה. זה שיר על הקטון שבין הגמדים, שמתחבא בתוך שבלול ולא יודע איך לצאת. תחשוב על הילד הכי קטן, שנכנס למבוך ולא יודע לצאת. תחשוב איזו אימה זו. אז הבנתי שהשבלול הוא מטאפורה לבדידות, כשאצל מרים הילד או הילדה נקלעים בדרך כלל למצב של בדידות או אובדן שהם לא יכולים להשתחרר ממנו - והם נשארים בו. למשל בשיר 'לבדי', שבו האמא הלכה ומבחינת הילד היא לא תשוב והוא נשאר 'לבדיתי, לבדיתי - ובכיתי'.
"למרות שלמרים היו חברות קרובות, אפילו חברות נפש, וגם חיים חברתיים, היתה לה בדידות קיומית, איקונית אולי. היא ידעה להשתמש בבדידות הזו כחומר גלם לשיריה ודאגה לשמר אותה, כמו באיזו צנצנת שימורים רוסית כזו, כי היא יצרה מתוכה. הרבה אנשים שפגשו את מרים פעם אחת, או לרגעים ספורים, מתארים מפגש של 'אוי ואבוי'. אבל כשמכירים אותה מגלים ילדה קטנה שכלואה בתוך שבלול של בדידות, לא יכולה ובשלב מסוים גם לא רוצה לצאת ממנו, כי מתוכו היא יוצרת".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו