הרב יצחק דוד גרוסמן עוד לא מסיים את התפילה, רחוק משלב קיפול התפילין, וכבר מתאספים סביבו עשרה אנשים. אחד מספר על בעיות במשפחה, אחר על קשיים בפרנסה. הרב מוציא פנקס קטן ורושם כל פנייה ובקשה. מדי פעם הוא שולח יד לכיס ומוציא עוד קופון לרשת קמעונאות גדולה, שתרמה לו קופונים כדי שיחלק לנזקקים.
"70 אחוז מהזמן אני משתדל להקדיש לאנשים פרטיים, כל אחד עם הצרות שלו. בנינו במגדל העמק קהילה כזאת, שאם אדם קם על צד שמאל או שהבוילר שבור - באים לרב. יש פה בעיות מכל הסוגים: שלום־בית, ילדים, מס הכנסה, משרד השיכון. זה התענוג שלי לעזור לכמה שיותר אנשים כמה שאפשר".
הרב גרוסמן, רבה של מגדל העמק, הוא "הרב פירר של הרווחה". לא מזמן חצה את גיל 72, ואחרי 50 שנות פעילות ציבורית הוא מגיע בשנים האחרונות לשיא של מפעל חברתי: רשת החינוך שלו, "מגדל אור", מעניקה מסגרת חינוכית לאלפי ילדים בסיכון, מגיל הינקות ועד גיל הבגרות, כבר יותר מ־40 שנה. לפני כמה שנים לקח לידיו את "כפר זוהרים" - כפר חינוכי־טיפולי לבני נוער מהמגזר החרדי, שאינם מוצאים את מקומם במסגרות החינוך החרדיות המקובלות. הוא הקים תנועת נוער בשם "אור ישראלי", מחלק בכל חג אלפי סלי מזון למשפחות נזקקות, מקדיש זמן רב לשיקום אסירים, ועוד.
בשנת 1980 זכה גרוסמן בפרס "אבי האסירים". ב־1983 זכה בפרס "אהבת ישראל" מטעם הנשיא הרצוג ורה"מ בגין. ב־1991 זכה בפרס "מגן הסובלנות" מטעם יו"ר הכנסת. ב־2004 זכה בפרס ישראל למפעל חיים. ב־2006 זכה בתואר דוקטור כבוד מאוניברסיטת בר־אילן. ב־2008 הדליק משואה בערב יום העצמאות. ב־2014 זכה בעיטור הנשיא.
התמונות על קיר משרדו מראות עד כמה הצליח תמיד להישאר בקונצנזוס. חיבוקים חמים עם ביל קלינטון וקולין פאוול, עם בנימין נתניהו ואריאל שרון, וגם עם הרב אלישיב ובכירי האדמו"רים העומדים בראש חסידויות קיצוניות.
האיש שגדל במאה שערים הפך לאחד הרבנים המקובלים על כל גוני הקשת בישראל, עד כדי כך שיש המדברים עליו כעל מועמד לתפקיד נשיא המדינה.
לפני ראש השנה שוב ערך הרב מבצע חלוקה של ארגזי מזון למשפחות נזקקות. באריזת הארגזים סייעו לו האלוף (מיל') יואב גלנט, ניר ברקת, ניקול ראידמן, רז זהבי, שלומי שבת, פאר טסי ואחרים.
"כבר 15 שנה אני עושה את המבצע הזה", הוא אומר. "האנשים המוכרים שומעים על הפעילות הזאת ובאים לעזור. יש להם לב, כל אדם יש לו לב. אנחנו לא מדברים על דת ומדינה, רק על חסד וחסד".
• • •
יצחק דוד גרוסמן נולד בירושלים, דור שישי לחסידים ירושלמים. הוא התגורר עם אביו, שהיה ראש ישיבה ידוע, עם אמו ועם עוד תשעה אחים ואחיות בבתי ורשא שבפאתי שכונת מאה שערים. "זו היתה דירת 70 מ"ר, השירותים היו מחוץ לבית, ובלילה היו מניחים מזרנים וישנים", הוא מספר. גרוסמן התחנך במוסדות של החסידות בירושלים, ולאחר מכן בישיבת פוניבז' לצעירים ובישיבת סלבודקה.
איך מתגלגל ילד שלמד במאה שערים לפרס ישראל ולמועמדות לנשיאות, הסמלים הכי ציוניים שיש?
"ככה יצא, השגחה פרטית. אני חושב שזה התחיל מאבא שלי. היה לו לב רחב, כל אדם עם בעיה מכל סוג שהוא היה בא אליו. כשהגיעו לארץ עולי תימן, הוא נסע לראות איך הם מסתדרים וחזר הביתה עם 12 ילדים שלא היה להם איפה לישון. הבית שלנו היה קטן, אז אני נאלצתי לישון במיטה שלי עם עוד שני ילדים. היה חינוך להתמסרות.
"בגיל 16 היה יהודי בחסידות שחלה ואושפז בהדסה עין כרם, ולא היתה לו משפחה. שאלו מי יכול להתנדב לבקר אותו ולהיות איתו בשבת, ואני הסכמתי. בדרך להדסה עברתי בקריית מנחם, ראיתי שם ילדים מסורתיים שמשחקים, והיה נראה שהם יותר ברחוב מאשר בבית.
"התחלתי לדבר איתם, שאלתי אותם איפה הם לומדים, איפה הם גרים, וראיתי שהם רחוקים מאוד מהתורה וממסורת ישראל, אז קבעתי איתם שניפגש פעם בשבוע. הייתי בא, לומד איתם פרקי אבות, נותן להם קצת מתנות, שר איתם. שם הרגשתי שיש לי חוש להתעסק עם הנוער שמתרחק".
ב־1968, כשהיה בן 20, נישא גרוסמן לרבנית אסתר בלה גרוסמן, "אבא שלה היה ראש ישיבה בחב"ד. הגיע שדכן לאמא שלי והציע את אשתי. אמא שלי חשבה שלא יכול להיות שאבא שלי, שלובש 'זברה' (הלבוש הנהוג בחסידויות השמרניות בירושלים; י"ש), יסכים לשידוך עם חב"דניקים, אבל איך שהוא שמע מי המחותנים - אמר מייד לעשות את השידוך".
• • •
כעבור שנתיים קיבל גרוסמן את ההחלטה ששינתה את חייו. "עליתי לרבי שלי, האדמו"ר מלעלוב. סיפרתי לו שהייתי בכותל, שהתפללתי ושהיתה לי התעוררות גדולה, שאני רוצה להתנדב במשך שנה בעזרה לילדים מסכנים. הוא התקרב אלי ואמר: 'איצ'ה דוביד, אולי תלך לראות מה אתה יכול לעשות במגדל העמק?'
"אין לי מושג מאיפה זה הגיע. איך הוא ידע בכלל על מגדל העמק? איך הגיע לזה? אני לא יודע. אצלנו לא שואלים ולא מערערים על שום מילה של האדמו"ר. בכלל לא ידעתי איפה זה מגדל העמק, לא ידעתי אם זה בצפון או בדרום, ממש כלום.
"יצאתי ממנו והתחלתי להתעניין. שמעתי על מקום עם סטיגמה נוראית, פשע, עבריינים. היה מקרה ששרפו את בניין העירייה, שרפו את בית ההסתדרות. אבל הרֶבֶּה אמר, אז עושים. המזל שלי הוא שהתחתנתי עם מישהי מחב"ד, ששם רואים חשיבות גדולה בעניין השליחות.
"הגעתי למגדל העמק, ניגשתי לאדם ברחוב ושאלתי אותו: 'איפה הישיבה פה?' אני בא ממאה שערים, אין דבר כזה שאין ישיבה.
"הוא מסתכל בי במבט מוזר ואומר: 'אין ישיבה'. אני שואל: 'איפה תלמוד התורה?' הוא אומר: 'אין תלמוד תורה'.
"אני שואל אותו: 'אם כך, איפה הנוער מסתובב?' והוא אומר: 'בדיסקוטקים'. בכלל לא הכרתי את המילה דיסקוטק. חשבתי שאולי זה מוסד, או סוג של ישיבה שקוראים לה דיסקוטק.
"הלכתי לשם, נכנסתי, והם קיבלו הלם. רב ירושלמי, עם כל הלבוש החרדי והפאות. הם היו בטוחים שמישהו בחוץ נפטר ובאתי לחפש אנשים שישלימו מניין.
"אבל באתי להיות איתם שם, לדבר איתם. באותו רגע נוצר קליק ביני לבין החבר'ה".
מה קרה שם?
"בהתחלה הם היו בהלם. מה קשור יהודי עם זקן?! אמרתי להם משפט אחד: 'באתי לגור איתכם'. בזמנו כולם רצו לגור בירושלים, כולם חלמו על זה, ופתאום מגיע אדם מירושלים למגדל העמק, לפריפריה, ואומר שהוא רוצה לחיות איתם. זה כבר עשה קליק.
"התחלנו לשיר ביחד, והיתה אווירה טובה של 'סחבק', כמו שאומרים. הם ראו שאדם שנראה להם מנותק יכול להיות חבר טוב שלהם.
"התחלתי לבוא בכל לילה. אחר כך התחלתי להזמין אותם אלי הביתה. כל אחד סיפר את הבעיות שלו, הם מצאו אוזן קשבת, כותל לספר את הבעיות. ניסיתי לעזור להם, לחזק אותם".
עם אשתו הרבנית אסתר בלה גרוסמן. "אשתי היא מחב"ד, ששם רואים חשיבות גדולה בעניין השליחות" // צילום: מרים צחי
דרך אותה קבוצה הגיע הרב גם לביקורים בכלא, פעילות שהוא עושה כבר עשרות שנים. "בפעם הראשונה שביקרתי מישהו בכלא שאטה הייתי בהלם. מי שנכנס לכלא בפעם הראשונה חוטף שוק. המראות, האנשים, זה לא פשוט.
"אחר כך יצרתי קשר עם מפקד הכלא ואמרתי לו שאני רוצה לבוא פעמיים בשבוע, ואפילו לעשות תוכנית טיפול עם האסירים. ככה זה התחיל. הייתי מגיע, מדבר איתם, מעודד, לומד איתם קצת פרקי אבות".
בכלא הוא פגש לא מעט אסירים מפורסמים: "היו לי שיחות עם אברהם הירשזון ואהוד אולמרט. את הנשיא לשעבר קצב פגשתי הרבה מאוד פעמים. בהתחלה הוא היה שבור, במצב רע מאוד".
כי הוא הורשע במעשים קשים.
"התפקיד שלי הוא לא לשפוט את האדם, אלא לחזק אותו במקום שבו הוא נמצא. אני אומר לו שיש תקווה ושאפשר לשנות, להשתנות ולתקן".
• • •
מה השתנה בין הנוער שבילה בדיסקוטקים בשנות ה־70 לבין הנוער של היום?
"הפתיחות. בעבר היתה תמימות גדולה. לא היה פייסבוק, לא היו אינטרנט, ווטסאפים, אייפונים. אם אין לך את כל זה, אתה חי בצמצום, בד' אמות. בעבר, אם היית רוצה לחטוא, היית צריך להתאמץ. היום הכל פתוח. הפתיחות הזאת שינתה את כל האווירה.
"אין ספק שהנוער החילוני של פעם היה תמים יותר. יכול להיות שזה בגלל שלא היה לו כסף, ובגלל שהיה חוסר בהשכלה. בלב הם היו תמימים, היתה בהם הערכה למסורת מהבית, ממרוקו, מתוניסיה. המשפחות היו מסורתיות, האמא הדליקה נרות, הסבתא הלכה במטפחת. כשהם ראו רב, הם עדיין כיבדו אותו.
"היום זה כבר לא קיים. הנוער של היום לא רואה את האמא הולכת לקברי צדיקים, מדליקה נרות או הולכת לבית כנסת. היום לא מדברים על צדיקים. מדברים על המונדיאל, על פייסבוק, על תמונה שצילמת והעלית או לא העלית. זה עולם אחר.
"פעם, כשהייתי נכנס לדיסקוטק, הם ישבו ושיחקו דומינו. היום תלך לדיסקוטק, נראה לך שתראה דומינו? תשמע שירים רעשניים, תראה לבוש שהוא פי מיליון גרוע יותר מפעם.
"הבנות של פעם גם רקדו אחרת במקומות האלה. פעם הבנים היו הולכים בחולצות פתוחות, והבנות היו לבושות בצניעות. היום זה התהפך. יש בעיה של הפקרות. זו מילה קשה, אבל פעם לא היתה ההפקרות שיש היום. היום הכל מותר. הכל אפשר לעשות, אין מעצורים.
"מנגד, יש לנו היום כמעט בכל לילה 6,000-5,000 נערים שבאים לשמוע וללמוד תורה. זה נוער חילוני שבא ללמוד, אבל התמימות כבר לא שם. צדיקים, רבנים, תפילות - פחות נוגע בהם. גם הבנות מהבתים המסורתיים שונות ממה שהיו בתקופה ההיא".
במה?
"פעם לא היו יוצאים מבתים חילוניים בצורה כל כך לא צנועה כמו היום. בבתים מסורתיים לא עלה על הדעת ללכת ככה. אבל הטלוויזיה, הפרסומות, השחקניות - הכל משפיע. לפעמים ניגשת אלי בחורה שלבושה מאוד לא צנוע ואומרת לי: 'כבוד הרב, תברך אותי'.
"אני צריך לעצום את העיניים, לא יודע לאן להסתכל מרוב אי נעימות. בעבר לא היה דבר כזה. בחורה שהיתה ניגשת לרב היתה שמה צעיף או משהו כזה.
"מה שכן - הנוער החילוני הלך כל כך רחוק, שאני כבר מרגיש היום שהוא עושה את הדרך חזרה".
מי אשם בזה?
"אולי אנחנו, הרבנים. אם בשנות ה־50 וה־60 כל הרבנים היו יוצאים מירושלים, מתיישבים בעיירות הפיתוח ומקדישים את החיים שלהם לחברה, הכל היה אחרת. אולי אם היינו הולכים לגור עם החילונים, היה יותר קשר, יותר חינוך, יותר הסתכלות אחד אל השני, יותר קירוב.
"תראה מה שקרה במגדל העמק, עיירה קטנה שהתפתחה גם מבחינה רוחנית. יש אחווה ואהבה, אין דתיים וחילונים, אין אשכנזים וספרדים. הלכנו בשביל הנכון. יש פה קריה שלמה, שבשבילי לסגור אותה בשבת זה כמו להזיז כוס. אני יכול לעשות את זה בקלות, אבל אני לא רוצה. אני לא רוצה שאדם לא יבוא אלי בשבת ברכב כי סגרתי לו את הכביש. אני רוצה שלא יבוא אלי מתוך כבוד והתחשבות".
אבל הדתיים מחוקקים חוקי שבת כמו חוק המרכולים, כופים על החילונים סגירת עסקים בשבת ורק יוצרים אנטי.
"זה אחרת. יש הבדל בין מה שאדם עושה בבית שלו לבין אווירה של שבת במרחב הציבורי. לא דומה אדם שנוסע בשבת לאדם שפותח חנות בשבת, ובכך הופך את השבת הפומבית ליום חול.
"יש הרבה מדינות בעולם שבהן יום ראשון הוא יום שבתון, וכולם מכבדים את זה. מדינות גדולות, מודרניות. זה לא עניין של דת, זה עניין לאומי.
"גם שבת זה יום לאומי. ברגע שתפרוץ אותה, כל המושג של שבת ייעלם".
מה הפתרון? אפשר לכפות על אנשים לשמור שבת?
"אי אפשר לכפות. רק בהסבר, בחינוך. ביום הזיכרון החנויות סגורות, כי אנשים מבינים שמדובר ביום אבל לאומי, מזדהים עם החיילים, ואם יפתחו את החנויות, תילקח התחושה של האבלות על החיילים שנהרגו. אותו דבר בעניין שבת.
"אנשים לא מבינים מה זה שבת, לא מבינים את המושג של שבת, את החשיבות שלה. אדם חילוני לא מבין מה אתה רוצה ממנו כשאתה מדבר על שבת, כי אף אחד לא הסביר לו. לא לימדו אותו בבית הספר, לא דיברו איתו על קדושת השבת".
מי אמור לעשות את זה?
"אנחנו, הדתיים, החרדים, הרבנים. אנחנו לא עושים מספיק. את הצפירה של יום הזיכרון חינכו את האנשים לכבד. לימדו שזה יום חשוב. על השבת אף אחד לא מדבר. וזאת בעיה.
"פעם הוזמנתי לערוך קבלת שבת בתל אביב, על הים (בנמל תל אביב). הגיעו הרבה מאוד אנשים, ביניהם גם שניים שבאו ומייד הלכו. מה התברר? במודעת הפרסום היה כתוב בהשתתפות 'הרב דוד גרוסמן', רק שאת המילה 'הרב' הדפיסו בקטן. הם חשבו שהם באים לשמוע את הסופר דויד גרוסמן, וקיבלו דוד גרוסמן בשטריימל. הם באו לשמוע אדם שהם חיים עליו, שומעים עליו, יודעים עליו. זה העניין: אם אנחנו לא בַּמודעוּת, זאת בעיה.
"באותו ערב שבת ישבנו שם ועשינו 'טיש' לאורך כל הערב. לאט לאט יצאו אנשים מכל המסעדות והדיסקוטקים מסביב והצטרפו אלינו. תאר לך את זה, אנשים שבאו למסיבות ישבו שלוש שעות על המחצלת, שרו 'שלום עליכם', שמעו דיבורים וניגונים.
"הפוליטיקה היא חלק מההרס של הדת". הרב גרוסמן // צילום: מרים צחי
"לאנשים יש את זה בפנימיוּת שלהם. הם מתגעגעים לשמוע יהדות, אבל לא באים אליהם. הם מכירים אותנו, את החרדים, דרך הפוליטיקה, דרך אגודת ישראל, דרך ש"ס. הם לא באים במגע עם הרוחניות שבדת, עם היופי והמושגים שבדת. שבת אצלם זה מישהו שאמר להם לא לקנות במכולת, לא משהו של קדושה, של משפחתיות.
"המצב כיום בתל אביב קשה מאוד. חלק גדול מהציבור בארץ התנתק לגמרי מהמושג של יהדות, אצלו יהדות זה מפלגה, כפייה, פנאטים".
חב"ד באו לכיכר רבין לאירוע "משיח בכיכר" ועשו הפרדה בין נשים לגברים במקום שהוא חילוני.
"כשאתה עושה אירוע כזה, אתה צריך לצרף הסבר שאתה לא מתכוון להפוך את כיכר רבין למקום שמעכשיו משתלטים עליו והולכים בו בנים ובנות בנפרד. תגיד ששכרת את המקום, שזה אירוע דתי ושאתה רוצה לעשות אותו באווירה דתית. כמו שמי שבא לבית כנסת יודע שהוא בא למקום עם הפרדה. הרי בחורה חילונית, כשהיא באה לבית כנסת, לא תיכנס לעזרת הגברים. היא תכבד.
"צריך להסביר שאנחנו בסך הכל מבקשים לכבד. לא מכריחים ולא כופים כלום".
גם מהצד השני יש הקצנה, כמו המדבקות שקוראות להשאיר את בתי העסק פתוחים בתשעה באב.
"זה בכלל לא קשור לדת, זאת פוליטיקה. יש קבוצה שרוצה לרוץ בבחירות לעיריית תל אביב ועושה אנטי. אין לי ספק שזה לא קשור לדת. יש מי שלוקחים את הדת כקרדום לחפור בו, בשביל הפוליטיקה.
"הפוליטיקה היא חלק מההרס של הדת. כשאתה הופך את הדת למאבקי כוח כדי להשיג הישגים בכנסת או בעירייה, אתה הורס אותה".
• • •
השנה האחרונה היתה קטסטרופלית בענייני דת ומדינה. משבר הרכבת, תחבורה ציבורית, מרכולים.
"הקטסטרופה בעניין דת ומדינה היא באזור תל אביב. במגדל העמק, בבית שאן, בעפולה, באופקים או בשדרות לא מרגישים את זה. זה רק בתל אביב, קצת חיפה, וירושלים. פה אתה לא רואה את זה".
יש היום פחות זוגות שמתחתנים, כי לא רוצים להתחתן ברבנות.
"צריך להסביר שלהתחתן זה לא עניין של דתיים או חילונים, אלא זה מה שטוב למשפחה. טוב ליציבות של המשפחה. אחרת יש הפקרות, כל אחד יכול ללכת עם מישהו אחר. הכל תלוי איך אתה מגיש את הדבר הזה. כיום הדת נחשבת יותר ממסדית ופוליטית, וזה לא טוב".
אולי פשוט הגיע הזמן להפריד את הדת מהמדינה.
"לא צריך להפריד את הדת מהמדינה, צריך להסביר אותה בצורה יפה. במגדל העמק יש תחנות דלק שומרות שבת, אף אחד לא ביקש את זה. האנשים שמפעילים אותן חיים בעיר, רואים את ההתנהגות שלנו, הם חברים שלנו. אנחנו באים לשמחות אחד של השני, אף אחד לא עושה דווקא, ואף אחד לא כופה את הדת.
"אני לא כופה את הדת, אני מסביר אותה. לצערי, לא מצאו את הדרך הנכונה לבוא ולהפיץ את הרעיון הדתי בצורה טובה, לא על ידי הממסד או הפוליטיקאים.
"יש ליד מגדל העמק את קיבוץ יפעת. פעם, בראש השנה, לבשתי קפוטה לבנה חגיגית וביקשתי מהבעל תוקע בשופר שלנו שיבוא איתי אליהם, נעשה מצווה ונזכה אותם בשמיעת תקיעת שופר. הלכנו לשם, נכנסנו לחדר האוכל ושאלנו אם הם רוצים שנתקע בשופר.
"התחיל בלאגן. חלק אמרו 'מה פתאום', חלק רצו. עשו הצבעה, והרוב לא רצו. מי שרצה יצא איתנו החוצה.
"היום, אחרי שנים שיש לנו קשר איתם, יש שם בית כנסת. חוגגים בר מצוות. חבר'ה שלנו הולכים אליהם, חבר'ה שלהם באים אלינו. כשעושים הכל בדו־שיח ובנועם, אפשר להגיע למקום אחר".
אתה חושב שאם היית בא בקפוטה למצעד הגאווה, היו מקבלים אותך ככה?
"תלוי בי. אם אפתח את הפה ואגיד: 'אחיי וידידיי, באתי לברך אתכם' - יקבלו אותי יפה. אם אבוא ואצעק: 'יימח שמכם' ו'פריצות' - יסתכלו עלי אחרת".
מה דעתך על מצעדי הגאווה?
"זה סיפור לא פשוט. נושא המשפחתיות היה מקובל בכל הדורות בעם ישראל. אם היה קורה שגברים היו יחד, זה היה דבר מוסתר, עניין פרטי של אדם שמתמודד עם עניין מסוים.
"ברגע שלוקחים דבר כזה וקוראים לזה גאווה, זה מתחיל להיות קשה. אם אני נורמלי, אני לא צריך גאווה. בכלל, מה זאת אומרת גאווה? כשחייל חוזר מקרב שבו מסר את נפשו, זאת גאווה. כשאדם נותן את הבית שלו לזולת, זאת גאווה. כשאדם משיג הישגים לימודיים ומקבל פרס נובל, זאת גאווה.
"אבל מה הגאווה אצל האנשים האלה?! מבחינה רוחנית, מסורתית, זה דבר ששובר מוסכמות. זה שובר מסורת של דורי דורות, יוצר בקיעים בכל המושג של משפחה. אני מאמין שיהודי, שזה דבר רוחני, יש עליו משימות. יש לו שליחות. יהודי הוא שגריר של הקב"ה בעולם, ושגריר צריך להתנהג בהתאם. ליהודי יש מגבלות. קורה שלאדם יש מקרה פרטי, אבל להפוך את זה למצעדים?!"
באים אליך גברים ושואלים על מקרים אישיים של הומוסקסואליות?
"בוודאי. אם בא אדם שזה קשה לו, שהוא שבור ועצוב, אני מחזק ומעודד אותו שלא תיפול רוחו. לא פוגע בו, חס ושלום. יש הבדל בין הפרט לבין הציבוריות".
• • •
דמותו של הרב, שמקובלת על הציבור החרדי, על הציבור הדתי־לאומי וגם על חלק מהציבור החילוני, הפכה אותו למועמד טבעי לתפקיד הרב הראשי לישראל. כבר לפני כ־15 שנה חשב להתמודד לתפקיד, אך אביו אסר עליו.
בכפר הנוער זוהרים. לפני כמה שנים לקח תחת חסותו את המקום, המהווה מסגרת תומכת לבני נוער מהמגזר החרדי // צילום: משה שי
"פעמיים יכולתי להיות רב ראשי. יש לי מכתב של הרב עובדיה, שאומר שהתכנסו כל גדולי ישראל והחליטו שאני אכהן בתפקיד. אבל אבא זצ"ל לא הסכים בשום אופן. הוא סבר שהעבודה שלי עם הילדים, הנושא החברתי - לזה נולדתי.
"ברוך השם, אני מצליח בזה, יש עלי אחריות של אלפי ילדים. ברגע שהולכים להיות רב ראשי, זו עבודה אחרת".
וכהונה כנשיא המדינה?
"נשיא המדינה לא יכול לדבר עם הילד שמחכה לי".
הוא יכול לעשות אפילו דברים גדולים יותר.
"אולי בדיבורים, אבל לא במעשים. לא בהתנהלות של היומיום. יש משפחות וילדים שצריכים אותי. אני חי את הנושא של כל ילד וילדה. אני מבקר אנשים בבתי חולים, זו אחריות שלי. זה חשוב לי".
הפעם היחידה שבה ספגת ביקורת היתה אחרי שחיתנת את בר רפאלי. טענו שהעלית למודעות דוגמנית שעיסוקה לא צנוע.
"אתה ראית איך היא הגיעה לחופה? באיזו צניעות? ממש כמו במאה שערים. כשהיא הגיעה למשרד שלי במגדל העמק כדי לבקש שאחתן אותה, בכלל לא ידעתי מי היא. ראיתי רק שזה עושה רעש, שהמזכירות הצטלמו איתה, לא הכרתי אותה עד אז.
"היא אמרה שהיא רוצה שהחופה תהיה רוחנית, שזה רגע מאוד קדוש בחתונה. אמרתי לה שאני לא לוקח כסף, כבר 50 שנה אני רב ומעולם לא לקחתי פרוטה - לא בהלוויה, לא בחתונה, למרות שדחפו לי מאות פעמים. אם הייתי לוקח, יכולתי להיות עשיר גדול. אבל אני תמיד דוחף בחזרה.
"אמרתי לה שאני לא רוצה כסף, שהדבר היחיד שחשוב לי הוא שהחופה תהיה צנועה. והיא אכן הגיעה בצורה הכי מכובדת שאפשר.
"אתה רואה, גם בר רפאלי, שלא גדלה במאה שערים, כשאתה מדבר איתה יפה ומסביר את הקשר בין שמירת הצניעות לדבר החשוב של הקמת בית יהודי - היא מרגישה שצריך לכבד. בנועם אפשר להגיע לכל אדם".
judadatit@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו