13 בספטמבר 1993. לראשונה בחיי אני בתוניס.
רוב עמיתיי למקצוע נסעו לוושינגטון, לטקס בבית הלבן. אני העדפתי להיות עם אנשי אש״ף בתוניס, שאירחה אז את צמרת הארגון, לאחר שזו נמלטה מלבנון.
תחילה, סירבו התוניסאים לאפשר לי להיכנס לארצם ושלחו אותי בחזרה לרומא. ככלות הכל, ייצגתי גם את "תחנת הרדיו של צבא הכיבוש". התערבות של אחמד טיבי, שכיהן אז כשגריר לא רשמי של אש"ף בישראל, סידרה את העניינים.
היה יום מאוד מרגש, למי שרצה להאמין שהמזה"ת, ובעיקר הפלשתינים, יכולים להשתנות. ואני רציתי מאוד להאמין. אין חלום נפלא יותר מהשלום.
יחד עם כעשרת העיתונאים הישראלים שבאנו אז לתוניס צפינו בלובי של מלון גדול עם כמה מבכירי אש"ף, שנותרו מאחור, בטקס החתימה בוושינגטון על הסכם אוסלו. היה מתח גדול, ואחריו שמחה גדולה. מאוחר יותר הוזמנתי על ידי אחד ממפקדי "כוח 17" - המאבטחים האישיים של ראשי אש״ף, לביתו. העברתי שם לילה שלם בשמיעת סיפורים על מלחמות לבנון, שלוו באלבומי צילומים מאותה תקופה. האיש היה המאבטח של אבו איאד, או אבו ג'יהאד, בכל מקרה של אחד מהשניים שחוסלו בתוניס.
על אחד מקירות הסלון היה תלוי שעון, שהרקע שלו היה דגל פלשתיני. עשיתי טעות ואמרתי שהשעון מעניין. מיד הוא הוסר ממקומו והוענק לי כמתנה. חודשיים לאחר מכן שבתי לתוניס לשיחות השלום המולטילטרליות. מאחר שלא היה לי נעים לקבל כך סתם מתנה, הבאתי למאבטח שלי שעון קיר מירושלים. המתנה התקבלה בחשדנות מוחלטת, ולדעתי מעולם לא נתלתה על קיר כלשהו. בדיעבד נודע לי מדוע: ימים ספורים לפני כן חשפו שירותי הביטחון של אש"ף שהמוסד שתל מכשירי האזנה ברהיטים של בכירי הארגון, בכללם אבו מאזן.
חתימת ההסכמים באוסלו, 1993// צילום: גדעון מרקוביץ
בכל מקרה, היו אז ימים מרגשים. מלאי תקווה.
כששמעון פרס נסע לנורבגיה לסגור את הדיונים על הסכם אוסלו, שעוד היו בגדר סוד מוחלט בהחלט, קיבלתי הזמנה ללוות אותו, כעיתונאי. היה לי די והותר עבודה באותם ימים וויתרתי על הכבוד. איש לא העלה על דעתו שנסיעה למדינה כל כך משעממת תיכנס להיסטוריה.
25 שנה חלפו מאז. שנות דור. דור אוסלו.
החלום נופץ.
על אחריותם של הפלשתינים לכך דובר וידובר רבות.
הייתי רוצה להתעכב על כמה נקודות הנוגעות להתנהלות הישראלית, שהביאה אותנו, לדעתי, למקום, שבו אנחנו עדיין נאבקים בהשלכותיו עלינו של אותו הסכם רע:
1. המו"מ על ההסכם ויישומו נע בין האדנות והיהירות שהפגין הצד הישראלי לערמומיות של הצד הפלשתיני. הישראלים גילו לכל אורך הדרך גישה פטרנליסטית, בדיעבד פסיאודו-קולוניאליסטית, של "אנחנו נלמד את הפלשתינים מה טוב להם ומה הם צריכים לעשות". אולם, הפלשתינים ידעו טוב מאוד מה הם רוצים והנדסו את הישראלים, כך שהם גם השיגו חלק נכבד ממטרותיהם בדרך החיסול בשלבים של "היישות הציונית".
להזכירכם, "אמנת אש"ף" לא בוטלה או שונתה עד היום. גם זאת כתוצאה מהאדנות של הנושאים ונותנים הישראלים, שניתלו כל הזמן בהצדקות והסברים, מדוע יש להתייחס להפרות ההסכם על ידי הפלשתינים או להצהרות בערבית שנגדו את רוח ההסכם בסלחנות ובהבנה, ולא הבהירו לצד השני, שיש רק דרך אחת לכבד הסכם בינלאומי.
2. הצד הישראלי התייחס לתהליך השלום כאל דבר דתי-משיחי. פרס חזר ואמר ש"תהליך השלום הוא בלתי הפיך", וזאת ארבע שנים בלבד אחרי שההיסטוריה הוכיחה לאנושות עם נפילת חומת ברלין וקריסת הקומוניזם שאין דבר שהוא בלתי הפיך. אבל, הישראלים של אוסלו האמינו בכוחם להכתיב להיסטוריה ולמציאות את החוקים שלהם. האמונה המוחלטת באי הפיכותו של תהליך השלום יצרה את "כת מאמיני השלום", שהייתה ועודנה נחושה בדעתה להביא את השלום המיוחל בכל מחיר, גם אם המציאות סוטרת שוב ושוב על פניהם. משיחיות ואובססיביות הצטרפו לאדנות.
פרס עם עיתונאים בדרך לאוסלו// צילום: גדעון מרקוביץ
3. מאחר שהיה צריך לייצר שלום בכל מחיר ומאחר שהפלשתינים התגלו כפרטנרים בעייתיים, שסירבו להישמע ל"קול ההיגיון" שהצד הישראלי ביקש להכתיב להם, הישראלים היו צריכים לשלם את מחיר שמירת החלום: ראשית, כאמור, באמצעות גילוי סלחנות להפרות הבלתי פוסקות של ההסכמים מאחר ש"הפלשתינים הם הצד החלש יותר". שנית, באמצעות ויתור הדרגתי על הנרטיב הישראלי-ציוני ואימוצו של הנרטיב הפלשתיני בדבר בעלות על הארץ וקורבנות אולטימטיבית. שלישית, באמצעות התגייסות בזירה הבינלאומית למען קידום "ענייניהם של הפלשתינים".
בדיעבד, משרד החוץ הישראלי כמעט חדל להגן על עמדותיה של ישראל ועסק בגיוס העולם ומשאביו לסייע לפלשתינים. רביעית, "מחנה השלום" הישראלי החל להתמחות בהטלת האחריות המלאה לכל מכשול בתהליך בשלום על הצד הישראלי. שכן, הפלשתינים, ״הקורבנות החלשים", אינם יכולים להיות הבעיה.
וכך, יצרנו במו ידינו את המצב הלא מאוד מזהיר שבו העולם מגלה היום יותר הבנה לפלשתינים מאשר לישראל וגורמים קיצוניים, תומכי השמדת ישראל, הפכו לחלק מקובל מהזרם המרכזי בחברה הישראלית ומהחברה המערבית.
עם זאת, היום שולטת בישראל גישה מציאותית למצבנו עם הפלשתינים. וכמי שהתעורר מחלום השלום שהפך לסיוט, היום אני מאוד מקווה שגישה זו תמשיך להוביל אותנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו