בנובמבר 2013, במלאת 40 שנה למלחמת יום הכיפורים, התפרסמה כתבה קצרה בגיליון "מבט מל"ם", בחתימתו של איתן גלזר, גמלאי קהילת המודיעין, שתיארה את תפיסתה של חוליית מודיעין מצרית בחולות סיני, לא הרחק מקו התעלה.
מאז סיומה של מלחמת ששת הימים חדרו לא מעט חוליות מודיעין מצריות למרחבי סיני. היו כאלה שנתפסו. יוצא הדופן בחוליה האמורה היה מועד תפיסתה, ובעיקר - הידיעה שנשאה עימה. חוליית המודיעין שבה עסקה הכתבה נתפסה ביום שישי, 5 באוקטובר, ערב יום הכיפורים תשל"ד: היום שבו הצטברה על שולחנם של מקבלי ההחלטות סדרת "סימנים מעידים" מטרידים ביותר.
שלמה ישראלי. "שני הנחקרים סיפרו לי על האמל"ח המצרי, שנמצא כל הדרך מקהיר ועד התעלה" // צילום: יהושע יוסף
באותו יום, בישיבה השבועית אצל שר הביטחון, נשאל ראש אמ"ן, אלוף אלי זעירא, מה ההסבר לנחיתת 11 מטוסי תובלה רוסיים במצרים ובסוריה ולפינוי הבהול של משפחות היועצים הסובייטים. הוא העלה כמה אפשרויות, הראשונה שבהן היא: "הרוסים יודעים שהמצרים והסורים הולכים לתקוף". בסיום דבריו אמר: "השורה התחתונה היא שאין לי הסבר למה הרוסים עושים זאת". בכך סדק, לראשונה, את "הקונספציה" המודיעינית.
באותו יום הכריז הרמטכ"ל, רב־אלוף דוד אלעזר, בפעם הראשונה מאז מלחמת ששת הימים, על כוננות ג' בצה"ל, הורה לתגבר את החזיתות בכל מערך השריון הסדיר, ביטל חופשות מתוכננות, הזעיק בדחיפות לבסיסיהם שריונרים ואנשי צוות אוויר שכבר יצאו לחופשה, ואישר גיוס מילואים של תומכי לחימה לחיל האוויר.
באותו יום הונחו בפני שר הביטחון משה דיין תוצרי הפענוח של גיחת הצילום האחרונה של חיל האוויר בחזית התעלה, ובעקבותיהם אמר: "רק מהמספרים אפשר לקבל שבץ".
וביום הזה בדיוק נתפסה חוליית מודיעין מצרית, לא הרחק מקו התעלה.
סיני, ביום העשירי למלחמה. "לכידת החוליה בעיתוי כזה היתה אמורה להפעיל חיישני התרעה בתדר גבוה" // צילום: לע"מ
לכידת החוליה בעיתוי הזה היתה אמורה להפעיל חיישני התרעה בתדר גבוה. אבל את "הפרס הגדול" באמת סיפקו הדברים שאמרו "החודרים" בחקירתם, כשהסבירו את פשר הימצאותם בחולות סיני: "מחר בשעה 14:00 יפתח הצבא המצרי במלחמה עם ישראל".
• • •
כדי להבין את גודל הפספוס של אי קבלת המידע מהחוליה המצרית חשוב לציין כי ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים, לא היתה בידי אמ"ן שום ידיעה חד־משמעית על כך שמצרים תפתח במלחמה למחרת. הידיעה הממשית הראשונה - "מלחמה מחר / בשבת לקראת רדת החשיכה" - הגיעה מראש המוסד צבי זמיר, בעקבות פגישתו בלונדון עם המרגל אשרף מרואן, והביאה בעקבותיה סדרת צעדים כמעט מיידיים, כהכנה למלחמה כוללת עם מצרים וסוריה.
רב־אלוף דוד אלעזר (דדו) קיבל את הידיעה של אשרף מרואן בשבת לקראת השעה 04:30 בבוקר - ארבע־חמש שעות אחרי שאלוף פיקוד הדרום קיבל, כנראה, את תוצרי חקירת "החודרים" ואת ההתרעה "מלחמה מחר", ואולי אפילו "מלחמה מחר בשתיים".
כשקראתי את הדברים לפני חמש שנים, קפצתי כנשוך נחש. מה עלה בגורלה של "ידיעת הזהב", שאם אכן היתה - לא השכילה ליצור סדקים משמעותיים, כנדרש, באמות הסיפים של הקונספציה המודיעינית? שלא שינתה, באבחה חדה, את מצב הצבירה התודעתי בהנהגה הצבאית והמדינית? מי פישל? איפה היא נעצרה? מי לא ייחס לה את המשמעות הנדרשת?
עדותו של אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן (גורודיש), בוועדת אגרנט סותרת את הידיעה שהחוליה שנלכדה נקבה במועד המדויק. ב־22 בינואר 1974 אמר גורודיש לוועדה: "סיור מצרי חדר לשטחנו, לגזרת האי אל־בלח, שני אנשי מודיעין מצרים. אנחנו חקרנו אותם. הם לא ידעו על המלחמה (...) לא הוצאנו מהם שמתקרבת מלחמה. אנחנו מניחים שהם לא ידעו".
חיים שילוח. "גורודיש לא טרח לתחקר אותי" // צילום: יהושע יוסף
במהלך פגישות שערכתי עם האלוף אלי זעירא בספטמבר 2014, לצורך הוצאת חוברת על מקורות הערכת המודיעין לפני מלחמת יום הכיפורים (במסגרת המרכז למורשת המודיעין/המכון לחקר מודיעין ומדיניות), העליתי בפניו את האירוע של חוליית המודיעין המצרית. אמרתי לו שעל פי המסופר ב"מבט מל"ם", גורודיש ניהל איתו שיחה על פרטי חקירת חוליית המודיעין המצרית, וזעירא השיב לו כי מדובר בתרגיל הונאה בלבד וכי הוא לא צריך להיות מוטרד.
"אני לא זוכר שיחה כזאת עם גורודיש", השיב זעירא. "זאת הפעם הראשונה שאני שומע על החוליה הזאת. אם היה עולה דבר כזה בפניי, הייתי זוכר אותו, כי זה אכן אירוע יוצא דופן, ציון הזמן המדויק. הנתון הזה היה מדליק אצלי אור אדום".
"ועוד משהו", המשיך זעירא, "אם אמנם היתה ידיעה כזאת, היא היתה אמורה להגיע אלי גם ממחלקת המחקר של אמ"ן. אבל ידיעה כזאת מעולם לא הגיעה אלי, וכנראה גם לא הגיעה לאמ"ן מחקר ממודיעין פיקוד דרום".
בינואר 2015 קיבצתי לראיון משותף את גיבורי האירוע: נחמן טל, שהיה ב־1973 סגן מפקד מרחב דרום של השב"כ וראש היחידה האחראית לאיסוף המודיעין בשטח; חיים שילוח (היום בן 79), שהיה ראש צוות החקירות של השב"כ במרחב סיני; שלמה ישראלי (היום בן 88), שהיה חוקר שב"כ; ותא"ל (מיל') רון כתרי, אז ראש מדור ירדן במודיעין פיקוד דרום, בדרגת סגן.
בשורות הבאות תמצאו את עיקרי השיחה שערכתי עם הארבעה, וכן התכתבויות ושיחות נוספות שניהלתי איתם השנה, וראיונות עם אנשים נוספים, שמצאתי חובה לשמוע מה בפיהם.
מה באמת קרה? ישפוט הקורא.
• • •
"ביום שישי, בסביבות שלוש אחר הצהריים, קיבלתי ידיעה שנתפסו שני בדואים עם מכשירי קשר, והם נמצאים בשטח", מספר חיים שילוח. "מניסיוני בסיני לא היתה זכורה לי חדירה עם מכשירי קשר לדיווחים מהשטח. בערך בשעה ארבע קיבלתי הוראה להוריד חוקר למחנה טסה. הורדתי לשם את שלמה ישראלי".
ישראלי: "הייתי בביתי בחולון כשהטלפון צלצל. חיים שילוח הורה לי לרדת מייד לטסה לחקור שני בדואים שנתפסו. בשלב זה לא היה לי שום מידע נוסף.
"ירדתי לסיני ברכב שלי ופגשתי אותם בבסיס. שיחקתי אותה 'החוקר הטוב', כי עם בדואים צריך ללכת תמיד בצורה סחבקית. עם הגלביות הם נראו בהתחלה בדואים, אבל מבנה הפנים שלהם והעגה המצרית הסגירו את השקר שלהם. אמרתי להם: 'אתם בדואים כמו שאני בדואי'. תרדו מזה.
"המשכנו לדבר, ושכנעתי אותם שאם יספרו את האמת, לא יאונה להם כל רע. אחרי שעתיים של חקירה עשינו הפסקה, אכלנו יחד ארוחת ערב, והם התחילו להיפתח. שאלתי אותם מה פשר מכשירי הקשר שאיתם, והם אמרו: 'אחנא זאבאת כביר קומנדו' (אנחנו קצינים בכירים בקומנדו; א"ב).
לאיזו יחידה הם השתייכו?
"לא שאלתי אותם, וגם לא חיפשתי עליהם מסמכים. לא כתבתי רישום של החקירה הזאת".
מה הם אמרו לך?
"שהם חצו את התעלה בסירה בלילה שבין חמישי לשישי, כשהמשימה שלהם היא להתמקם כל אחד בציר תנועה אחר בכיוון התעלה, ולדווח על תנועת כוחות צה"ל. בערך בתשע בערב הם אמרו לי: 'מחר תיזהר. תהיה מלחמה בשעה שתיים בצהריים".
אלה היו המילים המדויקות שלהם?
"אני בטוח בזה במאה אחוז. כמו שאני יושב איתך עכשיו".
איך יכול להיות ששני קציני קומנדו מצרי ממהרים "לזמר" ולהסגיר את הסוד הגדול ביותר של מצרים - בחקירה נינוחה, ובלי סיכון נראה לעין לבריאותם?
"דווקא כשאתה יוצר אווירה נינוחה וחברית, הנחקרים נפתחים אליך יותר. תזכור שנתתי להם תחושה שלא יאונה להם כל רע. בחקירה הם גם סיפרו לי על האמל"ח שנמצא כל הדרך מקהיר ועד התעלה, ואיך בדרכם לתעלה הם נאלצו לעקוף שיירות בשולי הדרך באישור מיוחד של סאדאת, כי לא נתנו לאזרחים לנסוע שם".
נחמן טל. "דיווחתי לשב"כ" // צילום: רוני שיצר
המצרים שולחים שני קציני קומנדו למשימה מיוחדת בשטח האויב, עם סרטיפיקט מיוחד של סאדאת שיאפשר להם לעבור דרך כל השיירות ולהגיע לתעלה. באותו זמן אף אחד בישראל לא יודע שמלחמה אמורה לפרוץ בשבת, ובוודאי לא את שעת השי"ן המדויקת. למה שהם יסגירו את הסוד?
"אני מניח שהאנשים האלה הניחו שבישראל כבר יודעים, וחשבו, מה יש לנו להפסיד? ובכלל, מה ישראל תספיק לעשות?"
ראית את האישור של סאדאת?
"לא".
שעת השי"ן למלחמה הכוללת סוכמה סופית ב־3 באוקטובר בין נשיא סוריה לשר המלחמה המצרי, שהגיע לביקור חשאי בדמשק. היא הועברה למח"טים המצרים רק ביום שישי, 5 באוקטובר. איזו סיבה היתה לעדכן שני קציני קומנדו בסוד הכי חשוב? הרי יכול להיות שמי ששלח אותם הביא בחשבון שהם עלולים ליפול בשבי ו"לזמר", כמו שכבר קרה בעבר עם חוליות מודיעין מצריות.
"עובדה. אולי אמרו להם את זה כדי לטעון אותם במחויבות לשליחות שלהם. אולי כדי שיהיו מוכנים לדווח לקראת השעה שתיים אם יש כוחות אויב ניידים בשטח".
שילוח מאמת את הדברים. "גם אני שמעתי את זה מהחודרים המצרים, יותר מאוחר. אתה צריך להבין, בחקירות יש לך תמיד הפתעות".
• • •
לדברי שלמה ישראלי, הוא דיווח על מה ששמע לחיים שילוח, ואחר כך לנחמן טל, סגן מפקד מרחב דרום של השב"כ.
נחמן טל מאשר שקיבל את הידיעה ש"מחר תפרוץ מלחמה" מישראלי. "העברתי את המידע מייד למטה השב"כ, ובמקביל אני חושב שנתתי הנחיה לישראלי להעביר את שני המצרים לפיקוד".
ישראלי: "קצת יותר מאוחר קיבלתי הנחיה מפיקוד דרום - 'תדחף אותם אלינו'. אמרו לי: 'אנחנו רוצים לשמוע אותם מקרוב. שולחים מטוס שייקח אותם לפיקוד הכי מהר שאפשר'.
"הם שלחו במיוחד מטוס מחצרים לאסוף אותם, עם רון כתרי ויחזקאל חורש. זה רק מוכיח לך את הרצינות הגדולה שבה התייחסו למידע שהוצאתי מהם בחקירה.
"השארתי אותם באחריות הצבא בטסה. הצבא העביר אותם לשדה התעופה רפידים, ומשם כתרי וחורש לקחו אותם לפיקוד".
כתרי: "נשלחתי ממודיעין פיקוד הדרום בתור בלדר להביא את שני הג'וקרים מרפידים. את ההוראה קיבלתי, למיטב זיכרוני, מדוד גדליה, קצין המודיעין של הפיקוד. הזמנתי את יחזקאל חורש, שהיה רכז שב"כ ותיק במרחב סיני, לרדת איתי.
"קצין המודיעין של חטיבה 14, סרן יאיר ורדי, העביר את שני המצרים מטסה לשדה התעופה ברפידים, בליווי אבטחה. נחתנו ברפידים, העמסנו אותם וחזרנו בטיסה לחצרים. משם נסענו לפיקוד דרום בבאר שבע. השב"כ קיבלו אותם במתקן של המשטרה הצבאית בחצר האחורית של מפקדת הפיקוד. שם חקרו אותם".
שמעת מחוקרי השב"כ את המילים "מלחמה מחר"?
כתרי: "חוקר השב"כ שראיתי היה חיים שילוח, שאותו הכרתי בתפקידי כקמ"ן אל־עריש בשנתיים שקדמו למלחמה. אני לא זוכר ששמעתי ממנו 'מלחמה מחר', וגם לא שמעתי את השעה שתיים. מה שהבנתי, או שמעתי, זה שהשניים האלה הם סוכני מודיעין מצרים, 'סוכנים אלחוטנים', שהיו אמורים לדווח על תנועת כוחות צה"ל בצירים".
שילוח: "ביום שישי, בסביבות שש בערב, קיבלתי הוראה להגיע לפיקוד דרום, כי מתכוונים להעביר לשם את השניים. הגעתי לפיקוד בסביבות תשע בערב. השבויים עדיין לא הגיעו. באותו זמן היתה ישיבה בלשכה של האלוף. דפקתי בדלת. הרל"ש (רס"ן שמוליק זהר; א"ב) יצא החוצה.
"שאלתי אותו מה קורה עם השניים שנעצרו. הוא אמר שהם אמורים להגיע בכל רגע, והוסיף: 'כבר חקרו אותם בסיני. תחקור גם אתה, תשווה בין החקירות ותדווח לנו'".
שלמה ישראלי: "עליתי מטסה ברכב הפרטי שלי למפקדת פיקוד דרום בבאר שבע. שני השבויים הגיעו לפניי. בפיקוד פגשתי את הקמ"ן דוד גדליה. לא הכרתי אותו קודם. אמרתי לו: 'שמע, מחר בשתיים תהיה מלחמה'.
"גדליה הגיב בזלזול: 'מחר תהיה מלחמה כמו שלסבתא שלי יהיו גלגלים'. באלה המילים. אני זוכר את זה בוודאות. בעקבות האמירה המזלזלת שלו החלטתי להזעיק את חיים שילוח, שיבוא ויתרשם בעצמו משני השבויים.
"כשראיתי את חיים, סיפרתי לו מה הם אמרו לי בחקירה, ואיך דוד גדליה הגיב. אמרתי לו שחשוב שיחקור אותם ויתרשם באופן אישי".
שילוח: "כשפגשתי את שלמה בפיקוד, שמעתי ממנו שהשניים אמרו 'מחר תפרוץ מלחמה'. אני לא זוכר אם הם אמרו 'בצהריים' או 'בשעה שתיים'.
"זמן קצר אחרי שעדכנתי את רל"ש אלוף הפיקוד הובאו למפקדה שני המצרים, בליווי רכז השב"כ חורש וקצין המודיעין רון כתרי. אני ושלמה התפצלנו, וכל אחד מאיתנו לקח נחקר אחד.
"אחר כך השווינו בין הגרסאות שלהם. ואכן השתכנעתי, כמו שלמה, שהדיווח שלהם אמיתי. תמצית החקירה העלתה שהם חצו את התעלה לפנות בוקר עם מכשירי קשר כדי לדווח על כוננות ועל הכנות צה"ל לקראת המלחמה המתוכננת בשבת בצהריים".
ישראלי: "לנוכח התגובה המזלזלת של גדליה הרמתי שוב טלפון לנחמן טל ואמרתי לו: 'שמע, מזלזלים בידיעה הזאת, ואנחנו בטוחים מאה אחוז באמינות הידיעה. חיים גם היה איתי והתרשם כמוני'.
"נחמן אמר לי: 'אל תדאג, עזוב, אנחנו נטפל בזה'".
טל: "אני דיווחתי למטה השב"כ".
ומי דיווח לאלוף על תוצאות החקירה הסופית בפיקוד?
שילוח: "אני. בסביבות חצות, אולי קצת יותר מאוחר, עליתי ללשכת האלוף כדי לדווח לו על תוצאות החקירה. בדרך פגשתי את רוני כתרי, ששאל: 'נו, מה קורה?' לא אמרתי לו כלום, כי לא רציתי לדווח לו לפני שאני מדווח לאלוף.
"האלוף יצא אלי החוצה. הוא ידע באופן כללי על החדירה. יכול להיות ששמע עוד דברים. אמרתי לו ששני הנחקרים הוחדרו לסיני במגמה להתמקם ולדווח על היערכות צה"ל לקראת חציית התעלה על ידי המצרים מחר בשעה שתיים בצהריים. אני לא בטוח אם אמרתי 'מלחמה'.
"האלוף ביקש שאחכה בחוץ, חזר אחרי כמה רגעים, ואמר לי: 'דיברתי עם אלי זעירא על זה, והוא אמר שזה מתאים לקונספציה שזה תרגיל, ושהם החדירו אותם בשביל לרמות אותנו'. הוא אמר שזעירא לא מוטרד".
אתה בטוח שזה מה שהוא אמר? "דיברתי עם אלי זעירא"?
שילוח: "כן. אני לא יודע אם הוא באמת דיבר איתו.
"אחר כך עזבתי את הפיקוד ונסעתי לעזה, כי זרקו שם רימון. הגעתי לשם בערך בשתיים לפנות בוקר ואמרתי: 'חבר'ה, מפי הגבורה אני מביא לכם - אפשר להיות רגועים, לא תהיה מלחמה'".
אם גורודיש אכן אמר לך את מה שאתה טוען, איך יכול להיות שבשום ראיון איתו הוא לא הזכיר את הסיפור הזה? הרי היה הגיוני שינופף בו כהוכחה לכך שהעביר התרעה ממוקדת ישירות לראש אמ"ן, ושזעירא אמר שזה לא רציני.
שילוח: "אין לי תשובה".
ואולי גורודיש בכלל לא דיבר עם זעירא?
שילוח: "באמת מוזר לי שכאשר העליתי בפני האלוף את מסקנות החקירה שלי ושל שלמה, הוא בכלל לא טרח לתחקר אותי, לשאול שאלות נוספות ולשמוע מה דעתי, אם אני מאמין להם או לא. כלום".
למה לא רשמתם לפחות ראשי פרקים של החקירה?
שילוח: "באותן שנים, בסיני לפחות, בדרך כלל לא כתבנו במהלך החקירה, אלא היינו מסכמים יותר מאוחר ומוציאים דו"ח. עשיתי עשרות חקירות של בדואים, ולא רשמתי כלום. זאת היתה תקופה של תורה שבעל פה. רק בשנות ה־80 התחילו לכתוב מסודר.
"באמת חבל שאין דו"ח מסכם בכתב. אבל תזכור שגורודיש אמר לי שלא יהיה כלום, אז לא מיהרתי לסכם את האירוע.
"בשבת, לקראת 12, נסעתי ביוזמתי לרמת הגולן, להשתבץ כחוקר שבויים באוגדה של דן לנר. חזרתי אחרי שלושה שבועות, וכבר לא היה טעם לכתוב. אולי גם שכחתי לגמרי מכל החקירה".
יכול להיות שהזיכרון שלכם מתעתע? שהיתה חוליה, אבל לא היתה אמירה כזאת?
ישראלי: "חד־משמעית, הזיכרון שלי לא מתעתע. כשחזרתי הביתה בשבת בבוקר, אמרתי לאשתי ולילדות: 'אני הולך לישון. היום בשעה שתיים תהיה מלחמה. בטח עוד מעט יקראו לי מהצבא להתגייס למילואים'. עד היום הן זוכרות מה אמרתי להן: 'בשעה שתיים תהיה מלחמה'.
"היינו בצום, ובגלל מה שאמרתי, הפסקנו את הצום. זה פשוט מדהים אותי איך, למרות שדיווחתי לכמה אנשים על החקירה ועדכנתי אותם שהנחקרים אמרו 'מלחמה מחר בשעה שתיים', אנשים לא עשו עם זה כלום".
• • •
אלוף (בדימוס) אמנון רשף היה אז אלוף משנה בשריון, מפקד חטיבה 14, שישבה בקו התעלה. "ביום שישי, 5 באוקטובר, עם שחר, קיבלנו דיווח על חדירה שהתחילה בגזרת חטמ"ר 275 ועברה אלינו", הוא מספר. "שלחתי את פלוגה י' של שלמה לוין למרדף אחריהם.
"בסיום המרדף, בשעה 15:10, נתפסה חוליית מודיעין מצרית, בעומק של כ־15 ק"מ ממזרח לתעלה. מאוחר יותר העבירו אותם למפקדת האוגדה ברפידים, ומשם הטיסו אותם לחקירה. עד עכשיו לא קיבלתי שום משוב מה הוציאו מהם בחקירה".
סרן שלמה לוין, שהיה מפקד פלוגת חרמ"ש בגדוד 184 של החטיבה, זוכר את שני השבויים שנלקחו בשבי. "כל אחד מהם הלך עם שק שבו מכשירי קשר כבדים, קלצ'ניקובים ומים. מהחטיבה אמרו לי: 'תגיע לתעוז, ושם יבואו אנשים לקחת אותם'. לא דיברתי איתם שום דיבור נוסף מרגע תפיסתם, מטוב ועד רע.
"כמה דקות אחרי שהגענו לתעוז הגיע רכב מהאוגדה ואמרו לי למסור אותם. אני לא יודע לאן הם נסעו. שעתיים אחרי האירוע הגיע אלי ג'יפ עם רץ מיוחד מהמח"ט והביא לי שני בקבוקי שמפניה, בגלל הלכידה שלהם".
פרוטוקול ישיבת מטה פיקוד דרום מיום שישי בשעה 15:30 מתאר, בין היתר, מה אמר סא"ל שי תמרי, קצין האג"ם הפיקודי, בתשובה לשאלת האלוף גורודיש על "הפלוגה שתפסה את הערבים": "...החדירה היתה מול האי אל־בלח, לכיוון דרום... נתפסו שני אנשים עם נשק ומכשירי קשר... הם מובלים עכשיו הנה ופה תהיה החקירה. נדע בדיוק".
שני בכירים באגף המודיעין, שהיו אמורים לקבל את המידע, העידו בפנינו כי לא קיבלו אותו. ינקיל רוזנפלד, ראש המדור הצבאי בענף מצרים/6 של מחלקת המחקר באמ"ן, האיש שאליו היה אמור להגיע חומר התרעתי מפיקוד דרום, אומר: "לא שמעתי את הסיפור הזה מעולם".
אהרן לברן, ששימש עוזר ראש מחלקת מחקר למבצעים באגף המודיעין והיה אמור לקבל את המידע, אומר כי נחשף לסיפור באקראי לפני כמה שנים, ומה ששמע, אם אכן היו דברים מעולם, היה מטריד מאוד.
שמוליק זהר, ראש לשכתו של אלוף הפיקוד גורודיש, אומר: "אני לא זוכר אירוע שבו נלכדה ביום שישי חוליית מודיעין מצרית. אבל זה לא אומר שלא היה אירוע כזה, בשנים האחרונות הזיכרון שלי לא במיטבו. ואם רוני כתרי אומר שהיה, אז היה. הוא איש אמין מאוד.
"לעומת זאת, אני זוכר את ישיבת מטה הפיקוד ביום שישי בלילה. האם חוקר השב"כ דיבר איתי? יכול להיות. לא מן הנמנע שהוא בא והוציא אותי, למרות שאני לא זוכר. אבל ידיעה כזאת - 'מלחמה מחר בשעה שתיים' - לא הגיעה אלי. ידיעה כזאת הייתי זוכר, היא היתה נצרבת בזיכרוני.
"אם הייתי שומע, אפילו בחצי אוזן, ידיעה כזאת, היא היתה משפיעה עלי בשעות שנותרו עד פרוץ המלחמה. כל דיבור והחלטה מאותו רגע הייתי בוחן על פיה. איך אנשים יוצאים הביתה אם יש ידיעה כזאת. ובתחילת המלחמה הייתי אומר לעצמי - 'וואו, הרי זה בדיוק מה שאמרו'. לכן אני בטוח שלא נחשפתי לידיעה הזאת.
"יחד עם זאת, אני נוטה להאמין לחוקרי השב"כ. לא נראה לי שהם המציאו את הסיפור, אין להם עניין להמציא סיפור כזה. יכול להיות שהאלוף יצא החוצה, שמע את מה ששמע, דיבר בטלפון, ולא עדכן אף אחד ממטה הפיקוד. יכול גם להיות שהוא קיבל את זה מחוקר השב"כ ולא העביר את הידיעה הלאה, לאמ"ן. למטכ"ל. לא אתפלא אם כך היה, גורודיש ידע לכופף את האמת לצרכיו".
דוד גדליה, שהיה קצין המודיעין של פיקוד דרום, אמר לי: "אני כלל לא מכיר אירוע של תפיסת חוליית מודיעין מצרית ביום שישי".
• • •
שוחחתי עם צביקה, שהיה רכז השב"כ במחנה הפליטים א־שאטי בעזה, עם אפרים, שהיה ממלא מקום ראש יחידת החוקרים בשב"כ, ועם יעקב, שהיה חוקר שב"כ במרחב דרום. שלושתם אמרו בוודאות כי שמעו מחיים שילוח ו/או מנחמן טל את המילים "מלחמה מחר". הם לא זכרו שנאמרה השעה שתיים.
ערכתי כמה ראיונות ובדיקות, כדי להבין היכן בדרך נפלה הידיעה. סיגל מלכה, סגנית ראש אגף פניות הציבור במשרד ראש הממשלה, חזרה אלי עם התשובה הבאה: "בדקנו ולא נמצא כל תיעוד על החקירה המדוברת".
סגן ראש השב"כ מסר לי: "בדקתי שוב את הנושא, ודיברתי אישית עם ראש המחלקה האחראי על המורשת והארכיון. למרות שבוצע חיפוש, אין חומר כתוב העוסק בנושא".
דיברתי עם כמה אנשי שב"כ נוספים מ"דור 73'". אחד מהם, עודד ח', אמר לי: "פעמים רבות לא נעשו רישומים במהלך החקירות, כמו ששילוח אמר לך. נוהל העבודה היה שלא היו מעבירים הודעה בכתב ביום שישי".
ומה עשו במקרים של דיווח בהול?
"החוקר היה מעביר אותו בטלפון לראש הצוות, ומשם למחלקה הרלוונטית ולראש המרחב. לפעמים ראש הצוות היה אומר לחוקר: 'תתקשר לדסק דחוף, ואם זה כל כך דחוף - תדווח גם לראש המרחב ולראש המחלקה'. הכל בטלפון.
"זאת אומרת שהסיכוי שדבר כזה הועבר בכתב ביום שישי הוא אפסי. אני מניח שגם נחמן טל העביר את הדיווח בטלפון לראש המרחב, לראש השירות ולדסק. הכל בטלפון. אפילו שלראש המרחב היה טלפרינטר ישיר למַטֶּה".
האם הגיע דיווח בעל פה לאגף הרלוונטי בשב"כ, והוא הועבר, גם כן בעל פה, למרכז הדיווח והתפוצה של אמ"ן (מד"ת)?
כמה אנשי אמ"ן מהתקופה ההיא השיבו שהדבר בהחלט ייתכן. "יכול להיות שהתקבל מהשב"כ דיווח בעל פה, אבל אצלנו הכל נרשם. אם היה מגיע אלינו דיווח מהשב"כ, ולו גם בעל פה, היתה לכך תרשומת ביומני מד"ת".
פניתי לאילנה אלון, מנהלת ארכיון צה"ל, שמחזיקה אצלה גם את גנזך אמ"ן. ביקשתי שתבדוק אם התקבלה ידיעה משב"כ למד"ת, החל מיום שישי בשעות אחר הצהריים, ועד שש בבוקר של יום שבת. לאחר בדיקה היא השיבה כי "עברנו על כל יומן המשמרת של היום המבוקש, ושם לא הוזכרה ידיעה מהשב"כ. מכאן שגם לא אותרה ידיעה ספציפית מהשב"כ".
• • •
זווית אישית
מניסיוני ב־11 השנים האחרונות במחקר מלחמת יום הכיפורים, ומראיונות שערכתי עם מאות אנשים, אני נוטה לקבל את גרסתם של אנשי השב"כ - החוקר שלמה ישראלי, ראש הצוות חיים שילוח וסגן מפקד מרחב דרום, נחמן טל. הם לא המציאו צ'יזבט ממוחם הקודח.
מי היה הנמען בשירות הביטחון הכללי, שטעה בהבנת הנשמע, המעיט בערך הידיעה ולא העביר אותה הלאה כנדרש? אין בידיי תשובה חד־משמעית. מה שברור הוא שהשב"כ טעה. תפוח אדמה לוהט כזה היה צריך לקבל התייחסות רצינית ודחופה הרבה יותר.
ועם זאת, השב"כ הוא לא הגוף שאמור לתקוע בשופר ולתת התרעות אסטרטגיות. השב"כ הוא קודם כל גוף מסכל שנועד להגן על המדינה מפני ריגול, חתרנות פנימית וטרור על שלל מרכיביו. לכן אני מסוגל לסלוח לו.
נותרנו עם אגף המודיעין, שתפקידו הראשון במעלה, מאז ומעולם, הוא להתריע מפני מלחמה בשער. מה הגיע לאמ"ן מסיפור חוליית המודיעין המצרית? כלום. מה היה קורה לו המידע היה מגיע לאן שהיה אמור להגיע? אפשר רק להעריך.
ביום שישי, 5 באוקטובר, כשהמוני בית ישראל סיימו את הארוחה המפסקת, התעטפו בטליתות וצעדו אל בתי הכנסת, יירטה יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן ידיעה, ולפיה הנספח הצבאי העיראקי במוסקבה מוסר למשרד ההגנה בארצו שרוב "האחראים" במוסקבה אינם מוציאים מכלל אפשרות התקפה סורית־מצרית בימים הקרובים.
משלל סיבות, שלא זה המקום לפרטן, הגיעה הידיעה אל שולחנו של הרמטכ"ל רק בשבת בבוקר. בספרו "נעילה" מתאר אל"מ יואל בן־פורת, מפקד יחידת האיסוף המרכזית של אמ"ן, 848, את הדברים שאמר לו רב־אלוף אלעזר בשיחה שקיימו אחרי המלחמה: "אני הולך הביתה בתשע (בערב; א"ב), וחושב לתומי שכל אשר היה צריך להיעשות לפי תמונת המודיעין נעשה. ואיני יודע אותו זמן שלפני ארבע שעות, בקומה מעלי (אגף המודיעין; א"ב) הונח מידע על מלחמה, ואיש לא מראה לי...
"אילו ראיתי את הנייר בשעה חמש, הייתי מוציא פקודת גיוס למילואים, כי כוננות ג' כבר היתה מהבוקר... הייתי מטיס חטיבת צנחנים למעוזים. היינו תופסים את כל המעוזים. גם הריקים. 13 סוללות ארטילריה היו נפרסות בתעלה. האוגדה הסדירה בסיני היתה נפרסת קדימה. המצרים לא היו צולחים את התעלה".
בשבת בשעה 04:30, כשהרמטכ"ל קיבל מראש לשכתו את הידיעה כי המלחמה צפויה לפרוץ לקראת רדת החשיכה, הוא עבר מייד ל"בורר מלחמה" - דרש ולחץ, שוב ושוב, לקבל אישור לגיוס מילואים מלא ולמכה מקדימה של חיל האוויר.
מה היה קורה אילו קיבל דדו את המידע שמסרו החודרים המצרים ארבע־חמש שעות לפני הידיעה של אשרף מרואן? אפשר להניח שהוא היה מתניע את אותו התהליך. נכון, לא מדובר בידיעה שמסר מרגל־על מסוגו של מרואן. אבל זו היתה "ידיעת זהב" נחרצת, לא מגומגמת, שנושאת מסר חד־משמעי - "מחר (אולי גם 'בשעה שתיים') תפרוץ מלחמה".
בהנחה שדדו היה מתייחס לידיעה ברצינות המתבקשת (בהינתן שהצהרתו לבן־פורת אמינה, ובשקלול פעולותיו מרגע קבלת הידיעה ממרואן) - כוחות צה"ל הסדירים היו מקבלים פקודת "היכון למלחמה" מוקדם יותר, ועוצמת ההפתעה היתה קטנה יותר; אוגדות המילואים היו מתגייסות מוקדם יותר ומגיעות מוקדם יותר ללחום לצידם של הסדירים.
אלא שכל זה לא קרה.
על דבר אחד אין עוררין: היתה חוליית מודיעין מצרית, שנתפסה ביום שישי והועברה לפיקוד דרום. הקמ"ן, סא"ל דוד גדליה, השתתף בישיבת המטה בפיקוד, שבמהלכה דיווח קצין האג"ם, סא"ל שי תמרי, על לכידת החוליה. למרות זאת, הוא טוען כי "לא היו דברים מעולם".
ב־1 באפריל 1974 פרסמה ועדת אגרנט את הדו"ח הראשון, החלקי. בחלק הדן בגדליה, כתבה הוועדה: "במקום לאמץ לעצמו ספקות בהערכת ההיערכות המצרית והכוננות כתרגיל, כפי שהיה מקום לעשות על פי תוכן המסמכים, ולהביא זאת בפני אלוף הפיקוד ובפני אמ"ן, מחק סגן אלוף גדליה את השאלות הנוקבות, שהיה בהן כדי לעורר ספק בכוונת ההיערכות והכוננות המצרית כתרגיל".
מי שנטל חלק במלחמה ההיא כועס על מחדליה. יש מי שלמד לסלוח. יש מי שעדיין מתקשה. גם אני הייתי שם, בסערה שכמעט סחפה אותנו באוקטובר 73'. בשנים האחרונות לימדתי את עצמי לסלוח לשורת המפקדים הבכירים, הזחוחים והיהירים, שהיו מופקדים על שמירת חומותיה של המדינה הקטנה הזאת, ולא עשו את המוטל עליהם באופן המתבקש.
אם אמנם נחתה "ידיעת זהב" על שולחנם של אלוף פיקוד הדרום והקמ"ן שלו, למה הם שכחו ממנה? השכיחו אותה? הכחישו אותה? ועיקר העיקרים - למה הם לא פעלו כנדרש מהם?
קצין מודיעין פיקודי הוא האיש שאמור להבהב בנורות האזהרה, להניף דגל שחור ולצפור בצופר אצל מפקדו הישיר, האלוף, ואצל מחלקת המחקר של אגף המודיעין. שום דבר מכל אלה לא עשה קמ"ן דרום. אלוף הפיקוד, שהיה מופקד על זירת הלחימה העיקרית באוקטובר 73', הוא האיש שהיה יכול לעשות מעשה. גם הוא לא עשה.
אילו מילאו שני אלה את תפקידם כנדרש, נעמדים על רגליהם האחוריות, מצרפים את התרעת חוליית המודיעין המצרית מיום שישי לשלל הידיעות והסימנים המעידים שזרמו לשולחנם מתצפיות השטח - אולי פני המלחמה ההיא היו נראים אחרת.
וזה בלתי נתפס. כואב. ומקומם. אלה הדברים שעליהם אנחנו מתקשים לסלוח.
אבירם ברקאי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו