"השירות הקרבי עדיין בלב העדה"

הרבה כותרות עשה החודש מינויו של אל"מ הישאם איברהים למפקד בית הספר לשריון. מקצתן, בגלל התקדים: לראשונה מתמנה קצין דרוזי לפקד על חטיבת שריון סדירה. עיקרן, בגלל העיתוי: בעיצומה של סערת חוק הלאום ומחאת העדה הדרוזית.

משתי הסיבות האלה התלבט איברהים, קצין צנוע (כמיטב מסורת העדה), אם להסכים להתראיין. "שנים", הוא אומר, "שהצלחתי לחמוק מזה. גם עכשיו לא נוח לי". בסוף נעתר. הוא לא אומר זאת מפורשות, אבל בין השורות אפשר להבין שדווקא העיתוי שכנע אותו; מסתכלים עליו, שואלים אותו שאלות, וחשוב לו שהנוער יבחר כמותו להמשיך ולקיים את הברית בין הדרוזים למדינה, "ברית החיים" כפי שהוא מקפיד לכנותה.

איברהים (41, נשוי ואב לארבעה) נולד ומתגורר בכפר מרר. חמישה אחים ואחות, אבא נכה שלא שירת אבל החדיר בילדיו תועפות של אהבת הארץ. שלושה מהאחים עדיין משרתים בקבע. זמן קצר אחרי שאביו נפטר, ב־2002, הוא פגש שניים מהם במבצע חומת מגן ברמאללה - האחד מפקד צוות באגוז, השני קצין ביחידת המסתערבים של משמר הגבול. משפחה דרוזית־ישראלית טיפוסית.

איברהים הוא הטנקיסט היחיד במשפחה. בתקופה שהוא התגייס, זה היה חריג. רוב הדרוזים הלכו לגדוד "חרב", ואלה שלא - ליחידות מיוחדות. בגלל בעיית פרופיל לא היה יכול להתגייס לחי"ר, ועל האפשרות להיות ג'ובניק לא היה מוכן לשמוע. שריון היה הפתרון. "הייתי הדרוזי היחיד במסלול", הוא אומר. "זה לא כמו היום, שגם אצלנו הדרוזים התרבות היא כבר כמעט מערבית לגמרי, ישראלית לכל דבר. לפני 20 שנה זה היה שונה. הגעתי מבית מסורתי, עם חינוך אחר, והייתי צריך להסתגל אפילו בהקשר של השפה והמבטא".

הוא עשה את כל המסלול בשריון: חטיבה 7, מחייל ועד סמג"ד בגדוד 77, ואז מג"ד בגדוד 82 ("הייתי מתוסכל מזה בהתחלה") ומג"ד בבית הספר לשריון, מפקד חטיבת מילואים וכיום סגן מפקד אוגדת הגליל. הוא עוד מהדור שהספיק לשרת בדרום לבנון, והיום הוא סוגר מעגל מול פני חיזבאללה - "אויב רציני, אבל אין לי ספק שנביס אותו במלחמה".

אתה אומר שיש היום דור אחר. במה זה מתבטא?

"הם הרבה יותר טובים מאיתנו, אבל הם אחרים. אני רואה את זה על הבנות שלי. לא שאין שליחות וחתירה למצוינות, אבל הערכים מקבלים ביטויים אחרים. אינדיבידואליים יותר. אצלנו, לכל אחד היתה משימה בבית. אחד עשה כביסה, אחר עשה כלים. עזרנו. היום זה אחרת. אני רואה את זה גם על החיילים. האינטרס האישי יותר גדול מבעבר".

ובעולם של אינטרסים אישיים, להתגייס זה עדיין מובן מאליו בעדה הדרוזית כמו פעם?

"חד־משמעית. יש אחוזים בודדים שלא מתגייסים, אבל הרוב כן. השירות הקרבי והמשמעותי עדיין נמצא בליבה של העדה. זה לא השתנה. הנוער מבין שזה חלק חשוב מההתפתחות שלו, שהשירות בצבא נותן לו כלים להשתלב בחברה ובמדינה".

דווקא נדמה שאתם משולבים היטב. בוודאי בצבא.

"הצבא שוויוני, משותף. אין בכף ספק ואין שום דיון בנושא".

איברהים אומר שמעולם במהלך שירותו לא היה עיסוק בהיותו דרוזי. לא לטובה, ולא לרעה. ברור לו שהוא קיבל את תפקידיו בזכות: מפקד חטיבה זה לא כיבוד. זה ביטחון המדינה. בהיבט הזה כל העיסוק בחוק הלאום לא נוח לו, ולא רק בגלל היותו לובש מדים. "במקומות שבהם הייתי, בתפקידים שעשיתי, מעולם לא הופליתי".

ואתה חושש שזה ישתנה עכשיו?

"אני לא חושב שזה יקרה. השיח עצמו, שמישהו חושב שהוא לגיטימי, הוא לא מענייני. בתוך הצבא אנחנו לא מרגישים שאין שוויון. אבל אני חושב שקל לנו יותר לעסוק בזה בתוך הצבא, כי כלובשי מדים אנחנו נשארים מחוץ לעניין הציבורי והפוליטי".

 

"הצבא שוויוני, משותף. אין בכף ספק". חיילים דרוזים // צילום: דובר צה"ל 

 

אתה מרגיש סמל?

"אני גאה שאני דרוזי, ואני גאה שאני שייך לקבוצה קטנה וכל כך משמעותית לביטחון ישראל. כשאתה מסתכל סביב אתה מבין שאתה נמצא בחממה ביחס למקומות אחרים, וטוב שנולדנו פה ושיש לנו זכות לשרת את הארץ שלנו, בטח בעת הנוכחית. אבל אני כן מייצג לא רק את עצמי, אלא גם תרבות אחרת ועם שלם, למרות שעד עכשיו הצלחתי לעשות את זה די בשקט. להישאר בצל".

נהיית מפורסם.

"זה מוזר. החשיפה, והודעות, ואנשים בפייסבוק. השייח' מוואפק (טריף. ראש העדה הדרוזית; י"ל) התקשר אלי בפעם הראשונה בחיים שלי. פתאום אני בליגה של הגדולים. יצאתי מהצללים לאור הזרקורים".

זה מטריד אותך?

"אני לא מת על החשיפה, אבל מקצועית זה לא מטריד. נדמה לי שעשיתי את התפקידים שלי עד היום בסדר, והדברים מתקדמים לפי התוכניות שלי".

ההחלטה לפרק את הגדוד הדרוזי היתה נכונה? כי היתה על כך לא מעט ביקורת בעדה, שחלקה עלה עכשיו שוב במהלך המחאה.

"בזהירות אומר שאני חושב שזה היה צעד נכון, לא רק בגלל השילוב של הדרוזים, אלא כי זה באמת נותן יותר הזדמנויות. יש כאלה שיכולים להיות נהגי משא, שיהיו נהגי משא, אבל יש כאלה שיכולים להיות טייסים או ביחידות קומנדו, ואין סיבה שהם לא יהיו שם. אם במחזור היו מתגייסים לגדוד הדרוזי 150 איש, רק 20 היו ממשיכים בצבא כי לא היו צריכים יותר, אבל אולי אם הם היו גדלים ביחידות אחרות אז 100 היו מתאימים לפיקוד? קח אותי כדוגמה. לא היה יכול לצמוח מפקד חטיבת שריון כבר מזמן? ברור שכן, אבל אנשים נתקעו בגדוד הדרוזי, ולא יצאו לצבא הגדול. עכשיו הכל פתוח. מה שכן, היה צריך לשמר מסגרת קטנה שתיתן פתרון לאלה אצלנו שקשה להם, בגלל שפה או מנטליות. אותם אנחנו עלולים לאבד עכשיו, וחבל".

 

להתאהב בטנק ובאנשים

איברהים הוא שריונר מורעל. לא מוכן לשמוע מילת ביקורת על כך שייתכן שהטנקים פחות רלוונטיים בשדה הקרב המודרני, שנשלט בלעדית על ידי חיל האוויר והמודיעין. "ראית מלחמה שהוכרעה מהאוויר, חוץ מקוסובו?" הוא מקשה. "זה לא יקרה גם פה. כדי להכריע - תמיד יצטרכו לתמרן בסוף. ותמרון זה שריון. איך אנשים אמרו בששת הימים וביום הכיפורים? קו הגבול נקבע במקום שבו עוצרות שרשראות הטנקים. זה לא ישתנה ומי שחושב אחרת לא מבין צבא בעיניי".

לא קל להסביר את זה לנער בן 18.

"תשאל את המג"דים שהיו בצוק איתן. אף אחד מהם לא זז מטר בלי טנקים, ועד שהטנקים לא הגיעו הקרב לא נגמר. אנחנו מביאים עוצמות אחרות, שרידות אחרת, ניידות אחרת. האתגר הוא להביא לשריון את האנשים הטובים. אנחנו נלחמים על כל אחד, ובתפקיד החדש שלי - שלחו אותי לטפל באתגר הזה".

אתה קורא ושומע כמוני את הביקורת על כך שצבא היבשה נמצא בכשירות נמוכה.

"טוב שיש ביקורת, כי זה בסיס לעבודה ולשיפור. אני דווקא חושב שצבא היבשה נמצא בכשירות טובה, ואני מבין בזה. הייתי מפקד חטיבת מילואים, אני יודע מה קורה בימ"חים. זה לא 2006. גם כאן, באוגדת הגליל, אני אחראי על זה. אנשים באים, מתאמנים, מוכנים לאתגר. ועדיין, תמיד אפשר להשתפר".

אתה מכניס בלב שקט טנקים לשטח הבנוי בדרום לבנון, עם כל האיומים שיש שם?

"חד־משמעית, כן".

מה האתגר העיקרי שלך בבית הספר לשריון?

"קודם כל שמי שמגיע לשם יתאהב בטנק כמו שאני התאהבתי. ואחר כך האנשים. המוטיבציה. להפוך אזרח לחייל. להישאר רלוונטיים. הנוער היום מעודכן יותר, סקרן יותר. זה אתגר. בית הספר לשריון נמצא בקצה הארץ. קל לי מאוד לעלות על מטוס, להגיע לשם ולחזור אחרי שנתיים. אני רוצה לשנות. לדאוג שהחיילים יגיעו הכי מוכנים לאתגרים שמצפים להם במלחמה".

זה לא דור קצת מפונק? אמרת שאפילו בעדה שלך דברים משתנים, ומן הסתם כבר לא גדלים אצלכם על פיתה דרוזית.

"לספר לך מה הבנות שלי אכלו בסוף השבוע? היינו בחופשה, והן אכלו סושי. זה היה ה־וואו שלהן". 

לא רוצה לחשוב מה אמא שלך אומרת על זה. דור מפונק.

"זה דור שמציב לנו אתגרים אחרים. הוא שואל, הוא מקשה, הוא לא מקבל דברים כמובן מאליו. כשאני הייתי חייל, אם המ"פ שלי היה אומר משהו, לא העזת לצייץ. היום צריך לדעת לבוא אל החייל בדרך אחרת, להסביר לו ולרתום אותו. אבל כשצריך, הוא מתייצב. ראית את זה בצוק איתן - הנוער הזה הגיע ונלחם בגבורה מול אתגרים לא פשוטים".

 

לכבד את האויב

עד שיתחיל את תפקידו בשנה הבאה, מסתכל איברהים צפונה, אל חיזבאללה. הוא משוכנע שהשקט שנשמר כבר 12 שנים הוא תוצאה של הרתעה ישראלית חזקה, שמוביל לחשש של חיזבאללה להיכנס להרפתקה חדשה "למרות שהם לא הפכו לשוחרי שלום ועדיין הם רוצים שירושלים לא תהיה הבירה שלנו".

צריך לומר ביושר שגם אנחנו מורתעים. יש אויב משמעותי מצפון.

"כמו שאנחנו מתכוננים, גם הצד השני עושה תהליכי בניין כוח, ממשיך להתאמן ומפתח יכולות, מצטייד, וגם צובר ניסיון קרבי משמעותי בלחימה בסוריה. צריך לכבד את האויב הזה, אבל לא להירתע ממנו. אני באמת חושב שאנחנו הרבה יותר חזקים בכל פרמטר, ושאין בכלל שאלה מי ינצח במלחמה הבאה".

 

"צה"ל לא שוקט על השמרים". אל"מ איברהים // צילום: אנצו גוש/ג'יני

 

מה עומד מולך 100 מטר מפה?

"צבא סדור שהוא כבר לא ארגון טרור, עם מערכת של פיקוד ושליטה ותהליכים ויכולות שמחייבים שנכבד אותם, כי אחרת נופתע".

למה אתה מתכונן?

"האתגר לא השתנה. הוא דומה לזה שהיה ב־2006, עם האיום על העורף, ועם הצורך שלנו להילחם פנים מול פנים. מה שהשתנה הם ההיקפים, ובחלק מהדברים גם ביכולות של הצד השני".

אפשר לנצח את חיזבאללה גם בלי להיכנס קרקעית לדרום לבנון?

"אני חושב שלא. דעתי המקצועית היא שנצטרך לתמרן. אבל תזכור: כמו שהצד השני מתכונן, גם אנחנו לא שוקטים על השמרים".

תושבי גבול הצפון צריכים להיות מוטרדים?

"לא. הקרקע פה באזור השתנתה בשנים האחרונות. בלי לפרט יותר מדי, אנחנו עושים מהלכים משמעותיים שמשפרים את ההגנה על התושבים. ואני חושב שהם יודעים את זה, ושיש להם אמונה שלמה בצבא, ובעיקר - הם ריאליים ויודעים שהדברים של נסראללה שהם יכבשו את הגליל זה שטויות".

הוא רק צריך לשים דגל על מוצב או יישוב, ומבחינתו הוא השיג את שלו.

"וזה איום קיומי על ישראל? זה ינצח את המלחמה?"

לא, אבל זה יעשה הרבה בלאגן.

"מודדים את המלחמה בסופה. אני חושב שחיזבאללה יתחרט אם הוא יבחר להיכנס למערכה. כוונותיו מוכרות, ואם אתה שואל אותי אילו מהן יתממשו בפועל, אני עונה לך - אפס. בהתחייבות".

כולל חטיפה?

"אני חושב שיש לנו יכולת טובה להבין כשתהיה להם כוונה כזאת, ולהתאים את שיטת ההגנה שלנו לכך".

חיילים שמשרתים כאן חושבים שזה קו משעמם, שלא קורה בו הרבה. הם מעדיפים את האקשן בשטחים.

"זה אתגר מאוד משמעותי. חייל שמגיע לכאן לא רואה אויב בעין, ולכן הוא עלול לחשוב שאין איום. זה מחייב לא מעט תרגולים וביקורות, וגם הסברה, כי כשזה יקרה - הכל פה יתהפך במהירות".

אין עוד גזרה עם פער כל כך גדול בין הגבול הכי שקט לפוטנציאל הכי קטלני.

"נכון. ולכן אנחנו צריכים להתנהל כל הזמן כאילו בעוד רגע אנחנו מותקפים. כי האופן שבו נסיים את המפגש הראשון יקבע במידה רבה אם נסתבך כצבא וכמדינה. זה מחייב אותנו להחזיק כל הזמן קצה מבצעי מחודד, עם יכולות, כך שבתום האירוע הצד השני ישאל את עצמו אם הוא רוצה להמשיך, בידיעה שהמחיר יהיה כבד בהרבה. זה מחייב מוכנות גבוהה מאוד של כל אחד כאן - מהחייל בסיור ועד למפקד האוגדה".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו