"מילת המפתח היתה איזון. רשמתי כמה פעמים הופיע אצלנו כל ח"כ"

לפני 14 שנה כשמנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 שלום קיטל הציע לסמנכ"ל שלו אורי פז להקים ולנהל את ערוץ הכנסת, הוא השיב בשלילה. במשך חודשים הוא דיבר על ליבו והפציר בו שייענה בחיוב להצעה. "אני לא הולך לכנסת" - השיב לו פז, אולם בסופו של דבר התרצה. עכשיו, כשהוא מסכם את כל השנים הללו, הוא אומר בחיוך: "היום אני מודה לו, כי זו היתה ההחלטה החשובה ביותר שקיבלתי בחיי המקצועיים".

בתחילת החודש הסתיים עידן בערוץ הכנסת. ערוץ 10 זכה בזיכיון להפעלת הערוץ, ועובדי חברת החדשות של ערוץ 2 פינו את האולפנים וחדרי העריכה בכאב לב. "אני מסיים את תפקידי בתחושה של גאווה גדולה שהצלחנו להקים ערוץ טלוויזיה על אדמה חרוכה. הפכנו את הבלתי אפשרי לאפשרי. זה היה סוג של סטארט־אפ טלוויזיוני. מעולם לא הוקם ערוץ בכנסת בהיקפים כל כך יקרים (תקציב שנתי של 21 מיליון שקלים; ג"א) וכל כך הרבה תכנים. הסיפוק היה קודם כל מכך שהבית שהקמנו עומד על יסודות איתנים".

"לא יורדים מתחת לחגורה"

פז (62) נושם עיתונות מיום היוולדו. אביו, ישראל פז, היה ממייסדי העיתון "חדשות הספורט". פז החל את הקריירה העיתונאית ב"על המשמר" ו"חדשות הספורט" ונמנה עם צוות ההקמה של העיתון "חדשות". בגלי צה"ל הוא מילא שורה ארוכה של תפקידים, החל בכתב וכלה בראש מחלקת החדשות והאקטואליה. לאחר מכן היה ממקימי תחנת הרדיו האזורית רדיוס 100FM. משם הגיע לחברת החדשות של ערוץ 2 שבה מילא תפקידי כתב, רכז המערכת וסמנכ"ל התוכן של החברה. 

במקביל לעבודתו העיתונאית, שימש פז מרצה לאתיקה עיתונאית ולמקצועות הרדיו באוניברסיטת בר־אילן ובמכללה למינהל. עבודת המאסטר שלו התמקדה באתיקה עיתונאית: "הפיקוח על אמצעי התקשורת - הקשר בין מועצת העיתונות לציבור". השנה הוא סיים את לימודי התואר השלישי בתקשורת באוניברסיטת בר־אילן בנושא: "אתיקה עיתונאית - טעות, תיקון, מניעה", וזכה לתואר ד"ר. 

בראיון לסיכום פעילותו כמנכ"ל ערוץ הכנסת אומר פז כי "לפני הקמת הערוץ היתה בכנסת גישה שהערוץ אמור לשפר את תדמיתה, למרות שבחוק ובתקנות אין שום סעיף שקובע זאת. מהיום הראשון חשבתי שתפקיד הערוץ הוא לחזק ערכים דמוקרטיים ולשמש חלון ראווה לדמוקרטיה. כשהפעלנו את הערוץ היתה זו הפעם הראשונה שמצלמות הטלוויזיה הגיעו לישיבות ועדות הכנסת שהיו עד אז די נסתרות מהציבור, ודווקא בהן מתבצעת העבודה הפרלמנטרית הרצינית והחשובה. חשפנו לעין המצלמה את העבודה שמתבצעת בכנסת, בניגוד לרושם שהיה קיים בציבור שבכנסת רק מדברים ומתווכחים ולא עושים שום דבר מעשי". 

פז מדגיש שוב ושוב כי "עשינו הכל כדי שלא יזהו חלילה את ערוץ הכנסת כערוץ מטעם. הקפדנו לשמור על החופש המקצועי וחופש הביטוי שלנו. לא רצינו אף פעם שמישהו יזהה את הערוץ כחלק מאגף הדוברות של הכנסת". 

האם יושבי ראש הכנסת שכיהנו בתקופה זו הפעילו עליכם לחצים מה לשדר או לא לשדר?

"אני יכול לומר בגאווה אמיתית שאיש מהם לא קרא לי לחדרו והנחה אותי אי פעם מה לשדר או לא לשדר או את מי לראיין. איש מהם לא דיבר איתי על התכנים. זה נתן לי את הכוח לשמור על עצמאות הערוץ. כשהגעתי לכנסת היו לי חששות כבדים, כי לא ידעתי את גבולות העצמאות המקצועית שלנו. זמן קצר לאחר שהתחלנו לשדר, תיעדנו במצלמות שלנו חתולים שנכנסו למטבח הכנסת ושידרנו זאת.

נפגעה. לביא־נשיאל // צילום: יהושע יוסף

"מנכ"ל הכנסת דאז אבי בלשניקוב כעס עלינו וטען שלא היינו צריכים לשדר זאת, כי זה גורם נזק חמור לכנסת. הסיפור הזה זכה לכותרות בכל כלי התקשורת. לקח לי יומיים לשכנע אותו שהיה חשוב לשדר את זה, כי האינטרס של בריאות הציבור גובר על כל אינטרס אחר. בסופו של דבר הוא קיבל את ההסבר. זה היה המבחן הראשון שלנו וצלחנו אותו בהצלחה".

המנכ"ל לשעבר רונן פלוט לא אהב חלק מהתוכניות שלכם ובעיקר את "זוג או פרט" וטען שהיא לועגת לח"כים ואין לה מקום. איך התייחסת לכך? 

"'זוג או פרט' היתה תוכנית הדגל של הערוץ. המגישים שלה היו שני כתבים מתחרים, עמית סגל ונדב פרי. הם ביקרו את הח"כים, אבל אף פעם לא ירדו מתחת לחגורה. ערוץ הכנסת קבע שהקו האדום שלו הוא שלא יורדים מתחת לחגורה. התוכנית הזו משכה אש כי היא לא היתה נעימה לקבוצת ח"כים שספגו את הביקורת. לדעתי, זו היתה התוכנית שהכי כיבדה את הדמוקרטיה ואת עצמאות הערוץ, שהיא ציפור הנפש שלנו".

בקשה חריגה מגפני

פז מספר כי "נקודת החיכוך שלנו עם הכנסת היתה בכך שראינו את אחד מתפקידינו לבקר אותה, כי אם לא נעשה זאת נהיה ערוץ מטעם". הוא מוסיף כי "אני לא זוכר מקרה אחד שלא שידרנו חומר מעניין וחשוב מחשש שיזיק לכנסת. מעולם לא הנחיתי כתב או מגיש לא לשאול שאלה מסוימת. הלחצים שהיו מצד ח"כים היו למה אנחנו לא מראיינים אותם. הח"כים ראו בערוץ במה להשמיע את עמדותיהם, והלחץ היה גדול".

האם ניהלת מעקב כמה פעמים בשנה מופיע כל ח"כ? מי מופיע יותר ומי פחות?

"היום אני יכול לגלות שניהלתי רישום יומי מדויק במשך כל השנים, כמה פעמים כל ח"כ הופיע בערוץ הכנסת. בכל חודש עשיתי לעצמי סיכום כדי להיות בטוח שאנו מראיינים את הח"כים בצורה הוגנת. היה ברור לי שאם לא נהיה מאוזנים נהיה בצרה. מילת המפתח אצלנו היתה איזון. הקפדנו לאזן בין יהודים לערבים, בין חרדים לחילונים ובין קואליציה לאופוזיציה. היתה ח"כית אחת, אילנה כהן (בכנסת ה־16 מטעם עם אחד), שלא הופיעה אף פעם בערוץ. פנינו אליה בשאלה מדוע אינה מופיעה, והיא השיבה שאינה מעוניינת להתראיין".  

היו מקרים שבהם ח"כים האשימו את השדרנים שלכם בחוסר אובייקטיביות? זכורה לי ההופעה של ח"כ לשעבר שרון גל כשתקף את המגישה אורית לביא־נשיאל וכינה אותה "עוכרת ישראל".

"זה היה אירוע חריג. שרון גל פגע בצורה קשה באורית לביא־נשיאל בתוכנית 'אולפן פתוח'. הוא יצא באמצע השידור ואמר 'עשיתי לכם הצגה'. הוא נכנס כדי לעשות פרובוקציה. היה עליו כעס רב. חשוב להבין שמה שנתן לנו את הכוח לעשות כל מה שעשינו בערוץ, היה הגיבוי שניתן לנו בבית המקצועי שלנו בחברת החדשות בראשות המנכ"ל אבי וייס. ללא הגיבוי שלהם לא הייתי מצליח לעמוד בכל המשימות שניצבו בפנינו". 

היו יו"רים של ועדות דוגמת משה גפני שלא רצו שידורים ישירים של הדיונים מחשש שהמצלמות יעודדו ח"כים להלהיט את הרוחות. איך התייחסת לכך?

"הבקשה של גפני היתה יוצא דופן. מרבית ראשי הוועדות האחרים רצו שנשדר את הדיונים שלהם, כי לדבריהם זה חיזק את הדיונים. במהלך השנים שידרנו אלפי דיוני ועדות. באחד השידורים מוועדת החינוך ב־2012 התרחש אירוע יוצא דופן שבו ח"כית לשעבר אנסטסיה מיכאלי (ישראל ביתנו) שפכה כוס מים על ח"כ ראלב מג'אדלה (העבודה). הצלם היה ערני ושם לב לכך, ובעקבות זאת הודחה מיכאלי מהכנסת על ידי אביגדור ליברמן. האירוע הזה זכה לסיקור רחב בכל ערוצי הטלוויזיה".

"מקווה שהעובדים ייקלטו"

לצד המאמצים המקצועיים הרבים של ערוץ הכנסת, פז מתייחס לעניין הרייטינג הנמוך שלו זכה הערוץ, ולדבריו, נראה כי העניין אינו רלוונטי משום ש"אנחנו לא נמדדים ברייטינג אלא בחשיפה", הוא אומר. "הסקר האחרון של ד"ר מינה צמח הצביע על כך ש־72% מהציבור נחשפו מדי יום לערוץ הכנסת למשך 3-2 דקות. בערוצים המסחריים שמשדרים את התוכניות שלנו בשידור חוזר הגענו לשיעור צפייה של 3%-2.5% ואנו גאים בכך".

במהלך השנים התגלו לא מעט כתבים מוכשרים בערוץ הכנסת כגון עמית סגל, ירון אברהם ודפנה ליאל שנקלטו בחברת החדשות.

"אני חושב שבצד היותנו חממה לפיתוח ערכים מקצועיים ודמוקרטיים היינו גם חממה לטיפוח כישרונות צעירים. שלושת האנשים הצעירים האלה צמחו אצלנו ופרשו כנפיים, ובאמת אני חש גאווה גדולה לראות אותם מדי ערב מופיעים בערוצים 12 ו־13".

האם נגרם לכם עוול שלא האריכו לכם את הזיכיון להמשיך להפעיל את הערוץ?

"בהחלט. ניהלנו מאבק ענייני של חברה שהאמינה בצדקת דרכה ושהיא ראויה להמשיך להחזיק בזיכיון. יצאנו למאבק נגד ההחלטה של מועצת הכבלים והלוויין להעביר את הזיכיון לערוץ 20, כי סברנו שההליך זוהם והיה הזוי ולא מקצועי. בעקבות בדיקה כלכלית שעשינו, גרמנו פעמיים לפסילת ערוץ 20 מהמרוץ.

"אבל ביהמ"ש העליון החליט שערוץ 10 הוא זה שיקבל את הזיכיון, משום שהיה בהפרש קטן מעלינו בניקוד. ערערנו על ההחלטה, אבל לצערנו הערעור לא התקבל. אנחנו מאוכזבים וכואבים, כי היינו ראויים להמשיך לשדר. אבל איני רוצה להסתכל אחורה בזעם. כעס הוא יועץ רע ואני יוצא עם חיוך וגאווה".

איש מהנהלת הכנסת לא בא להיפרד מכם.

"זה עשה לי צביטה בלב, שאף אחד מההנהלה אפילו לא הרים טלפון להיפרד. לעומת זאת, נשיא המדינה ראובן ריבלין, האיש שחנך את שידורי הערוץ ב־2004, שלח אלינו ביוזמתו ברכה ביום השידורים האחרון ובה אמר שהערוץ ייצג את פניה של הדמוקרטיה בישראל ושימש גשר רחב ופתוח בין בית הנבחרים והציבור. זה בדיוק ההישג הגדול ביותר שלנו. אורית לביא־נשיאל, שהיתה המגישה המרכזית שלנו, אמרה בשידור הפרידה שלה שערוץ הכנסת היה כוכב הצפון של השידור הציבורי, ואיני יכול למצוא הגדרה קולעת מזו".  

האם העובדים שלכם נקלטו על ידי בעלי הזיכיון החדשים מערוץ 10?

"במהלך השנים הצלחנו ליצור בערוץ מארג אנושי של 80-70 אנשים מצוינים שנתנו את הנשמה ופרנסת חלק גדול מהם נפגעה. אני מאחל מכל הלב הצלחה לערוץ 10. העובדה שכל ערוצי הטלוויזיה רצו לקבל לידיהם את הזיכיון לערוץ הכנסת מוכיחה מדוע ערוץ הכנסת חשוב, איכותי, מקצועי ומכובד ונותן ערך. אני מקווה שחלק מעובדינו הנפלאים ייקלטו על ידי המפעיל החדש".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו