אי אפשר להתעלם מטבעת החותם הגדולה והכסופה, אדומת האבן, הענודה על קמיצת יד ימינו של פרופ' עמוס רולידר כשהוא שוטח את משנתו החינוכית בלהט ובהתלהבות, דרך רפרטואר שלם של מחוות ידיים מוגזמות, שהפכו לשפת גופו המוכרת.
גם כאשר טון דיבורו הולך ומתעצם, כשהוא מבקש להבהיר ש"המלצת משרד החינוך לבטל את שיעורי הבית בבתי הספר היסודיים היא טעות פ־טא־לית", והוא קופץ את אגרופיו, היא שם על פרק האצבע, גדולה ונוכחת. הטבעת שקיבל עם סיום הדוקטורט שלו באוניברסיטת אוהיו, במסגרת המסורת המקובלת בארה"ב של הענקת טבעת עם חריטת שם האוניברסיטה.
היא שם, כדי להזכיר לו בכל רגע נתון איך, בניגוד לכל הציפיות והתחזיות, הוא התגבר על כל המכשולים שעמדו בדרכו כילד פרחח עם בעיית קשב חמורה מאוד שמנהל בית ספרו דאז ניבא לו פשיעה וישיבה בבתי כלא. עד היום שמור אצלו המכתב הזה.
מסקרן מה היה לאותו מנהל להגיד על רשימת תאריו ועיסוקיו העמוסה של הילד המופרע שהפך לפרופסור, הכוללת את היותו מנתח התנהגות מוסמך ואחד המומחים בעלי השם בארץ וברחבי העולם בטיפול בקשיי התנהגות מורכבים של ילדים ובני נוער הכוללים גם ילדים המאובחנים על הספקטרום האוטיסטי.
הוא פרופסור מן המניין במחלקה למדעי ההתנהגות ודיקן הסטודנטים במכללה האקדמית כנרת, שם הוא גם משמש חוקר ראשי במכון לחקר מוגנות ילדים, והוא גם ראש התוכנית להסמכת מנתחי התנהגות מוסמכים במכללה האקדמית בית ברל.
מאז 2006, אז החל להתארח בקביעות באחת מתוכניות הבוקר, הוא גם טאלנט טלוויזיוני ורדיופוני, המופיע חדשות לבקרים בתוכניות טלוויזיה ורדיו שונות, שהכתירו אותו כ"דוקטור ספוק הישראלי" וקיבעו את מעמדו כאוטוריטת חינוך להורי ישראל המבולבלים, כולל סימון וי גדול על חיקוי ב"ארץ נהדרת" ("מה פתאום להיעלב, הבנתי שהגעתי לשיא ושאני יכול לפרוש").
"הסגנון הישיר והדרמטי שלי הוא חלק מאישיותי ונובע מאכפתיות". רולידר // צילום: אריק סולטן
אבל תהא הרשימה של תאריו ופועלו ארוכה ככל שתהא, פרופ' רולידר לעולם לא ישכח את הילד שהיה. "הייתי ההפך הגמור מילד מצטיין", הוא חוזר אל ילדותו שבכפר יהושע, שם נולד להורים יוצאי גרמניה, בן זקונים מתוך שלושה ילדים. "הייתי מחזיק מעמד בדיוק עשר דקות בשיעור, כל רעש קטן היה מסיח אותי ואז היו שולחים אותי אל הטבע, והיה הרבה טבע בכפר.
"אף אחד לא באמת ידע מה לעשות איתי, לא ההורים ולא המורים שלי. למזלי, היה לי את הספורט, שהייתי טוב בו. בגיל 12 נסעתי עם הוריי - בהמלצת בית הספר - לפסיכולוג בחיפה, ואחרי שעתיים הוא קבע שאני סובל מ'נזק מוחי מזערי'. עד היום אני זוכר את החיוורון של הוריי, את המבט המאשים של אמא שלי כלפי אבא שלי, אני בטוח שהאבחנה הזו השפיעה על מערכת היחסים שלהם.
"ומאותו הרגע, שבו הוצמדה לי תגית של ילד עם בעיה, עשו איתי את כל הטעויות האפשריות בגלל הקשיים שלי. ויתרו לי, הקלו עלי בתזמונים הכי לא נכונים במקום לנצל אותם לעבודה נכונה, אז אין פלא שהבעיה שלי רק הוחרפה.
"היום, שנים אחרי, אני פוגש את ההקלות הללו שניתנות לילדים מאובחנים שהוריהם מגיעים ל'מרכז רולידר' כדי לקבל הכוונה וייעוץ. במרכז אני גם מכשיר צוותי חינוך שמתמודדים עם אותם ילדים שמאובחנים עם בעיות קשב וריכוז, ומגיעים לבית הספר עם המלצות מהמאבחנים דוגמת: 'הוא היפר בשיעור? תנו לו לצאת להירגע'.
"כמי שמטפל על פי עקרונות הפסיכולוגיה ההתנהגותית בכלל, ועל פי גישת 'ניתוח התנהגות יישומי' (שיטה להקניית דפוס התנהגות רצוי, בעזרת פירוק דפוס ההתנהגות הבעייתי לפעולות פשוטות ומתן תגמול מחזק להישג ההתנהגות הרצויה; ח"ר), אני יודע שזו עצת אחיתופל, שתביא לרגיעה זמנית על חשבון הדלק להתפרצות הבאה.
"ואגב, מבחינתי, ניתוח התנהגות של ילד על הספקטרום או ילד עם בעיית קשב וריכוז קשה לעומת ילד בעל התפתחות תקינה שמורט להוריו את העצבים, הוא זהה לחלוטין. אני אלמד על החוזקות הקוגניטיביות של הילד, על היכולות המוטוריות, על יכולות הלמידה, ואנתח את הקשיים ההתנהגותיים והרגשיים שהילד חווה דרך ראיון עם ההורים שלו, עם המורים שלו, עם הסבא והסבתא שאיתו אחר הצהריים, ודרך תצפיות כמובן.
"הקליינטים שלי הם המבוגרים המשמעותיים בחיי הילדים, לא הילדים עצמם, שהם אגב קליינטים הרבה יותר קלים. לקחת את ההורים שלו ולשנות את ההרגלים שלהם, פה טמון הקושי".
אז מתי ואיפה חל המפנה בהתפתחות שלך והפכת להיות מי שהפכת?
"היה לי מזל גדול, ענק, זכיתי במפעל הפיס, קרה לי נס. אני לא באמת יודע איך להגדיר את זה. כשהייתי בכיתה ח', הגיע מקנדה לבית הספר שלי מנהל בית ספר צעיר בשם אבא צוריאל ז"ל, אביה של השחקנית והזמרת שרי צוריאל. והאיש הזה, אני חב לו כל כך הרבה. הוא האמין בי, הוא לא ויתר לי וגם בא להוריי ואמר: 'מספיק עם הפינוק, מספיק לוותר'.
"הייתי מוכשר מאוד בספורט, שחיתי ושיחקתי כדור יד גם בליגה לאומית, והוא ידע איך למנף את נקודות החוזק שלי ולא לוותר לי. אילולא הוא, אני לא רוצה לחשוב לאן הייתי מגיע. מבוגר אחד שיאמין בך, זה כל מה שנדרש".
אתה מספר את הסיפור הזה לאנשי חינוך שאתה פוגש?
"בוודאי, תמיד, כדי שלא יוותרו על אף תלמיד, לא משנה מה הקשיים שלו, ושיזכרו ויידעו שתמיד אפשר לתקן ולקדם".
לדעתך, יש לנו אנשי מקצוע טובים במערכת החינוך שלנו?
"יש לנו אנשי מקצוע שמאוד משתדלים, אבל אני חושב שההכשרה של הגננות והמורים היא לא מספיק טובה, ואולי היינו צריכים להעלות את הדרישות לעוסקים במלאכת החינוך.
"השגיאה מספר אחת של מייסדי המדינה שלנו היא שהם לא הבינו שיש שני מקצועות שאותם צריך לטפח, כלומר לבחור להם את האנשים הכי איכותיים וייחודיים וטובים, ולשלם להם את הכי הרבה כסף. שני המקצועות האלה הם הוראה ואכיפה. שהטובים ביותר יהיו לא רק לטיס, אלא גם להוראה. אילו ההוראה והאכיפה היו נעשות על ידי הטובים ביותר, כחברה היינו נראים היום אחרת".
• • •
ראיון רציף ומתמשך עם הפרופסור באמצע בית קפה תל־אביבי הומה הורים וילדים בתחילתו של אוגוסט, מתגלה מהר מאוד כמשימה בלתי אפשרית. לפרקים ניגשים לשולחן הורים שמזהים אותו מן המרקע, והחלוקה בין המינים היא ברורה מאוד. האבות ישאלו "אפשר סלפי? אני חייב לשלוח לאשתי, היא מעריצה שלך". ורולידר ייענה בחיוב ויודה ש"היום, ב־2018, האימהות עומדות בחזית חינוך הילדים. רוב הנוכחים אצלי בהרצאות לקהל הרחב הן אימהות, והשאר אבות שנגררו בכוח". האימהות שניגשות תשאלנה אם "שכשתסיים תהיה לך אולי דקה, כי יש לי שאלה קטנה".
והפרופסור עונה לכולם בסבלנות ובאדיבות, ואומר ש"עם יד הלב זה מחמיא, אבל זה כן הופך למטרד כשאנשים שוכחים לשים גבולות או להתנהל בטאקט, ומתקרבים ממש, או לא מבינים, כמו עכשיו, שאני גם אדם פרטי. זו בהחלט היתה מציאות אחרת שהייתי צריך להסתגל אליה.
"אבל מה שכן הבנתי מהמפגש עם הטלוויזיה והרדיו, שאני יכול להנגיש את העבודה האקדמית שלי לכלל ציבור ההורים הישראלי ולעשות שינוי. כי אצלנו באקדמיה, בעיקר בתחומי מדעי החברה ולא אחת בחינוך, אנחנו חוקרים, מפרסמים את ממצאי המחקר באנגלית בכתבי עת כי חייבים, ואז יוצאים להרצות בכנסים בינלאומיים ומקבלים מחיאות כפיים.
"והנה אני הופך לפרופסור בכיר, ואחר כך מן המניין, כל הכבוד לי. אבל שום דבר ממה שאני עושה וחוקר ומסיק לא מגיע לשטח, להורים, והם לא יידעו כלום בעצם. אז מה עשיתי בזה?
"אז נכון, היום אני פחות הולך למקומות המוניים, ובהרצאות שלי אני צריך לצאת מהיציאה האחורית, אחרת לא ייתנו לי ללכת וישאלו 'רק שאלה קטנה' על ילד בן 16 ששותה ועושה סמים, אבל בסך הכל אני מגיע לכל כך הרבה הורים, וזה מה שהכי הכי חשוב לי".
"יש לי שאלה קטנה", ככה רצה רולידר לקרוא לספר החדש שלו, שכתב עם מור אסאל, שהיתה עיתונאית חינוך במשך 18 שנה, וכיום היא מדריכת הורים ומרצה. בסופו של תהליך, הוחלט לקרוא לספר "מה עושים עכשיו? המדריך המעשי להורות עכשווית" (הוצאת מודן).
• • •
וכשמו כן הוא, ספר הפעלה בהיר וקריא, הנותן תשובות פרקטיות ומדויקות להתמודדויות עם סוגיות שאיתן מתמודד כל הורה. מה עושים עם ילדה שמוכנה לאכול רק מול הטלוויזיה? איך מגיבים כשהפעוט משתטח על הרצפה בבכי בכל פעם שמסרבים לבקשתו? כיצד להפוך את היציאה לקניון לחוויה משפחתית נעימה? ועוד מיני דילמות יומיומיות המקוטלגות לפי פרקי הספר השונים: גירושי הורים, יחסי אחים, הצקה ודחייה חברתית, פחדים וחרדות ועוד.
בראש כל פרק ניתנת הקדמה כללית, ולאחריה מובאות תשובות והנחיות ספציפיות לכל השאלות והדילמות הכי שכיחות המטרידות הורים. ייחודיותו של הספר היא בעובדה שהוא מחולק לשלוש שכבות גיל: 2-5, 6-9, 10-12, וכל הורה יוכל למצוא בו תשובות על פי הגיל של ילדיו.
"הצטברו אצלי אלפי שאלות של הורים", מסביר רולידר. "מור ואני קיבצנו את השאלות הכי שכיחות שחוזרות על עצמן, וחילקנו את התשובות לפי טווחי הגילאים, כי הרי בכל גיל הגישה היא שונה, והנה, לא צריך לקטר יותר. כל הורה יכול לעשות את זה ולא להיות מתוסכל, נבוך או חסר אונים".
קראתי בקפידה את הפרק "החיים בעידן המסכים" ויישמתי על בת ה־9 המכורה שלי. בינתיים זה עובד יופי. הגדרתי סדר יום וציפיות לשימוש, ואני מקפידה על סדר ואכיפה. לא שזה קל לי, אבל חסל סדר מסכים בזמן הארוחות, לדוגמה.
"ודאי שזה יעבוד יופי. אני לא מופתע, אבל אני מאוד שמח. זו בעיניי התכלית החינוכית שכל הורה צריך לשאוף אליה. אם הורים יַקנו לילדים שלהם, בכפוף כמובן לגילם וליכולתם האובייקטיבית, את היכולות מגיל צעיר של ניהול אורחות החיים באופן עצמאי ואחראי, מה שאני קורא 'הַשְגָרות' (ראו מסגרת), אז אין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר.
"בתוך ניהול עצמאי של שגרה ילד מקבל ביטחון, ילד יודע לנהל זמן. הוא לומד מגבלות זמן, מבין מה לפני ומה אחרי, מתי כן הוא יכול זמן מסך ומתי לא. הוא מקבל את היכולת הכי חשובה בעיניי בחיים, שהיא יכולת האיפוק, ההבלגה וניהול מצבים מאתגרים. והוא גם יידע בגיל 16 להגיד 'לא, אני לא בעניין', למי שיציע לו אלכוהול או סמים".
אני כבר כמעט הייתי מיואשת לחלוטין, חשבתי שאבוד לי הסיפור של המסכים.
"מה פתאום להתייאש. זו שאלה שתמיד שואלים אותי: 'עד מתי אפשר לחנך?' ואני עונה ברצינות: 'כל זמן שאתם משלמים את החשבונות של הילדים שלכם, עדיין אפשר לחנך'".
יש לי ארבעה ילדים, אני כביכול אמורה להיות אמא מנוסה, ועדיין מושג ה"חינוך" לוט בערפל בעיניי. מבולבל.
"תני לי לעשות לך סדר. חינוך פירושו להקנות לילד בכל גיל סט של יכולות וערכים, שבסופו של דבר יאפשרו לו למצות את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלו ולרכוש ערכים של אחריות, איפוק, שליטה עצמית, והכי חשוב בעיניי - היכולת להתמודד עם אי הצלחות. או כמו שאני קורא לזה: עקשנות חיובית. שתהיה לו היכולת לקום ולהתמודד, כי בחיים האמיתיים כולנו נופלים וקמים.
"אם נסתכל על כל מי שאנחנו מכירים, ש'השיגו משהו בחייהם', רואים את הנפילות שלהם, אבל הם קמו, לא ויתרו, עשו, הגשימו. מה אנחנו אומרים להם בעצם כשאנחנו מעבירים להם מסר של 'אם אתה רוצה את זה מספיק, אתה תצליח'? מה הוא הכלי הזה להצלחה?
"זו היכולת להתמודד עם כישלון. וזו יכולת שצריך להקנות לילד כבר מגיל 3, כשמלמדים אותו איך להפסיד בכבוד ולא נותנים לו לנצח בכוונה, כי העיקר שלא יכעס, שחלילה לא יתרגז. וכן, הכל תלוי בהורה. אם ההורה זמין לעשות את העבודה הזו, מוכן להשקיע, לקבוע את העקרונות הברורים ולא לפחד מהם, זה יעבוד".
אבל זמינות היא אחת הבעיות הגדולות שלנו, ההורים הישראלים.
"ההורים הישראלים עובדים שעות ארוכות וחוזרים הביתה רק אחרי הצהריים במקרה הטוב, כי המחיה בארץ יקרה, וגם כי הם רוצים להגשים את עצמם, שזה בסדר גמור. בנוסף, כל משפחה שלישית היא משפחה של הורים גרושים, לדברים האלה יש משמעויות.
"ההורה הישראלי חווה דיסוננס (תחושת סתירה פנימית וקונפליקט; ח"ר) בין הדבר הכי יקר לו בעולם, הילדים שלו, שבשבילם נעשה הכל, נשקיע כל מה שיש, גם מה שאין, לבין תחושה אישית קשה מאוד ש'אני לא מספיק שם בשביל הילד, אני לא נמצא, אני חוזר הביתה מאוחר'.
"התוצאה של הדיסונסס הזה היא מעבר מיידי למוּד התנהלות של פיצוי. חלק מהורי ישראל הפכו להיות משרתי הילד, ולא מחנכי הילד. והרי לשירות יש שני כללים בסיסיים: הלקוח תמיד צודק ואסור להרגיז אותו, כי אנחנו רוצים שהוא יחזור למלון שלנו.
"בנוסף, אנחנו מעניקים לילד שירותי ייעוץ משפטי חינם אין כסף ומרגיעים ש'אל תדאג, אני אבוא מחר למורה ואדבר איתה, מה פתאום שיעבירו אותך מקום', במקום להבין שעם המורים והגננות של הילדים שלנו אנחנו אמורים לכרות ברית שרואה את הדברים באופן אחיד".
למי יש כוח לחנך ולעמוד בדרישות שהצבתי מראש כשחוזרים הביתה מותשים?
"נכון, למי יש כוח. אבל אז מפתחים כל מיני תיאוריות של 'נזרום איתם, בעתיד הכל יהיה בסדר, גם אני הייתי ככה, הם יגדלו בסוף, נהיה החברים של הילד ולא ההורים שלו', במקום להבין שכל האהבה והנתינה שבעולם לא יחליפו את הצורך בסמכות הורית כתנאי בסיסי לחינוך נכון, יעיל ורגיש של ילדינו. סמכות הורית אינה ההפך מרגישות, ואין פירושה נוקשות והיעדר התחשבות בילד. בקרוב מאוד אפתח תוכנית חדשה למנחי הורים בשיטת רולידר במרכז שלי. זו משימת חיי להגיע לכל הורה והורה".
אתה אבא לשלושה וסבא לשישה. ספר לי עליהם קצת.
"עדי, בני בכורי (43), עושה פוסט־דוקטורט בביוטכנולוגיה וחוקר סרטן מוח של ילדים בבית חולים בטורונטו. שמרית, אשתו, רואת חשבון והם ההורים של עידן (13), שיר (10) ונטע (5). בתי נתלי (40), אמא של אליענה (9) ואלכסנדרה (7), הלכה בעקבותיי ועשתה את הדוקטורט בפסיכולוגיה התנהגותית וניתוח התנהגות, עסקה גם במחקר וגם בטיפול והיתה יותר מעשר שנים בארה"ב. היא ובעלה ג'אררד, שהוא אח מוסמך ומומחה באנדוסקופייה, חזרו לפני שנה לארץ לגור בזכרון יעקב, שם אני ואורה אשתי, שמנהלת איתי את מרכז רולידר, גרים. נועה, בתי הקטנה (30), אמא של יותם בן השנתיים, סגרה איתי מעגל וגרה עם משפחתה בכפר יהושע והיא יועצת לאיכות הסביבה. מתן בעלה הוא מהנדס ברפאל".
ילדיך מתייעצים איתך?
"אני בהחלט לא סבא סנדלר שמתהלך יחף. בעידן של היום, הסבים והסבתות הם חלק אינטגרלי מחינוך הילדים, וזה לא פשוט להחליט מתי להגיב, אם להגיב, איך להגיב. אני מקפיד ליישם את מה שאני אומר תמיד לכל הסבים והסבתות: 'לא להתערב'. אם אני נשאל, אני עונה, מייעץ לילדיי כיצד לנהוג עם נכדיי, אבל אני לא מציע עזרה מיוזמתי. אני מקפיד לא להתערב ולא להציע דרכי פעולה.
"לשמחתי ולשמחת אשתי, שלושת ילדינו לא מתביישים להתייעץ איתנו, והם שואלים ומקשיבים, אבל יש סיטואציות שבמהלכן אני נושך שפתיים ולא אומר דבר, למרות שיש לי כל כך הרבה מה להגיד.
"לטפל במשפחתך שלך זה הדבר הכי מורכב וקשה, וזה כבר לא רק הילדים שלך, זה הכלות והחתנים, וגם להם יש הורים משלהם".
איזה אבא אתה היית לילדיך?
"אני חייב להודות שכהורה עשיתי הכל כדי להיות נוכח בצמתים החשובים של ילדיי. השתדלתי לא לפספס אסיפות הורים, מסיבות ימי הולדת וחגים, אבל לא תמיד הצלחתי ואורה תמיד היתה שם בשבילם. למזלי, בחרתי כל כך נכון את בת הזוג שלי. שנים רבות שאני נמצא תחת עומס עבודה גדול מאוד, ויש לעניין הזה מחיר משפחתי והזמינות שלי היתה פעמים רבות נמוכה".
• • •
הוא יורה תשובות בקצב בטוח, אבל כשאנחנו מגיעים ליום הולדתו ה־69, שחל בסוף יולי, נתון ויקיפדי חשוף לעין כל, הווליום שלו - כמו גם הקצב - מתמתן, אפילו מתפתל, חושף נקודה רגישה אצל הפרופסור, שמודה כי "נגעת בסוגיה מעניינת, אני לא באמת אוהב או רוצה לדבר על הגיל שלי, ועם יד על הלב , מי שכתב עלי את הערך הוויקיפדי, אין לי מושג עד היום מי זה, העניק לי בונוס שנתיים במתנה, אבל אל תגלי".
לא מגלה. אבל כן מנסה להבין איך זה יכול להיות שאתה מרגיש ככה כלפי הגיל? איפה כל הביטחון העצמי כשצריך אותו?
"אין לי תשובה טובה, ואני לא באמת יודע להסביר את זה, כנראה העניין הזה טעון טיפול. אולי זה כי גם אבי ז"ל וגם אחי האהוב דן רולידר ז"ל נפטרו צעירים מאוד, בשנות ה־50 לחייהם.
"אני חושב שהגיל הפיזיולוגי שלי הוא סביב ה־49, אני בפירוש מרגיש 20 שנה פחות מהגיל שלי בפועל, חד יותר ממה שהייתי פעם בכל תחום, עושה את הדברים פשוט טוב יותר. אני לא מוותר לעצמי בעניין הספורט, על אף סדר היום המטורף שלי. אני רץ הרבה, גומא בכל שבת 50 קילומטרים באופניים, אומר לאלוהים תודה רבה על מה שיש לי ומקווה לבריאות טובה".
אתה מאמין בו, באלוהים?
"אני מאמין שהדברים לא מתרחשים סתם. מה זה להתפלל למשהו? לצפות שמשהו יקרה, להגיד 'הלוואי ש', ולקוות שמישהו שם אולי שומע. המישהו הזה או המשהו הזה שונה מבן אדם לבן אדם".
אם כך, מבחינתי, הגיעו ימות המשיח, כי תפילותיי לביטול שיעורי הבית המייסרים בבתי הספר היסודיים נענו.
"לדעתי, ההחלטה הזו של משרד החינוך היא אומללה. היא טעות פטאלית שתפגע בילדים שלנו. בגדול, שיעורי בית הם הכלי שבאמצעותו אפשר ללמד ילדים להיות לומדים עצמאיים, הזדמנות טובה ללמוד להתמודד עם קושי, הם לא אמורים להיות מייסרים.
"הילדים לומדים להתארגן, לתכנן, לשבת מול מחשב ולעבוד לבד בחדר, לדעת לדחות סיפוקים ולהתמודד לבד עם חומר. זה לא סותר את העובדה שאני חושב שהורה אינו מורה, ולכן צריך לדאוג ששיעורי בית יינתנו במינונים הגיוניים, שהילדים יוכלו לבצע בעצמם את המטלות.
"המורה צריך לסיים את השיעור חמש דקות לפני הזמן, לסכם את הנלמד ולהקפיד שהתלמידים ירשמו את המטלות ביומנים הממותגים למיניהם שנקנים בתחילת השנה ונותרים אחרי חגי תשרי מיותמים. צריך לארגן להם את היומן, ובהמשך את סדר היום. לתלות על המקרר לוח שבועי מאורגן, זה חשוב יותר ממגנטים של פיצות. אני טוען שמי שמצליח בחיים הוא המאורגן - ולאו דווקא החכם".
לא הצלחת להיות מאופק כאשר התעמת על כך בטלוויזיה עם מיכל דליות. היא היתה רגועה ונינוחה, ואתה עלית על בריקאדות.
"לפני שאני עולה לשידור, אני תמיד מתכונן ומרגיע את עצמי, מכיר את הנטייה הזו שלי להתרגז כשמדובר בעניינים שאני בטוח בצדקתם. וכן, התפוצצתי על המסך, למרות שהבטחתי לעצמי להיות רגוע. כנראה הפעם לא עשיתי לעצמי הכנה מספקת".
"התפוצצתי מולה". מיכל דליות // צילום: אייל לנדסמן
אז אתה מבין למה נוצרה לך תדמית נוקשה ואפילו מבהילה.
"כמו לכולנו אף פעם לא נעים לי לשמוע ביקורות או הערות שליליות. אני מבהיל? אני מודע לסגנון ההבעה שלי, שהוא לעיתים דרמטי וישיר, ולעובדה שהמרקע לא עושה לי הנחות בעניין הזה, ומבין שיש מי שלא מתחבר לסגנון שלי. הסגנון הזה הוא חלק מאישיותי ונובע מהאכפתיות שלי לנושאים שאני עוסק בהם.
"בסך הכל אני מדבר על מסרים שאמורים להיות מאוד נחושים ולא פשוטים כגון הצורך להתעלם ולא לגשת לילד כאשר הוא בוכה עקב פרידה מההורה בשעת ההשכבה לישון או כאשר ההורה נפרד ממנו בגן. אלו סיטואציות לא קלות, וזה לא פשוט לדרוש מההורים לא להיכנע לילדיהם או לבכי שלהם. ואז נוצר רושם כזה שאני אולי קצת נוקשה ומרתיע. אני חושב שגם העובדה שלא חשפתי צדדים אחרים בחיי ולא חשפתי את משפחתי תרמה לתדמית הקשוחה שלי".
והנה עכשיו אתה מצטלם עם נכדיך.
"אני לומד ליהנות מזה, למרות שלא קל לי. זה חלק ממה שמביא איתו הפרסום, ואני לא מתנגד לו יותר".
ומה עם חלק מהקולגות, שכינו לא אחת את השיטה שלך ככזו שגובלת באכזריות?
"אני קורא את הביקורות האלה ואני בפירוש סובל, מתייסר, אבל יודע שהביקורות הללו לעולם לא יגיעו מהמטופלים שלי או מהסטודנטים שלי. לעולם. רק למתבוננים מהצד. אני כן מרגיש שבשנים האחרונות, במיוחד מאז השתתפתי בריאליטי 'הצילו, אני לא יודע לבשל' והצופים ראו איך החלקתי על ביצים ולא הצלחתי במשימות מסוימות, אנשים למדו להכיר את מה שהקרובים אלי והסטודנטים שלי כבר יודעים מזמן".
מה הם יודעים?
"שאני רגיש מאוד, שאני פגיע, שאכפת לי מאנשים, שאני פוגש אותם הרבה פעמים כשהם במצוקה גדולה ואין מאושר ממני כשאני מצליח לעזור. שאני אוהב מאוד את מה שאני עושה, ולפעמים אני לא באמת מאמין שמשלמים לי על זה. שהתמזל מזלי שאני עוסק בתחום שנתמך על ידי מדע, ולכן אני מצליח לעשות שינוי, אבל הוא לא בא על חשבון אנושיות ורגישות".
הספר שלכם עוצר בגיל 12. בהצלחה לי עם המתבגרת האוטוטו בת 13 שלי.
"אני מבטיח שיהיה ספר המשך שיעסוק במתבגרים, אבל בינתיים יש לי חדשות טובות לך ולכל ההורים: אתם המטפלים הכי טובים של הילדים שלכם, ואני באמת מאמין שאפשר להגיע לכל ילד ואין קושי או בעיה שלא ניתנים לפתרון כל עוד הסביבה המשמעותית של הילד מוכנה ויכולה להשתנות". √
עשרת העקרונות של רולידר להורות עכשווית
1. אנחנו לא הסנגורים של הילדים - אנחנו ההורים שלהם. ההגנה על הילדים במיני סיטואציות שמתרחשות בגן או בבית הספר אינה עוזרת להם להתמודד כראוי עם תסכול ורגשות שליליים ופוגעת ביחסיהם עם המבוגרים והילדים סביבם.
2. שגרות קבועות הן הבסיס להתנהלות משפחתית טובה. הרוטינות שחשוב שיהיו בבית הן: רוטינת הבוקר, רוטינת הערב והשינה, רוטינת האכילה, הלמידה וניהול הזמן הפנוי.
3. ילדים לומדים להתמודד עם תסכולים רק כאשר הם חווים אותם. המטרה שלנו היא ללמד את הילדים להתמודד איתם בצורה נאותה: לא לאבד עשתונות, לא לפצוח בהתקף זעם, לא לעזוב את המשחק ולהימנע - אלא להתגבר ולהמשיך להתמודד.
4. הגדרת ציפיות ברורה וספציפית והכנה למצב מאתגר עוזרות לילד להתנהג כראוי. מספרים לילדים מה עומד לקרות ומזכירים להם איך מצופה מהם להתנהג.
5. ילדים זקוקים למשוב מיידי על התנהגותם. למידה אינה מתרחשת ללא משוב, ועליו להיות מיידי, ספציפי וברור. אל לנו לשכוח את המשוב החיובי על התנהגויות נאותות.
6. טיימינג הוא (כמעט) הכל בחינוך. תגובה הורית נכונה בתזמון לקוי לא רק שאינה יעילה, אלא אפילו עלולה להחריף את הבעיה שההורה מנסה להתמודד עימה.
7. דוגמה אישית מלמדת את הילד באופן ישיר. כשאנחנו אומרים לילדים "לזוז מהמסכים" אבל בעצמנו לא מסוגלים להתנתק מהנייד, אנחנו מעבירים להם מסר כפול.
8. הסברים? לא בזמן עימות. הסברים בזמן עימות הם חסרי תועלת. חשוב להסביר לילדינו את הרציונל של החלטותינו, אבל מספיק לעשות זאת פעם אחת, בזמן שקט ורגוע.
9. אי אפשר לחנך מרחוק. כדי שלחינוך יהיה סיכוי, צריך שיהיו בו קשר עין אמיתי, תקשורת ישירה ויכולת לחוש זה את זה.
10. לעולם לא מאוחר מכדי לתקן, הן אצלנו והן אצל הילדים. כאשר הם יגדלו, הם יזכרו שמעולם לא חדלנו מהניסיון לשפר, לתקן, לחנך. לא הרמנו ידיים, לא ויתרנו עליהם.
הטיפים - מתוך המבוא לספר "מה עושים עכשיו?" (הוצאת מודן)
