יהושע וייסטוך, דוקטור לפילוסופיה וחוקר מנהיגות וניהול בעת העתיקה, נטל על עצמו משימה חשובה - לחבר בין תפיסות הניהול המודרניות למחקר של תקופת המשנה וראשית ימי התלמוד (250-70 לספירה). השיטה של וייסטוך היא ניתוח של ספרות חכמים, הכוללת את המשנה, התוספתא, מדרשי ההלכה, התלמוד הירושלמי ומדרשי האגדה, באמצעות מתודולוגיות העולות ממדעי הניהול.
וייסטוך משליך מודלים ניהוליים עכשוויים על סיטואציות היסטוריות, ועושה זאת בכישרון רב. גם השאלות שהוא מעלה מרובות עניין, שכן כיום המנהיגים מנסים את סוד האיזון, שהיה ידוע לחכמי המשנה והתלמוד: איך להנהיג את העם ביד רמה ולהישאר בגובה העיניים. אם לקוי משהו במחקרו, הרי זהו סגנון הכתיבה הכבד; "רועה עדרו" מכיל בתוכו תובנות מרתקות, אך הקורא מתקשה לדלות אותן מתוך מלל ארכני ויבש במקצת.
כריכת הספר (הוצ' ראובן מס)
"רועה עדרו" מתמקד בדמויות המפתח של התקופות המדוברות - אותם מנהיגים שהובילו את עם ישראל לאחר חורבן בית המקדש ואובדן הריבונות הלאומי. וייסטוך משייך את האישים הללו לסוגים שונים של מנהיגות. רבן גמליאל, למשל, מאובחן כמנהיג מעצב שנשען על סמכות מסורתית. הוא עיצב מחדש את החיים הדתיים של העם ואת מערכת היחסים שבינו, כנשיא וחכם מוביל, לבין יתר החכמים.
לעומתו, בנו, רבן שמעון בן גמליאל - נשיא הסנהדרין - התאפיין במנהיגות רכה, והצליח לבסס את מעמדו כנשיא באמצעות שיתוף החכמים האחרים בפסיקות ובהכרעות הלכתיות. וייסטוך מדגיש את האינטליגנציה הרגשית של רבן שמעון בן גמליאל ומייחס אליה את רגישותו החברתית ואת דאגתו לצמצום אי־השוויון החברתי.
בניגוד לקודמיו - סבו ואביו - רבי יהודה הנשיא מתואר בספר כמנהיג כריזמטי בעל אישיות דומיננטית. בזכות כל אלה עלה בידו להיות מנהיג מדיני מקובל על גורמי השלטון הרומי, ואם להאמין לעדות אחת, אפילו לקבל מהם סמכות שבשתיקה לדון דיני נפשות. למנהיגות הכריזמטית יש גם צדדים פחות חיוביים, ובניתוח של וייסטוך הם צפים ביחסים קשים שהיו לעיתים בין רבי יהודה הנשיא לחכמים אחרים. כלפי כלל החברה היהודית מנהיגות מסוג זה דווקא היתה חיובית, ולא בכדי רבי יהודה הנשיא התקבע בתודעה כמנהיג מלא אמפתיה והבנה כלפי העם.
חשוב להבחין בין מנהיג למנהל. אין ודאות באשר לאופן שבו היו החכמים מעורבים כדרג מנהלי בחיי קהילות, ווייסטוך עושה שימוש במילים המופיעות במקורות ומצביעות על פעילות אופרטיבית, כדי להבין איזה דרג ניהולי יישם את החלטות המנהיגים. לאחר ניתוח ארוך הוא אף משרטט תרשים של המבנה הארגוני־מנהלי של החברה היהודית בארץ ישראל, ומשבץ בתוכו בעלי תפקידים ניהוליים שונים: פרנסים, בית הדין, בני העיר, גבאי צדקה, אפוטרופוסים ואחרים.
שאלה אחרת, שעליה מנסה וייסטוך להשיב, היא מי היו החכמים - מנהיגות עממית או אליטה מתבדלת. בהקשר זה המחבר בוחן את טיב היחסים בין החכם לתלמידיו, את היחס של הציבור לחכמים ואת היחסים בין החכמים לבין השלטונות הרומיים ואוכלוסיות לא־יהודיות. המסקנה העולה מן הטקסטים במקורות שלאחר החורבן ועד שלהי ימי התנאים (כלומר, סמוך למחצית המאה השלישית לספירה) היא שהזיקה בין חכמים לחברה היתה הדוקה ביותר.
מבין שתי הגישות המנוגדות במחקר - זו שטענה למעורבות החכמים בחברה וזו שדגלה בחוסר ההתעניינותם בחיים הסובבים אותם - וייסטוך נוטה לראשונה. לדעתו, ברור שהחכמים לא היו מסוגרים בקבוצתם; היתה להם יכולת להנהיג את הציבור, והם אכן הנהיגו אותו.
החכמים התייחסו אל צורכי החברה ואל מאווייה, ואף נתנו פתרונות לבעיות של אנשים פשוטים. המונח "צורכי ציבור", שחוזר ונשנה בספרות חז"ל, מאפיין את מנהיגותם החברתית של החכמים גם בתקופות מאוחרות יותר. כך לדוגמה רב ירמיה, בן דור רביעי לאמוראי ארץ ישראל, מייחס אותה דרגת חשיבות ללימוד תורה ולעיסוק בצורכי ציבור. על פי מדרש מאוחר, חכם אחר, רבי יהושע בן לוי (ריב"ל), מלין בגילוי לב על כך שהעיסוק בצורכי ציבור גוזל ממנו את פירות הלימוד: "ס' הלכות למדני רבי יהודה בן פדיה בחרישת הקבר וכולן נשתכחו ממני בשביל שהייתי עוסק בצורכי ציבור".
וייסטוך מסביר כי יהושע בן לוי היה "ראש", בעל תפקיד מנהלי, ואולי אף חבר בהנהגה בלוד, ועסק בייצוג ובהשתדלות עבור החברה היהודית בפני השלטונות הרומיים. אפשר להניח שמדובר באמירה סימבולית. אולם, להערכתי, גם המנהיגים של ימינו יוכלו להזדהות איתה.
רועה עדרו / יהושע וייסטוך; ראובן מס, 439 עמ'