מדברים על לאום, על זהות ועל שייכות, וגם על נאמנות. מדברים על הגדרה עצמית ועל זיקה. אבל למעשה כל המונחים הללו מתנקזים לדיבור מתמשך על מקור - המקום שבו הדברים מתחילים, נקודת הפתיחה שממנה כל העתק יהיה בגדר חיקוי או השראה. מקור הוא שייכות או השתייכות לתחילתו של דבר־מה.
הייחודיות של המקור היא בעצם היותו בטוח וממשי: המקור אינו דורש אישור מחודש, שכן הוא ודאי, יציב, בלתי ניתן לערעור או לשאלה. אנחנו מבינים שהוא היה לפנינו ויהיה אחרינו: היצירה הראשונית התלויה על קיר המוזיאון; המסמך הרשמי החתום בדיו. הזמן אינו פוגע במקור. להפך - הזמן מעמיק את נוכחותו של המקור ומעניק לו משנה תוקף.
אבל כשחושבים על המקור כאפשרות גמישה יותר, מגלים שאף הוא נתון למחשבה מחודשת. אף הוא חשוף להרהור על אודות נוכחותו. במאמר קצר ויפה בבלוג שלה, כתבה השבוע המתרגמת האמריקנית סוזן ברנופסקי על היציבות המדומה של המקור בהקשר של תרגום ספרותי: "מושג היציבות מוטבע עמוק ברוב המטאפורות שלנו בדיון על תרגום כאמנות של העברה", כתבה, והציעה קריאה בשני ספרים שמאתגרים את ההנחה הזו. אחד הספרים הוא "The Little Art" מאת המתרגמת קייט בריגס, ששמו מסגיר את התפיסה המיוחדת שלו - המבט בתרגום כ"אמנות קטנה", שאמנם חוסה בצילה של "האמנות הגדולה" (היצירה בשפת המקור, שממנה נובע התרגום), אך היא גם אמנות מקורית בפני עצמה.
התרגום הספרותי הוא המקום שבו אנחנו נבוכים, כיוון שאנחנו ניצבים בנקודת "התחלה" אמנותית שאינה אלא אשליה: הטקסט "המקורי" רחוק מאוד מהתרגום שלו, בכל מובן. זו הסיבה לדיון האינסופי באפשרות בכלל לתרגם ספרות, והשאלה היא האם עלינו לראות את התרגום כיצירה חדשה ורעננה, שהקשר שלה ליצירות אחרות, קודמות לה, הוא במקרה הטוב תמטי, אך בוודאי לא תרבותי ורגשי.
"הבלתי־ניתן־לתרגום הראשון הוא נקודת המוצא של התרגום, שהיא ריבוי השפות, ושעדיף לכנותה מייד, כמו פון הומבולדט, 'המגוון' - ההבדל בין השפות", כתב פול ריקר בספרו "על התרגום" (רסלינג; מצרפתית: שי רוז'נסקי). ההבדל הזה, לפי ריקר, אינו ניתן ללכידה. הוא מדמה את המשפטים לשיחים קטנים שנשלפו משיחים גדולים יותר - הטקסטים. אלה נמצאים ברשת של השקפות עולם השייכות לתרבות לאומית או קהילתית.
לכן עלינו להיזהר כשאנחנו מעגנים את המקור בתוך תבניות של זהות עצמית ושייכות. שכן גם נקודת ההתחלה של המקור נמצאת על ציר זמן כלשהו. לעולם אל תחשבו שהמקור הוא כל יכול. שכן הביטחון העצמי שלו נובע אך ורק מתוך עיניהם של מי שמכירים במקוריותו. אחרים, תמיד יש כאלה, אינם מזהים בו דבר.