"אני לא רוצה לצמצם את החוויה היהודית לקיום מצוות או לאורח חיים דתי"

סמינר מתרגמים שהתקיים בליטא החזיר את המשוררת והמתרגמת סיון בסקין אל ארץ מולדתה, שממנה נעדרה כ־20 שנה. מצב הקורונה בארץ הבלטית כמעט מנע ממנה מלהגיע, אך המפגש עם המולדת והזיכרונות שליוו אותה הולידו ממואר קסום ויפה, שבו מתמסרת בסקין לזיכרונותיה ממשפחתה, לנופים, הטעמים והריחות, לעיר הבירה וילנה שבה התגוררה והקהילה היהודית שם, ולא פחות מאלה - לספרות, שתמיד היתה פתח לעולמות מופלאים עבורה.

וילנה של בסקין, כך לפי הממואר, היא "ירושלים דליטא" כהגדרתה, מרכז אינטלקטואלי שבו פועלות מפלגות פוליטיות, ישיבות רבות השפעה, סופרים ומקדמי תנועת ההשכלה. עיר מלאת היסטוריה יהודית ואירופית, ולצד זאת, היא גם העיר שבה נטועים כל זיכרונות הילדות שלה.

בסקין היא דמות קלאסיקאית מובהקת, כזו שההיסטוריה האירופית, יחד עם הספרות והתרבות שלה, הם חלק בלתי נפרד מאישיותה. ככזו, השפה היא כלי העבודה המרכזי שלה, זה שאיתו היא בוחנת את העולם. לכן גם חוויית ההגירה שלה, כשעלתה ארצה בשנות ה־90 כנערה, בניגוד לחוויות הגירה רבות אחרות - נתפסת בעיניה כ"גן עדן תרגומי".

המולדת שאותה עזבה נשארה אמנם חלק בלתי נפרד מחייה, אך הנחיתה בארץ שנטועה בשפה חדשה מילאה אותה להט יצירתי. "השפה היתה עבורי הזדמנות. הרגשתי שאני מקבלת מגרש משחקים שלם, את האפשרות לרכוש את היכולת לעבור בין שפות", היא מספרת. "זה לא שהעלייה לארץ לא היתה טראומטית, אבל העניין של השפה בכלל לא היה חלק מהטראומה, זה דווקא הקל עלי את המעבר".

בסקין החלה לכתוב שירה בעברית חמש שנים אחרי עלייתה ארצה, בהיותה סטודנטית בטכניון, וגילתה שיש מי שרוצה לקרוא את כתביה. אך למרבה הפלא, תשוקת התרגום היתה גדולה מהרצון ליצור בעצמה. "אם יש מי שרוצה לקרוא או לשמוע את שיריי, הרי שעוד לפני שיריי אני משתוקקת להכיר לו כמה מהספרים האהובים עלי, שעדיין אינם מתורגמים לעברית. הם חשובים אף יותר", היא כותבת. "הקוראים הם הסיבה ששפת היעד שלי היא תמיד עברית. אם הליטאית היתה השפה השנייה הראשונה שלי, הרי שהעברית היא עכשיו השפה הראשונה השנייה שלי".

את אומרת שהעולם מתגלה בתרגומים עבורך. מדוע זו פעולה כה חשובה בעינייך?

"תרגום זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. זו היצירה שאני הכי נהנית ממנה - להביא לקורא העברי יצירה שאני אוהבת. המסה האחרונה בספר מבהירה את זה, שעבורי תרגום זה משחק ששיחקתי בו כל החיים, מאז שאני קטנה, זה הכי שעשע אותי, הכי אפשר לי לבטא אותי, באיזה אופן פרדוקסלי. עד כמה שזה נשמע מוזר - תרגום מבטא יותר מהיצירה המקורית שלי, כיוון שזו עבודה על יצירות שאני אוהבת והן חלק כל כך מרכזי בי, כך שאני יכולה להביא לקורא יצירות שבנו אותי. מי שהפכה אותי למתרגמת זו העיר וילנה, שהיא עיר כל כך רב־לשונית".

מה היה שם בווילנה שהפך אותה לכה מיוחדת?

"וילנה תמיד היתה מרכז תרבותי של מישהו. היא היתה מרכזית בתקופות מסוימות ליהודים, מרכזית בלימוד תורה, סביב הגאון מווילנה וההתנגדות לחסידות, ואחרי זה הפכה למרכז חילוני ראשון במעלה, עם בית הדפוס 'האלמנה' והאחים רום, מפלגת הבונד, הגימנסיות העבריות, ועוד שלל מוסדות תרבותיים ופוליטיים חילוניים ויהודיים. מסורת המשכילים חזקה שם לא פחות מהמסורת התורנית שקדמה לה. גם בתקופות שהחיים עצמם היו בה קשים, נידחים או פרובינציאליים, גם בתקופות האלה, היא כל הזמן היתה מרכז תרבותי של מישהו. וילנה היא מקום שחיו בו הרבה עמים והמקום היה מרובה שפות - עברית, יידית, פולנית, ליטאית, רוסית, כולן הזינו אחת את השנייה".

שפות במחתרת

בסקין מספרת בהתלהבות על ההיסטוריה העשירה של העיר שעברה מיד מדינית אחת ליד מדינית אחרת, ניצבת בתווך שבין תרבויות ומדינות שונות. "דוכסות ליטא נוסדה בימי הביניים, ובשיא כוחה השתלטה על כל מה שהיום הוא בלארוס, חלקים גדולים מאוקראינה וחלקים מרוסיה ופולין, נוסף על ליטא שאנחנו מכירים היום.

"בשלב מסוים הדוכסות התאחדה עם ממלכת פולין. זו היתה מדינה חזקה יותר, עם מלך משותף לשני העמים. במאה ה־18 הממלכה הגדולה הזו התחילה להיחלש ושלוש אימפריות חילקו אותה ביניהן - פרוסיה, אוסטרו־הונגריה ורוסיה הצארית. בשנת 1795 התבצעה החלוקה האחרונה, וכל האזור שהיום הוא ליטא הגיע לשליטה של האימפריה הרוסית. אז במהלך כל המאה ה־19 האימפריה הרוסית דיכאה את כל הקהילות המקומיות. היה איסור על שפות מקומיות והיו הרבה מרידות נגד השלטון הרוסי לאורך כל המאה ה־19. כל שלוש התרבויות המקומיות - פולנית, ליטאית ויהודית - היו צריכות לפעול במחתרת.

"כיוון שהשפה הליטאית היתה החלשה בין השלוש, היא שרדה בעיקר בכפרים בקרב איכרים. ואז לאט־לאט התרבות הליטאית צברה מספיק כוח להחזיר את התרבות הליטאית לערים הגדולות. בשנת 1918, בין שתי מלחמות העולם, ליטא זכתה לעצמאות, אבל וילנה עצמה והסביבה הקרובה אליה נשלטו בידי פולין. זה היה מקור הסכסוך בין ליטא לפולין, עד מלחמת העולם השנייה, אז נכבשה על ידי הסובייטים".

בסקין נולדה בווילנה בשנת 1976, תחת שלטון בריה"מ. כשהמדינה הליטאית זכתה בעצמאות מחודשת בשנת 1991, היא כבר היתה בארץ.

לא זכית לראות את ליטא עצמאית. מדוע החליטו ההורים שלך לעלות ארצה?

"כל היהודים החליטו לעלות לארץ, ואף אחד לא רצה להיות היהודי האחרון בליטא. הם לא רצו להישאר בלי קהילה. האפשרות לעלות היתה כל הזמן ברקע כי היתה לנו משפחה בישראל, שחיה פה משנות ה־50. כשפתאום זה התאפשר כולם התחילו להתעסק בזה בו בזמן, כל הקהילה, וההורים שלי היו חלק מזה".

את מציגה בספר את יהודי תחום המושב לשעבר, שמצאו עצמם תחת שליטה סובייטית, כ"יהודי הגלותי" האמיתי האחרון. למה את מתכוונת באמירה זו?

"אנחנו בליטא היינו האחרונים שממש קיימנו רצף היסטורי־תרבותי. מי שבאיזשהו שלב עבר לישראל או לצפון אמריקה זה כבר רצף, זו בנייה של סוג אחר של יהודים, בין שזה בארה"ב או בקנדה. עד העלייה שלנו בשנות ה־90 קיימנו רצף של חיים שאתה ממש יכול לראות איך הוא יורש את אורח החיים היהודי שלפני המלחמה.

"זו היתה אותה תפיסת עולם. כל עוד לא עברת למקום שלא ידע את כל החיים היהודיים האלה בגלות, אתה ממשיך את הרצף. בסופו של דבר, וילנה חייבת משהו ליהודים. הפריחה של העיר כיום, כעיר נטולת יהודים, לא היתה מתרחשת ללא הפריחות היהודיות שהתרחשו בה קודם. היא בנויה על עושר תרבותי שהצטבר. כל התפתחות תרבותית חדשה צומחת על קרקע קודמת שמצטברת".

אני ומחתרת הנייר

בסקין והוריה עלו ארצה בשנות ה־90 והתמקמו בקיבוץ עין כרמל שבצפון הארץ. בבגרותה עברה לחיות בקריות ובהמשך בתל אביב. "המעבר מעיר גדולה, וילנה, לקיבוץ, היה לי קשה. יש לי רק דברים טובים להגיד על הקיבוץ אבל אני לא בנויה לגור במקומות קטנים", היא מספרת. "הקיבוץ היה מקסים, זו הסיבה שקשיי הקליטה שלי היו מאוד מרוככים".

את ספר שיריה הראשון, "יצירה ווקאלית ליהודי, דג ומקהלה", פרסמה בסקין בשנת 2006, ואחריו עוד שני ספרים נוספים פרי עטה, "מסעו של יונה" ו"אחותי יהונתן". החיבור למסורת הספרותית האירופית, לצד הכתיבה בחרוז ובמשקל, חיברו אותה באופן טבעי לחבורת כתב העת "הו!", שהדגשים האמנותיים שהנחו את חבריה היו קרובים מאוד לשלה.

בתוך עולם השירה הישראלי בסקין מצליחה למקם בקלות את מקורות השראתה, ולציין את המשוררת שהיא חשה קרובה ביותר אליה - לאה גולדברג, אשר נולדה בקניגסברג וגדלה בקובנה, בראשית המאה הקודמת. שמו של הממואר, "שבעה ימים אביב בשנה", לקוח כמובן משירה המפורסם של גולדברג, "משירי ארץ אהבתי", הנכתב על אותה וילנה. את הקשר בין השתיים מצאה בסקין בשפה של גולדברג, שינקה מאותם מקורות תרבותיים שלה עצמה.

"גולדברג, אישה מלומדת בעלת השכלה חילונית, לא למדה בחדר או בישיבה", היא כותבת, "והעברית שלה מקורה בשפתן של הגימנסיות העבריות החילוניות שפעלו בליטא העצמאית בין שתי מלחמות העולם. העברית הזאת הפכה לחלק ממני לפני כל עברית אחרת".

את מתארת בספר כיצד הצליחה גולדברג להבין מה מתרחש באירופה בזכות הספרות שנכתבה בזמנה. כיצד זה קרה?

"זו גם דרכי. כל מה שאני יודעת אני לומדת מספרות, משירה ומפרוזה, ופחות מערוצים דידקטיים. לעיתים יצירות אמנותיות מלמדות יותר, ומקבלים מעין חושים נבואיים ויכולת התבוננות ייחודית. לאה גולדברג בהחלט חזתה את מה שהולך לקרות. אני אוהבת את האופי שלה כאינטלקטואלית. לא רק שגדלנו על אותם נופים, היא גם מתבוננת בעולם בהרבה אהבה, עדינות אמנותית ועושר אינטלקטואלי ותרבותי, וזה נורא קרוב לליבי".

משורר נוסף יליד העיר שאת כותבת עליו הוא אברהם סוצקובר, שכתב ביידיש.

"תרגמתי לפני שנתיים את הספר 'מחתרת הנייר' שכתב דוד פישמן ומתאר את בריגדת הנייר של האינטלקטואלים שפעלו בגטו וילנה, אברהם סוצקבר ושְמֶרְקֶה קָצֶ'רְגִינְסְקִי. הם הועסקו על ידי הנאצים כדי למיין חומרים מודפסים לצורך שימור יצירות וכתבי היד, לשם הקמה אפשרית של מוזיאון היסטורי ל'תרבות יהודית ללא יהודים'. כך יכלה הבריגדה להציל את אוצרות התרבות היהודיים של העיר, בסדרה של מבצעי גניבה, הסתרה והברחה מסמרי שיער. זהו הסיפור היהודי הגדול האחרון של וילנה. לאחרונה התפרסמה אסופה של שירי סוצקובר והוזמנתי לתרגם בה כמה שירים. כך יצא שבשנים האחרונות כל מה שעשיתי איכשהו קירב אותי לעיר הולדתי. גם כשמישהו אחר מבחוץ יזם את זה, כשהוצאה כלשהי הזמינה ממני משהו, איכשהו זה התחבר לשם, כך שהרגשתי שאין לי ברירה אלא לכתוב את ספר המסות הזה".

עולם יהודי שהיה

את מצליחה לתפוס משהו מיוחד ברוחה של העיר וילנה בספר, מה שמזכיר את ספרו של בני מר, "סמוצ'ה", שם הוא משחזר את העיר הפולנית דרך קטעי עיתונות ישנים. את עושה את זה דרך הספרות, ושניכם מציירים עולם יהודי שהיה ואינו עוד.

"'סמוצ'ה' הוא בהחלט ספר מעורר השראה. שנינו מציגים שתי התבוננויות לא טריוויאליות על חיי יהדות בתוך תרבות. כנראה חוויות שונות הובילו אותנו לצדדים שונים של אותו דבר.

"בסופו של דבר, היהדות היא דבר מאוד מגוון. אנחנו נוטים לשכוח שיהדות זה לא רק עניין דתי, יש לה הרבה יותר תנועות ממה שחושבים. היא שווה התבוננות ומחשבה הרבה יותר חופשית ממה שהדת הממוסדת גורמת לנו לחשוב. אני, בתור אדם חילוני שגדל במקום כמו וילנה, מרגישה מאוד חופשית להתבונן על היהדות מהמקום הזה, התרבותי־חילוני. הדת היא לא חלק מהחיים שלי, אבל היהדות היא משהו הרבה יותר גדול ומעניין מדת. אני לא רוצה לצמצם את החוויה היהודית לקיום מצוות או לאורח חיים דתי".

אחת הסוגיות שמעסיקות אותך בספר היא היחסים בין מרכז לסְפָר.

"התיאוריה שלי היא שמה שבסוף קובע מי מרכז ומי סְפָר, זו השפה. כי באמת, באותו זמן שווילנה נחשבה בתחילת המאה ה־20 לעיר פרובינציאלית נידחת בתוך האימפריה הרוסית, היא היתה מרכז זוהר של היהדות. ניתן לראות את זה אצל לאה גולדברג, שהתלוננה שמשעמם לה בקובנה, ואז מגיעה לתל אביב ונהנית מחייה. איך זה קורה? אלה שתי ערים באותו גודל, והיא רחוקה מכל מה שהיא מכירה ואוהבת. זה נובע מהבחירה בשפה. ברגע שהיא בחרה בעברית כשפתה אז תל אביב זה המקום הכי מרכזי שיש, כיוון שהמרכז של העברית עבר לכאן.

"אם היא היתה בוחרת לכתוב ברוסית, שפה ששלטה בה מעולה, אז כל מקום מחוץ לרוסיה היה הופך לפרובינציאלי, גם אם זו היתה פריז. השפה היא זו שקובעת איפה המרכז. וילנה היתה כל הזמן מרכז תרבותי של מישהו, גם כשבאותו הזמן היא היתה פרובינציה של מישהו אחר. זה סוג הדברים שלומדים מהעיר הזו".

אנשים קוראים פחות ופחות. את חוששת לגורלה של השפה?

"המצב היום הרבה פחות נורא משאוהבים להציג אותו. לפני מאה שנים היתה פריחה ספרותית אבל אנשים לא יכלו לקרוא ולא היתה גישה להשכלה. רוב העולם היו אנאלפביתים. כך שאני מאוד אופטימית גם ביחס לעתיד הספרות. כל עוד יש שפה ויש ספרות יהיו גם קוראים. בכלל, אני אדם אופטימי.

"השתתפתי בסמינר התרגום בקובנה שמתואר בספר. ליטא זו מדינה עם פחות משלושה מיליון תושבים. אין ויכוח שמעט אנשים קוראים בשפה הזו, הרבה פחות ממה שקוראים עברית. בסמינר הציגו לנו ספרות ליטאית עכשווית, וזה פשוט העיף לי את המוח. זה היה כל כך מעניין וכל כך רענן, אז זה לא משנה כמה אתה קטן, אין שום סיבה להשלים עם נידחות תרבותית. אין שום סיבה להתייאש ולוותר על יצירה ועל חדשנות בעברית".