רגע, אופנהיימר היה יהודי? כשהמתרגמים לערבית הלכו לאיבוד

כבר עשיתי דברים מוזרים בחיי, ובכל זאת אני מאמין שמעולם לא כתבתי על סרט שלא צפיתי בו. אני מדבר על הסרט "אופנהיימר" של הבמאי כריסטופר נולאן, על המדען שהמציא את פצצת האטום. לא בדיוק מה שמתכוונים לו כשאומרים "סרט קיץ", והנה - בקיץ הנוכחי הוא ככל הנראה הבולט ביותר בעולם.

מכיוון שעדיין לא צפיתי בו, לא אחווה את דעתי על הסרט עצמו, אלא על פרט מידע קטן שבשוליו: מתברר שמיליוני הצופים בעולם הערבי, לפחות אלו שנעזרים בכתוביות בשפה הערבית, לא יכולים לדעת שאופנהיימר היה יהודי. הפרט הזה, שבעיני היוצרים היה חשוב מספיק כדי לאזכר אותו כמה פעמים, נגרע מן התרגום הערבי.

זה לא שאין באוצר המילים של השפה הערבית דבר מה מניח את הדעת שיכול לענות על האתגר "Jew". נו, באמת... יש ויש. ובכל זאת, המתורגמנים לערבית החליטו שבכל פעם שיעלה אזכור למוצאו היהודי של גיבור הסרט, או ליהודים בכלל, הם יבחרו לטשטש את העניין הזה. וכך, במקום "יהודי" תופיע בכתוביות המילה "נוכרי" או "זר". כך גם ילמדו הצופים והצופות דוברי הערבית שבמלחמת העולם השנייה הנאצים רדפו את "אויבי הנאצים" - ולא, חלילה, איזשהו עם שיש לו שם, ושמות, גם אם רבים מהם עלו בעשן.

זאת, ללא ספק, בחירה מילולית מדהימה של המתרגמים ושל המפקחים עליהם, שמצליחה במחי צמד מילים גם למחוק את היהודים מההיסטוריה של המאה ה־20, וגם לעשות לגיטימציה לנאצים. הרי מה טבעי יותר מאשר לרדוף את אויביך, ואם כל מה שהנאצים עשו היה לרדוף את אויביהם - אז וואלה.

ראוי להזכיר שהתרבות הערבית המפוארת של פעם התמחתה והתגאתה, בין היתר, במלאכת התרגום. כך הצילו גאונים כמו אבן רושד יצירות מופת מאבדון, ותרמו לעולם המערבי כמה מעמודי היסוד שלו. אבל כל זה קרה מזמן, וכרגע אנחנו בסרט אחר, ועם תרגומים אחרים בגוף הסרט, ועם תרבות ערבית אחרת שאומרת דבר פשוט ובלתי נסבל: כמו כולם - גם לי יש רגישויות. כבדו זאת. ההוא אלרגי לבוטנים? זאתי לא יכולה גלוטן? אצלי לא סובלים יהודים.

במקומות מסוימים בעולם לא יכתבו מילים גסות. מיניות וולגרית מדי או גזענות בוטה הן צירופי אותיות שאי אפשר עוד להקליד. ומה ההבדל? יצטדקו נקיי הדעת - מילה ששימשה בעבר לתיאור עבד כהה־עור נפסלה לשימוש בימינו. נכון? אז כבדו את הרגישות הערבית. אנחנו לא יכולים עם "יהודי". או "עברי". או "יהדות". שורה של איקסים וסתם תווים אקראיים, כנהוג, יחליפו את המילים האלה. הנייר והצג, הצנזורה וההמון שאנחנו בעצמנו הסתנו, לא יכולים לסבול את המילים הללו.

רק שהמילים הללו הן במקרה השם, הדת והזהות שלנו, וכאן זה מתחיל להיות מורכב. יכולתי לומר, כמובן, שילכו לעזאזל. ואני מאמין באמונה שלמה שלשם בדיוק הם הולכים. אבל חשוב לי להזכיר את הסיפור הקטן על כתוביות של סרט שעדיין לא צפיתי בו, כדי שלא נזרום עם זה.

כליברל, אני חושש ממי שהדנ"א התרבותי שלו מביא אותו להשלים עם תופעה בלתי נסבלת כל כך. ממי שמעדיף להכחיש. לפהק. לראות בזה אי־נוחות קטנה ורגעית שאפשר לחיות איתה. דווקא מי שמאמין בחיים משותפים במרחב המזרח־תיכוני, כמוני, חייב לגלות אפס סובלנות לתרבות המחיקה של היהודי כאדם, ושל היהדות כאנושיות. דווקא מי שמאמין שרק מיעוט ערבי מעוניין בטרור, ושיש תקווה, חייב לצאת ללא פשרות נגד המגמה הזאת. שום התפתלות רלטיביסטית בנוסח "עליך לכבד את העובדה שאני לא מכבד אותך".

ומה שאני אומר כאן, על המחלה העמוקה שמשתקפת מהכתוביות הערביות של סרט אמריקני, נכון לגבי כל תרבות של מחיקה. גם אצלנו. ואם ירושלים הסכימה פעם להכיל מחיקה של שלטים שבהם תמונות נשים בבגדי ים - עד מהרה היא מוצאת את עצמה מול ונדליזם בכל תמונת פנים של אישה.
יש לומר זאת בפירוש: "יימח שמו" היא מארה מזרח־תיכונית איומה ונוראה. היא קיימת בערבית כמו בעברית, והיא אולי החריפה מכל הקללות שהשפות האלה מכירות. קו ישר כמו סרגל עובר בין מחיקת המילה "יהודי" לבין המצב הנפשי שמתוכו יוצאת חלאת המין האנושי, שיורה ויורה ויורה רק כדי להרוג גננת ואמא ולב ענק וידיים פרושות לרווחה - ולעשות את זה דווקא לצד בתה בת ה־6.

• • •

היתה פה פעם ממשלה שהיתה בטוחה בכך שהיא מביאה שלום עלינו ועל המזרח התיכון. בשם היעד המקודש הזה הביעו חבריה נכונות לוותר בערך על כל מה שיבקשו מהם. היו אזרחים שהעזו להביע חשש. היתה להם תחושה שזה לא ילך. הם הפנו את תשומת הלב לכך שצמרת אש"ף, ששבה מתוניסיה, לא שרה בדרך שירי שלום ואהבה.

הממשלה הגיבה לאותם החששות בבוז מופגן. החוששים הואשמו בקטנות אמונה, בהתמכרות למלחמה, בעוינות לרעיון השלום. תכלס, מי שלא נסחף באופוריה והצביע על כך שההסתה רק גוברת, למשל, נחשד בצימאון דם.

כשהסימנים לכישלון אוסלו הלכו והתעבו, הלכו ושתתו דם, כל מה שהשתנה היה הרטוריקה. התוקפנות והביטול כלפי מתנגדי התוכנית רק התגברו. תחרות נולדה בתוכנו - מי ילמד יותר זכות על ערפאת, ומי ישמיץ ביתר עוז את הישראלים שלא קנו את הבלוף. כשאנשים פשוטים הטילו ספק באוסלו, טענו כלפיהם שהם חסרי דעת. כשפרופסורים דגולים הטילו ספק, טענו כלפיהם שאו שהם לא באמת חכמים, או שיש להם אינטרס.

• • •

אבל הרגע המכריע באמת היה זה שבו תומכי הקואליציה ותוכנית ה"שלום" החלו לבוז להזהרות שהגיעו מהצמרת הביטחונית של ישראל. מפקדים בכירים בצה"ל ובשירותי הביטחון האחרים זכו לכינויי גנאי. פובליציסטים נודעים החלו לעשות שימוש נרחב בתואר "דגנרלים" כדי לרמוז שאנשי צבא לא מבינים כלום, בעיקר לא בביטחון.

אם יש סיבה לכך שכמעט לא נותר שריד מהשמאל הישראלי - שם זה התחיל. אם מחפשים את שורשי המהלך שהוביל להיעלמות מפלגות כמו מרצ - לשם מוליכים העקבות. מה לעשות, הציבור הישראלי לא סולח על פגיעה בלוחמיו ובמגיניו. אמון הציבור בצה"ל, ביושרתו ובמחויבות שלו עולה פי כמה וכמה על האמון שהעם הספקן הזה רוחש לאיזשהו גוף ממלכתי. שלא לדבר על הכנסת.

הבחירה של פוליטיקאים להשמיץ את צה"ל ולהשליך עליו את תוצאות מחדליהם היא מכוערת ולא הגונה, כשהמפקדים מנועים מלענות. מעבר לזה, מדובר פשוט בהחלטה גרועה שעליה נענשים בקלפי.

רבותיי, ההיסטוריה חוזרת. היה היתה כאן פעם ממשלה שהיתה בטוחה - מה אני אומר בטוחה - שהיא מביאה ביטחון ומשילות עלינו ועל כל ישראל. אמרתי "היה היתה"? סליחה. גם הפעם מושמצים הספקנים. כולם בוגדים, מנוולים וקטני אמונה.

גם הפעם, עם התעבות הסימנים לכישלון הטוטאלי, עם התרבות תמונות הנרצחים ששוב מכסות שערי עיתונים, הרטוריקה רק הולכת ומקצינה. ושוב, תראו־תראו, במקום לקבל אחריות על מחדלים - משמיצים את צה"ל ואת מפקדיו.

האם הפעם יתברר שההשמצות האלה הן צעד פוליטי נבון?

shishabat@israelhayom.co.il