בני ברק - ניו יורק

עינת אדמוני מסתכלת מהצד על השפים הישראלים שנוהרים בהמוניהם לניו יורק, ולא ממש מבינה על מה המהומה. כבר לפני 13 שנה היא העזה לפתוח במנהטן את "טעים", מסעדה ראשונה בסגנון ישראלי שהתמחתה בפלאפל, אבל בחודשים הראשונים הקהל לא ממש בא. 

"האוכל באמת היה טעים", היא אומרת לי השבוע על ההתחלה הקשה, "אבל כלב לא נכנס למסעדה. זו היתה התקופה הכי קשה בחיים שלי. אחרי שנה המצב היה כל כך קשה, שהייתי חייבת לקנות את החלק של השותפה שלי במקום, והיינו ממש על סף סגירה". 

אלא שאז, ביום אחד, ממש כמו באגדות, הכל השתנה. "כמה שבועות אחרי שהשותפה יצאה, נכנסה פתאום למסעדה עיתונאית מ'ניו יורק מגזין'. במקום להתרכז בפלאפל, היא בחרה לכתוב דווקא על הסביח שהגשנו. 'The Sabich Story' היתה הכותרת. ואז, בִן־לילה, המקום התפוצץ. נהיה תור בחוץ". 

"טעים" הפכה לסיפור הצלחה מסחרר, ואדמוני לשיחת העיר. "גווינית' פאלטרו, לוסי לו, שרה ג'סיקה פארקר וג'ניפר אניסטון היו סועדות קבועות אצלי. רובין וויליאמס היה מגיע לכאן ומשחק עם הבן שלי. סטיבן ספילברג, מייק מאיירס ואיימי אדמס עדיין מזמינים אצלנו אוכל למטוסים הפרטיים שלהם. הבאנו לסלבריטאים ולניו יורק כולה גורמה של הרחוב הישראלי".

והנה, 13 שנים אחרי, את מתעוררת בבוקר ומגלה שאת ממש לא לבד. איך זה קרה?

"זאת שאלה ששואלים אותי המון, והתשובות שלי משתנות בכל פעם. בשנים האחרונות יש המון מוּדעות לבריאות בניו יורק, ובאוכל הישראלי יש המון טריות והמון ירקות. אנשים פתאום נפתחו לירקות, שיש להם מקום של כבוד במטבח הישראלי, ופשוט לא היו כאן קודם. לא ידעו כאן כלום על חצילים, למשל, לא סבלו את זה ולא ידעו לבשל את זה, והיום לומדים כמה זה נפלא. האוכל הים־תיכוני הראה להם גם כמה כרובית נפלאה, ועד לא מזמן לא סבלו אותה כאן. הישראלים שהגיעו לכאן הראו אספקטים חדשים של האוכל הישראלי, והיום יש סביב זה הייפ מטורף". 

ומה התפקיד שלך בהייפ הזה? 

"כשאני פתחתי את 'טעים' לא היה פה כלום מבחינת אוכל ישראלי. היו פה כמה פלאפלים, אבל לא טובים. אני עשיתי, למשל, את הסביח היחיד בעיר, ודווקא הסביח הזה כיכב ב'ניו יורק מגזין', שבעקבותיו הכל כאן המריא. אחרי הגיעו אלי המון שפים מקומיים לבקש מתכונים, לראות אם אפשר לשחזר את ההצלחה אצלם, ואני שמחתי לעזור. מובן שאלו לא היו ישראלים - ישראלי לא שואל, הוא פותח ממול".

נשמע שאת לא מרוצה במאה אחוז.

"מה שמפריע לי קצת זה שלישראלים יותר קשה לפרגן אחד לשני, ואני לא יודעת למה. דומיניק רן, שיש לה שני כוכבי מישלן וזכתה בתואר השפית הטובה בעולם, מתארחת אצלי ב'טעים' ועושה פלאפל ספיישל. עם ישראלים זה פחות קורה. יש כמה שפים ישראלים שאני מאוד אוהבת ומאוד מעריכה, אבל יש משהו שהוא קצת מבאס בזה שהרבה פעמים במקום לעזור אחד לשני הם עסוקים בלהשתחצן".  

יכול להיות שאת חוששת מהתחרות?

"לא, אני לא חוששת מהתחרות עם הישראלים. בגדול אני מתה עליהם, הם מהממים ומקסימים. לכל אחד יש את המקום ואת הנישה שלו וזה מאוד אחר. למשל, 'המזנון' של אייל שני הוא מקום מקסים וכיף, וזה אוכל בפיתה. 

"אני לא יודעת אם פתחתי להם את הדלת. אבל אני כן חושבת שהרבה אנשים בניו יורק גילו אצלי לא מעט מנות ישראליות. לא הרבה אנשים עשו כאן שקשוקה לפניי, ולא הרבה אנשים עשו לבנה - והיום יש אותן בכל מקום. אני זוכרת שדני בוואן, שהוא שף מאוד נחשב פה שעושה אוכל אסיאתי, סיפר לי שאצלי בפעם הראשונה הוא גילה את הלבנה. היום הוא יכול למצוא את זה בכל מסעדה בארה"ב. ה'ניו יורק טיימס' הכתיר את השקשוקה הישראלית כאחת המנות המצולמות ביותר ברשת. אני לא חושבת שהרבה אנשים עשו שקשוקה לפני 'בלבוסטה'".

לדברי אדמוני, לא רק שהיא לא חוששת מהתחרות, היא עושה לא מעט כדי לקדם טבחים ושפים ישראלים בניו יורק. "הרבה ישראלים עברו במטבחים שלי", היא מספרת. "היו עשרות ומאות מהם, ולחלקם יש היום מסעדות ברחבי העיר. רק היום קיבלתי שני מכתבים מהארץ משני אנשים שרוצים לעבוד פה". 

* * *

מאז שהוכתרה למלכת הפלאפל של ארה"ב, אדמוני הפכה בעצמה לשף־סלבריטי ולפנים קבועות ב־Food Network האמריקני. היא זכתה פעמיים בתוכנית הריאליטי "Chopped" והפכה שם לשופטת, והשתתפה כמה וכמה פעמים בגרסה האמריקנית ל"קרב סכינים", וגם שם היא זכתה פעמיים. אפילו אושיית האוכל האמריקנית, השף בובי פליי, גייס אותה כשופטת בתוכניתו "Beat Bobby Flay". 

את "טעים" היא הפכה לרשת ניו־יורקית מצליחה, בת שלושה סניפים (ושניים נוספים יושקו בעיר בחודשים הקרובים), ובמקביל פתחה את "בלבוסטה", מסעדת הגורמה הים־תיכונית שלה (שנסגרה לאחרונה), את בר המסעדה המוערך "בולונט" - וכעת היא משיקה את מסעדת "קיש־קש" החדשה. 

"כשפתחתי את הפלאפל קצת התביישתי, אנשים הסתלבטו עלי", היא מסבירה. "כשהייתי באה לארץ, השפים הישראלים היו אומרים לי בזלזול ובשחצנות: 'שמעתי שאת עושה פלאפל'. איך שנאתי את זה. אפילו פה, הכתבה הראשונה על 'בלבוסטה' קיבלה את הכותרת 'Let's see if the Queen of Falafel can actually cook'. 

"המון זמן שההצלחה שלי היתה חלק מניסיון להוכיח משהו, של רגשי נחיתות ואנדרדוג. שנים הייתי מתבאסת שהתחלתי עם פלאפל. אבל היום הכל השתנה בעולם האוכל. מה שאני עשיתי זה מה שכולם רוצים לעשות היום, והשפים הכי גדולים רוצים לפתוח מה שנקרא 'פאסט קז'ואל'. בכלל, גם אישית, היום אני רגועה יותר. אני מתרכזת בי ובמשפחה שלי ובמה שחשוב לנו. לא מעניין אותי מה אחרים עושים, וזה משנה לי את כל החיים".

"אין הרבה שפים שמבשלים גם בבית, ואני מבשלת בלי הפסקה". אדמוני // צילום: לילך ברעם

למרות ההצלחה, השנה האחרונה בחייה היתה מלאה באתגרים ובקשיים. "בלבוסטה" נסגרה אחרי תשע שנות פעילות בגלל עלויות התפעול המאמירות. "אנשים חייבים לדעת, גם הישראלים שמגיעים לכאן, שזה נורא קשה בניו יורק", היא אומרת. "אפילו 'בלבוסטה' נסגרה, והיא היתה מפוצצת כל ערב, וכל הזמן קיבלתי המון יחסי ציבור חיוביים. פשוט לא היה לה קיום כלכלי, עם הוצאות שכירות ותפעול מטורפות. לדעתי, אם אנשים רוצים לעשות לעצמם שם ויחסי ציבור, אז שיגיעו לניו יורק. אבל אם הם רוצים כסף, אז זה לצאת מחוץ לעיר ולפעול במקומות שיש בהם פחות היצע". 

למרות הסגירה, עינת מתעקשת ש"בלבוסטה" לא היתה כישלון. "היא היתה קיימת תשע שנים, אז בעולם הקולינריה של ניו יורק זה הכל חוץ מכישלון". אבל היו לה גם כישלונות. בסוף 2015 היא פתחה את מסעדת "קומבינה", מסעדת פיוז'ן ישראלית־ספרדית. זו היתה מסעדה ענקית, במיקום יוקרתי בלב שכונת סוהו. אבל למרות הניסיון וביקורות חיוביות, כעבור חצי שנה בלבד נאלצה עינת אדמוני לסגור. "כדי לעשות שם כסף אתה צריך להיות מפוצץ כל היום", היא סיפרה אז. "זו החלטה עסקית טהורה". 

גם הפתיחה של "קיש־קש", הבייבי החדש שלה, לוותה בחבלי לידה קשים מאוד; השיפוץ התעכב, בעיות עם הקבלן, ובמשך שנה הלוקיישן ישב סגור. "שילמנו בשנה הזו שכירות של 150 אלף דולר והמקום לא נפתח", היא מספרת. "השנה הזו הכניסה אותי גם לקשיים כלכליים וגם גרמה לי לראשונה בחיים להתקפי חרדה. היה לי פחד נוראי, לא ידעתי מה יקרה, לא איך, מה לעשות. אמרתי לעצמי, 'תירגעי, תירגעי', וביקשתי מהמלאכים שיעזרו לי - והם עזרו לי מלא. ואז הדברים התחילו לקרות. הייתי צריכה להחזיר את האמונה בעצמי, שהכל מסתדר גם כשהדברים נראים הכי קשים. מה הכי גרוע שיקרה? הכל מסתדר בסוף. אומרים לי מלא שרוצים להיות כמוני, אבל מבחוץ הכל נראה אחרת. אני לא אומרת שהחיים שלי קשים, אבל כדי להשאיר את המסעדות פתוחות, זה עם השיניים. זה לא קל, לא בניו יורק". 

אבל לדבריה הכל מאחוריה, השבוע היא כבר אירחה אותנו ב"קיש־קש" בשכונת ווסט וילג' היוקרתית והשוקקת. המסעדה היא כולה עינת: צבעונית, בהירה ושמחה, מעוצבת עם נגיעות מזרחיות מודרניות ועברית בכל מקום. את שמות המנות רוב האמריקנים כלל לא יצליחו לבטא. אבל זה לא עוצר את אדמוני. היא לימדה אותם מה זה פלאפל, אז היא יכולה ללמד אותם מה זה קוסקוס. עינת לבושה בבגדי השף, השיער אסוף בסרט. היא מוכנה לקפוץ בכל רגע נתון למטבח, שם היא מרגישה הכי בנוח. את השיחה כולה היא מנהלת איתנו בעברית, קופצת מנושא לנושא, מפריחה בין לבין נשיקות לעובדים שמגיעים לתחילת המשמרת. 

מהריחות במסעדה אי אפשר להתעלם. קינמון ובהרט, פפריקה וחוויאג'. אם עוצמים עיניים, אפשר לרגע לדמיין שאנחנו בכלל לא במנהטן, אלא באיזו מסעדת פתיליות בשוק מחנה יהודה בירושלים. אדמוני מרוכזת בשיחה, אך בין לבין תוהה שוב ושוב מתי נרצה לאכול. "אתם רעבים?" היא שואלת. "אני גוועת". 

האוכל ב"קיש־קש" מרגש אותה כמו ילדה קטנה. "כבר כמעט שבוע לא אכלתי קוסקוס", היא מחייכת, ומוציאה בזו אחר זו מנות שעד היום מעולם לא נראו בניו יורק - מפרום, סופריטו עוף ואפילו טבחה בסלק, והכל, כמובן, מוגש לצד קוסקוס דק־דק, תוצרת בית. 

"מכל המסעדות שלי, פה אני מרגישה כמו בית", היא מכריזה. "זו מסעדה עם מעדנים מצפון אפריקה, רובם יהודיים. המנות כאן אמנם לא קשורות לאמא שלי הפרסייה ולאבא שלי ז"ל התימני, אבל השכנה שלנו, טובה בן ברוך, היתה בשלנית מרוקאית. בארץ כל הזמן מספרים על 'ההוא שהיה מבשל למלך', ונראה לי שבמקרה של טובה, המלך היה מבשל אצלה. הפעם הראשונה שראיתי קוסקוס זה היה אצלה, ועכשיו פה אני עושה 10 ק"ג ביום. 

"האמת שחיכיתי שמישהו אחר יפתח משהו כזה פה. אפילו הלכתי לד"ר שקשוקה, בינו גבסו, ואמרתי לו 'אני אמצא לך משקיעים - רק תבוא'. אבל כשהבנתי שזה לא יקרה - לא חיכיתי לאף אחד, כבר הייתי מתה למפרום. 

"במסעדות קודמות שלי לא הייתי יוצאת ללקוחות, זה תמיד הרגיש מוזר ומאוס. פה אני כל הזמן מדברת עם הלקוחות - תמהיל מגוון של ישראלים, אמריקנים ומרוקאים - וזה מרגיש לי שחזרתי הביתה". 

* * *

אדמוני נולדה לפני 47 שנה בבני ברק, בת אמצעית בין אח ואחות. "מאז שאני זוכרת את עצמי, בכל פעם שמישהו אומר 'רעב', אני מוצאת את עצמי מכינה אוכל", היא נזכרת. "זה התחיל בבית, מאמא ומדודה חנה. הבית של חנה בפרדס כץ פתוח וכל הזמן יש בו מיליון סירים - עד היום. כבר כשהייתי בת 8 הייתי יושבת במטבח עם אמא, מקלפת שעועית ומפרידה גרעיני רימונים לעוף הפרסי שלה". 

כשהיתה בת 10, חזרו הוריה בתשובה, והחליטו להעביר אותה לבית ספר לבנות בלבד. "בכל בוקר היתה תפילה, ואני צריכה לעשות את הקידות האלו והכל, וממש נכנסתי מזה לדיכאון", היא אומרת. "אמרתי לאבא שלי שאני סובלת, ואפילו אמרתי לו שבבית הספר החדש שלי שונאים תימנים - כי ידעתי שזו נקודה רגישה אצלו. 

"אחרי כמה ימים הוא לוקח אותי בבוקר לבית הספר - ואני קולטת שאנחנו מתקרבים לבית הספר הישן שלי, החילוני. אני לא אשכח את זה לעולם. התחושה שאבא שלי שם אותי במקום הראשון. כן, הוא אדם דתי ומאמין באלוהים, אבל האושר של הילדה שלו הוא לפני הכל". 

ב"קיש־קש" שלה תלוי שלט "כשר מבחירה". "הבשר שאני קונה הוא כשר גלאט", היא מסבירה, "ולא ראיתי סיבה שהמקום הזה לא יהיה כשר, אבל אין פה תעודה. כשזה מגיע לדת יש לי אנטי, ובאותו הזמן זיקה. ילדיי הולכים לבית ספר דתי, ובכל שישי יש אצלי ערימות של אנשים לארוחת שבת, אבל המרכז כאן הוא מסורת ולא דת". 

כאמור, היא החלה לבשל כילדה, אבל זה "הפך לאהבה" בצבא. "שם הפכתי להיות בשלנית של כולם. הייתי נהגת בחיל האוויר ולמדתי משתי בשלניות אזרחיות שהיו מגיעות לבשל לטייסים. לאט־לאט התחלתי לבשל בעצמי, עד שיום אחד מפקד הטייסת ביקש ממני להכין ארוחה למפקדים. עד היום זה מצחיק אותי מה שהכנתי להם: אורז פרסי, עוף סיני, סלטים פשוטים. היה טעים, הם מחאו כפיים, אבל זה היה אוכל מה־זה חובבני". 

בתום השירות הצבאי עלתה על מטוס לגרמניה, "וגרתי שם בקרוואן, בית ממונע כזה. עשיתי חיים וטיילתי מלא, ותמיד הייתי מבשלת". אחרי יותר מארבע שנים בגרמניה היא חזרה לארץ ונרשמה ללימודי בישול ב"תדמור". בתום הלימודים החלה את הסטאז' שלה במסעדת "קרן" המיתולוגית במטבחו של השף חיים כהן.

"כבר כשהייתי בת 8 הייתי יושבת במטבח עם אמא, מקלפת שעועית ומפרידה גרעיני רימונים לעוף הפרסי שלה". מנה של אדמוני

במטבח של כהן פגשה גם את בעלה הראשון, ולדבריה הוא היה מי ששכנע אותה לארוז שוב מזוודה - הפעם לניו יורק. "בהתחלה היינו לא חוקיים כאן", היא מתוודה, "באנו לכמה חודשים במקור, אבל בסוף היינו כאן שלוש שנים וחצי. גרנו במרתף מסריח בברוקלין, כל יום אכלנו אורז וברווז פקין ב־3.25 דולר בצ'יינה טאון". 

אבל על אף היעדר המסמכים, אדמוני זכתה לחינוך קולינרי מהשורה הראשונה. היא החלה לעבוד בכמה מהמסעדות המובילות בעיר, חלקן מעוטרות בכוכבי מישלן. "עבדתי כ־80 שעות בשבוע ועשיתי הכל כדי ללמוד". 

אחרי הסיבוב הראשון בניו יורק, שנמשך כאמור הרבה יותר זמן מהמצופה, החליטו אדמוני ובן זוגה דאז לחזור לארץ ולהתחתן. אבל החתונה היתה תחילת הסוף של הקשר. "כמה שבועות אחרי שהתחתנו, הגעתי הביתה לדירה ששכרנו בפלורנטין - והוא לקח את הדברים שלו וברח. חודשיים־שלושה אחרי החתונה נפרדנו". 

עינת נשארה בתל אביב להתאבל על הקשר בדרכה ("בכל ערב היו מסיבות אצלי בבית"), אבל עשרה חודשים אחר כך החליטה לחזור לניו יורק. ביום שנחתה שוב בעיר היא פגשה את סטפן נפציגר, חבר של אחיה, שאותו הכירה לראשונה שבועות ספורים לפני חתונתה. "ביום השני שלי שם כבר היה ברור שאנחנו יחד. חודשיים אחרי שעברנו לגור יחד הוא הציע לי נישואים, ויום אחר כך התחתנו. אנחנו יחד 15 שנה, עם שני ילדים מהממים, ליאם (היום בן 12) ומיקה (בת 9)". 

סטפן הוא השותף בעסקיה, שמתרכז כיום בתפעול של סניפי "טעים". עם הילדים היא מדברת עברית והוא מדבר אנגלית. המשפחה מתגוררת בשכונת פורט גרין שבברוקלין, ועל אף ההצלחה הדירה שלהם אפילו לא בבעלותם. אדמוני עובדת קשה, במיוחד כשהיא מתחילה פרויקט חדש. "אבל אני מנסה להגיע בכל יום הביתה בזמן לארוחת ערב עם הילדים", היא אומרת. "אני גאה בזה שהילדים שלי אוכלים הכל, אין אצלנו 'מנות ילדים'".

"בכלל, אין הרבה שפים שמבשלים גם בבית, ואני מבשלת בלי הפסקה", היא מספרת. "אצלי זה בדם. אוכל אצלי זה הדבר הכי בסיסי שיש. זה כמו טיפול פסיכולוגי, סוג של מדיטציה. כשאבא של בעלי מת, בישלתי במשך שלושה ימים בלי הפסקה לכולם. עשיתי את כל האוכל שהוא אהב. הערצתי אותו, כל כך הייתי קשורה אליו, זה כמעט היה כאב של אבא, כל מה שיכולתי לעשות חוץ מלבכות זה לבשל - והדמעות היו המלח של כל האוכל. כשאבא שלי נפטר לפני שלוש שנים, כל מה שרציתי לעשות זה לבשל, ולא יכולתי. הייתי צריכה לשבת שבעה". 

* * *

גם אם אתם לא מגיעים לניו יורק השנה, בקרוב תוכלו לראות אותה בדוקו־ריאליטי החדש "אנחנו על המפית" (החל מיום רביעי הקרוב ב"כאן 11"). בתוכנית פוגשת אדמוני את השף המצליח ברק יחזקאלי, שבניגוד אליה, ועל אף שלל הצעות עבודה שקיבל בחו"ל, בחר להישאר עם משפחתו בארץ. 

בסדרה יחזקאלי יוצא לערים גדולות בחו"ל לבשל עם כמה מהשפים הישראלים המצליחים בעולם, ובפרק הראשון הוא פוגש את אדמוני בניו יורק, פגישה שהסתיימה באהבה של ממש. במהלך הפרק השניים מבשלים יחד, יוצאים לקניות בחנויות האהובות על עינת ומארחים חברים לארוחת שבת. הרבה מהסצנות מתרחשות במסעדות של אדמוני, אבל חלק מהרגעים הכי אינטימיים קורים בבית של עינת, שם היא אירחה את ברק, שאפילו ישן אצלה על הספה בסלון. "ברק הוא כמו אחות שלי, כמוני רק בבן", מספרת אדמוני. "הצוות של התוכנית הפך בתוך כמה ימים למשפחה שלי. מעבר לזה שהצילומים לתוכנית היו כיפיים ומרגשים, זה פשוט הרגיש כאילו אני איתם בבית. ממש בכיתי כשהם עזבו".

ולמרות שאולי התגברה על רגשי הנחיתות והרצון להוכיח לכולם, היא אומרת כי היא עדיין לא מרגישה שהגיעה לפסגה. "זה מוזר, אבל לא ממש היה לי את הרגע הזה שבו אמרתי לעצמי, 'וואו, שיחקת אותה'", היא טוענת. "קרו מלא דברים מדהימים כאן. קיבלתי המון פרסים וכבוד. ואני חייבת להגיד שאני בלי הפסקה מעריכה את מה שיש לי. אני כל הזמן מנסה להבין ולהודות על מה שיש לי, ולא על כל מה שאני רוצה שיהיה לי. וזה אחד הדברים שאני מתמקדת בהם עכשיו. היום אני יכולה בכל רגע נתון להבין שאני במצב ממש טוב, ללא קשר למסעדות". 

כעת, עינת כבר חושבת על האתגר הבא, שאולי בפעם הראשונה זה 20 שנה יוציא אותה מגבולות העיר ניו יורק. "אני חושבת על לוס אנג'לס", היא מגלה. "אני אוהבת את זה שם, כי מזג האוויר כל כך נעים. אז אולי בעתיד נגיע גם לחוף המערבי. אני גם יכולה לדמיין שאני לוקחת כמה צעדים אחורה מהעסקים שלי כאן. יש לי צוות מדהים של אנשים שאני סומכת עליהם, בהם השף הישראלי הצעיר תומר אביטל, וכל הרעיון זה שיהיה בסיס טוב כדי שהחיים שלי יהיו קצת יותר קלים". 

אף שכל המסעדות שלה סובבות סביב האוכל הישראלי, והיא עצמה מגדירה עצמה כישראלית, לעינת אין כוונה לחזור לארץ. "אני אוהבת את הארץ מאוד, ויש בי המון געגוע; לאמא שלי, לאחותי שחזרה לארץ עם כל הילדים המהממים שלה, ולהמון חברים טובים. אני גם מבקרת מלא, ועכשיו אפילו שולחת את הבן לחודש שיהיה עם המשפחה. אבל החיים שלי פה. אני רואה את הישראלים שחיים פה כאילו הם חיים בארץ, מתלוננים על מה שקורה בארץ, קוראים עיתון ישראלי בכל סוף שבוע. הם כאילו על המזוודות, מחר חוזרים - והילדים שלהם כבר בני 20. די, אני לא רוצה לחיות ככה. אני חיה פה, וטוב לי".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו