כדי לכתוב על הסיפורים הקצרים של לוסיה ברלין צריך להקדים כמה מילים על חייה. בדרך כלל נותרים הפרטים הביוגרפיים בשולי הביקורת ומפנים את מרכז הבמה לכתיבה הבדיונית, אבל יצירתה של ברלין לא מאפשרת הפרדה כזאת. בכל אחד מסיפוריה היא כותבת את חייה, איזושהי אמת ביוגרפית, גם כשהיא משקרת על אודותיהם. באנגלית מכנים את הז'אנר הזה autofiction (ובעברית "פרוזה עצמית" או אפשר גם "הפרזה עצמית"). "האמת היא שאתה יכול לשקר ועדיין לומר את האמת", מסבירה מורה לכתיבה, בת דמותה, באחד הסיפורים.
היו לה חיים תזזיתיים, רצופים תפניות חדות בעלילה. מילדות נדדה בין ארה"ב ודרום אמריקה; תקופות היתה ענייה מאוד, תקופות עשירה. היו שנים שבהן עברה עם משפחתה בין עיירות כורים, ושנים שבהן חיה חיי בת תפנוקים בצ'ילה. בגיל 19 חזרה לארה"ב ללמוד באוניברסיטה, נישאה, התגרשה, וחוזר חלילה - שלוש פעמים; ילדה ארבעה בנים וגידלה אותם כאם חד־הורית, התמכרה לאלכוהול. לפרנסתה עבדה בשלל עבודות: מורה בתיכון, פקידה בחדר מיון, עוזרת לרופא נשים, מנקה בתים. בשנותיה האחרונות התערערה בריאותה עד כדי כך שהיתה מחוברת ללא הפסקה לבלון חמצן. היא מתה בשנת 2004, בת 68.
בתוך הנדודים, הנפילות, בעיות הבריאות ותלאות הפרנסה, ברלין לא הפסיקה לכתוב: סיפורים מפתיעים, גדושים, מבלבלים, כמו החיים שחייתה. בכל הסיפורים מפציעה דמותה איפשהו - כגיבורה ראשית או שולית, בשמה או בשמות אחרים, דומה לעצמה או לא - עד שבסיום הקריאה ניבטת אלינו דמותה באינספור מראות, מוכפלת ומפורקת ובכל זאת אחת. זאת כנראה הדרך המדויקת ביותר לעצב סיפור חיים כאוטי כשלה.
סיפוריה התפרסמו בכתבי עת ובשלושה קובצי סיפורים, ועד שחלתה גם הספיקה ללמד כתיבה באוניברסיטת קולורדו במשך כמה שנים. אבל היא נותרה בשולי העולם הספרותי. הפריצה הגדולה שלה לתודעה הציבורית - עם ביקורות מהללות בעיתונות וכניסה לרשימות רבי המכר - הגיעה רק יותר מעשור לאחר מותה, עם פרסומו באנגלית של קובץ הסיפורים הנוכחי, "המדריך לעוזרות הבית".
אבל על אף ההכרה שבוששה לבוא, אין בסיפוריה של ברלין הד למרירות או לתחושת החמצה. "אני שונאת קורבנוּת", אומרת המורה לתלמידיה בסדנת הכתיבה. הקול שלה - ענייני, חם, לא רגשני, לא מתריס - מזכיר את הנימה המדודה הצ'כובית. בפתיחת אחד הסיפורים מסבירה המספרת שכמו ב"יגון" של צ'כוב, גם היא לא תכתוב את סיפורה בגוף ראשון, מחשש שיעיק יותר מדי על הקוראים כמו סיפורו של העגלון על נוסעיו. כדי להגיע אל ליבם, היא כותבת בגוף שלישי, ממרחק בטוח (וזהו כמובן אחד הסיפורים החושפניים ביותר בקובץ).
הכאב פועם בסיפורים כגרעין פנימי, מושהה, בלי להיחשף לגמרי, ובלי להישרף מהר מדי. ברוב הסיפורים מתברר רק בסופם במה בעצם עסק הסיפור. זו כתיבה מאוד רחוקה מהקו השליט בספרות הישראלית העכשווית, שמעדיפה עלילות ברורות ומצבי נפש ברורים. רבים מסיפוריה של ברלין מורכבים מערב רב של עלילות וחומרי מציאות, שהתכתם יחד מחלצת מהם מהות חדשה, כאילו ברגע אחד נפתח אור מאחוריהם שמציף את הסיפור כולו במשמעות.
כריכת הספר (הוצאת אסיה)
אחד הסיפורים היפים בקובץ, "נשיכות נמר", מתחיל באם צעירה ובנה שנוסעים לחגוג את חג המולד אצל המשפחה המורחבת של האם בצ'ילה. בתחילה נדמה שהסיפור עוסק במפגש הטעון עם המשפחה, אבל אז מתגלה בשיחה מקרית שהאישה הצעירה, שבעלה עזב אותה ואת בנו, נמצאת בראשיתו של היריון. פתאום מתחיל מסע מבוהל ומבעית לאחת המרפאות הסודיות במקסיקו, שם מתבצעות הפלות לא חוקיות ב"סרט נע". אלא שאז באה עוד תפנית פתאומית. הסיפור, מתברר, אינו עוסק דווקא בהפלה, אלא בשאלה אחרת, חרישית ועמוקה יותר, שקשורה אולי לחסד החמקמק שבמשפחתיות.
אף שהכתיבה של ברלין נטועה כל כולה בקונקרטי - גדושה בסיפורים, סיפורי משנה, ציטוטים, וממעטת ב"חיטוטי נפש" - אין בה שום דבר שטחי. באחד הסיפורים מובא באירוניה דיאלוג עם מאהב, אינטלקטואל מתנשא. הוא מתמרמר שהיא לא מדברת איתו על דברים ברומו של עולם: "אני מצטערת", היא אומרת לו, "אני משוררת. אני מתעסקת במישור הספציפי. אני הולכת לאיבוד במופשט". השתקעות שלה ב"ספציפי" תמיד קשורה בניסיון לכייל איזשהו ניואנס נפשי דק ש"טובע" במילים הגדולות, המכלילות, כמו "חמלה", "צער" או "אהבה".
שניים מהסיפורים המצחיקים ביותר בספר (אף ששניהם עוסקים למעשה בהתאבלות) כתובים מנקודת מבטה של מנקָה. באחד מהם, "המדריך לעוזרות הבית" (כשם הספר), היא מחלקת עצות לכל הנשים המתעניינות במקצוע, למשל "תנו להן (לגברות) להיווכח שאתן יסודיות: ביום הראשון תחזירו את כל הרהיטים למקומות הלא נכונים". הנחיתות המובנית של המנקה, שהופכת את נוכחותה בבית לשקופה, נעשית בשני הסיפורים למכרה זהב ספרותי: בזכותה היא הופכת ל"רואה ואינה נספרת", שיכולה לבלוש כרצונה אחרי חייהם הפרטיים של אחרים (ולהימלט ממשברי חייה שלה).
לקראת סוף הספר - שבו 43 סיפורים, שכל אחד מהם מתבונן בחייה מזווית שונה - נעשית היכרותנו עם סיפור חייה של ברלין רב־ממדית עד כדי כך שהוא מקבל מעמד מיתולוגי כמעט. אז גם באים כמה מהסיפורים הכואבים יותר: התעללות, מוות, אשמה, נתק. המבנים הסיפוריים נעשים פחות משוכללים, פחות מתעתעים. הכאב נעשה מחניק.
בסיפור האחרון היא עושה את הלא ייעשה בעולמה: מדמיינת "מה היה אילו" חייה היו הולכים בנתיב אחר; אילו גדלה אצל משפחה אחרת. אך כל מה שעולה בידה לדמיין הוא "חיים באושר ועושר" - סיפור נאיבי ומדולדל שממילא גם נפסל כבלתי אפשרי. בעולמה של ברלין אין מפלט מהחיים שנחיו, עם כל הכאב והקושי שבהם, ודווקא הנידונוּת לתוואי חיים אחד היא מקור בלתי נדלה להשראה.
המדריך לעוזרות הבית - סיפורים נבחרים / לוסיה ברלין; מאנגלית: דנה אלעזר־הלוי; אסיה, 589 עמ'
• חשיפה: צילומים מהפקת ענק של HBO בישראל
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
• נטע TV: קמפיין ראשון לנטע ברזילי
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו