שוק החלב בישראל מתנהל עד היום בדיוק לפי המניפסט הקומוניסטי. מועצת החלב קובעת מי זכאי להקים רפת ומה יהיה גודלה, כיצד יחולקו מכסות הייצור וכדומה.
המועצה שומרת על יחס היסטורי קבוע מימי מפא"י של 58:42 לטובת רפתות במגזר הקיבוצי לעומת רפתות במגזר המשפחתי במושבים. יצרני החלב בישראל הם רק קיבוצים או משפחות המעבירות את מכסת החלב בירושה. לחברה מסחרית אסור על פי חוק להקים רפת בישראל, וגם לחקלאי פרטי זו משימה כמעט בלתי אפשרית. אין סתירה יותר בוטה מזו לחוק יסוד: חופש העיסוק.
נוסף על כל אלה, בלחץ המועצה מוטלים מכסים אפקטיביים על יבוא של מוצרי חלב מחו"ל, באופן שמבטיח שנצרוך בעיקר תוצרת מקומית בשוק סגור.
כל זה לא קיים באירופה. האיחוד האירופי אמנם מעניק רשת הגנה מסוימת לרפתנים בדמות התחייבות לרכישת עודפי ייצור במחיר נמוך או על ידי תמיכות ישירות, אך לא קיימות מכסות ואין התערבות ישירה במחיר.
כל זה גרם לכך שבשנת 2014 מחירם של מוצרי החלב בישראל היה גבוה בכ־130% מהמחיר הממוצע ב־28 מדינות האיחוד האירופי.
גם אם נביא בחשבון את פערי המע"מ, השינויים שחלו מאז שנת 2014 במחירים והפער במחירי המספוא, עדיין החלב ומוצריו יקרים בארץ ב־25%-40% לפחות, בהשוואה לאירופה.
אחד המאפיינים העסקיים המשמעותיים של הרפת הוא היתרון לגודל. סקר רווחיות ענף הרפת שבחן את נתוני 2015 מצא כי למרות ההתערבות במחיר שהחקלאי מקבל עבור החלב, רובן המוחלט של הרפתות הקטנות במגזר המשפחתי מפסידות.
זאת לעומת 5% מהרפתות הגדולות יותר בקיבוצים. אם אכן המלצות הוועדה יישומו, השוק המקומי יתייעל ויתחרה ביבוא זול מאירופה. אז נוכל סוף־סוף להפסיק להשוות את מחיר המילקי לברלין. אולי אפילו בזכות הידע הישראלי נוכל גם לייצא חלב.
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד: בואו לעקוב אחרינו גם בערוץ הטלגרם החדש שלנו!