באוקטובר האחרון, בעקבות מתקפת חמאס על יישובי עוטף עזה, שוחחנו עם אבי פריימן, מנהל הרפת בקיבוץ עלומים. רבים מעובדיו נרצחו באותה שבת שחורה, ומבט בתמונות הרפת כפי שנראתה באותם ימים מספיק כדי להבין את היקף הנזק האדיר שנגרם. אבל משפט אחד שאמר פריימן כבר אז סימן את הדרך לו ולחבריו לקראת תהליך שיקום ארוך ומאתגר שנמשך גם כיום ומעיד על הרבה אמונה ונחישות. "הסתובבתי בין גופות העובדים, התיישבתי בפינה ופרצתי בבכי מר", סיפר לנו באותה שיחה מטלטלת. "אחר כך פשוט אספתי את עצמי והחלטתי שמכאן אנחנו מתחילים לאסוף כוחות ולהשתקם".
בסך הכל הותקפו 16 יישובים בעוטף עזה שבהם פועלות רפתות. בימי שגרה מיוצרים כ־6.5% מהחלב הישראלי בעוטף, ומדובר על מכסת חלב בקר של 90 מיליון ליטרים. הנזקים שנגרמו לרפתות אמנם לא פגעו בביטחון המזון של המדינה, אולם גם לממשלה היה ברור כי יש לנקוט צעדים כדי לסייע לרפתנים. הצעתו של שר החקלאות אבי דיכטר להעניק עדיפות ליצרני החלב באזור זה ולהגדיל את מכסת החלב עבורם מעבר ל־%10 אושרה בסוף בדצמבר. "הרפתות ויצרני החלב הם סמל לשיקום יישובי עוטף עזה, והחקלאות בכלל", אמר דיכטר לאחר אישור ההצעה. "הם היו הראשונים לשקם את הרפתות והפתיעו, גם את האופטימיים שבינינו, בנחישותם לעשות זאת".
העובדים הזרים ביקשו לחזור
אפרי רייקין, מנהל אגף חלב גולמי ומנהל קשרי יצרנים בתנובה ורפתן בעצמו, מספר כי תהליך שיקום הרפתות מאז תחילת המלחמה שונה ומורכב ממה שהיה בסבבים קודמים. "הפעם החזרה של הרפתות היתה תלויה בכמה גורמים: שיקום המבנים וציוד החליבה, איסוף וחידוש צוות הרפתנים שנפגע או פונה ליישובים אחרים ושיקום העדרים. נכון להיום, כל שלושת הפרמטרים שוקמו וכל הרפתות חזרו לייצור מלא, כולל רפת כיסופים שנחרבה, מנהלה ראובן הייניק ז"ל נרצח בה, ומכון החליבה שלה נהרס כליל. לכן היא פועלת זמנית בקיבוץ גלגל שבבקעת הירדן.
"ראינו כבר בשבועות הראשונים שהפרות התגברו יפה על הטראומה ואחרי תקופת הסתגלות מחודשת לחליבה נורמלית רובן חזרו לשגרה כמעט מלאה וליכולת ייצור חלב כמו לפני המלחמה. לגבי הצוותים, כאן היה אתגר מאוד רציני - לאסוף מחדש את האנשים ולבנות צוות מיומן. הצוותים נפגעו, חלק מהעובדים איבדו חברים במתקפה, ולכן גם מבחינה פסיכולוגית לא פשוט לחזור למקום כזה. רבים מהעובדים התאילנדים נרצחו, אחרים נחטפו, ולכן מי ששרד עזב מייד עם תחילת המלחמה לתאילנד. למרות הטראומה, אחרי כמה חודשים מרביתם ביקשו לחזור לישראל. נוסף על כך, היה גל של מתנדבים מכל המדינה שרצו לבוא לעזור - חלקם מיומנים בעבודת רפת, חלקם לא, אבל המון אנשים פשוט רצו להעניק מעצמם כל מה שרק אפשר".
אלא שהתבססות על צוות מתנדבים היא פתרון זמני בלבד, ולכן שימור הצוות הקבוע היה סיפור אחר ומורכב. רייקין מספר כי חלק מהעובדים לא רצו לחזור בגלל הטראומה שחוו, ואחרים מתקשים לעשות זאת בגלל שהמשפחה שלהם מפונה וכשהם חוזרים לעבוד הם בעצם לבד. "כל מנהל רפת למעשה תמרן בין עובדים מהצוות הישן שהסכימו לחזור ובין איסוף חדשים, ובנה לעצמו צוות חדש למחצה. כיום ברוב הרפתות כבר יש צוותים יציבים שימשיכו לעבוד יחד גם בעתיד".
בישראל, לצערנו, תהליכי שיקום יכולים להימשך זמן רב. עד כמה המהירות קריטית בהחזרתן של הרפתות לפעילות?
"הצלחה בשיקום רפת אחרי אירוע כמו זה שעברנו תלויה המון בטיימינג - ככל שתפעל מהר יותר כך הפרה תחזור לייצר חלב כמה שיותר מהר, וכך גם גדלים הסיכויים של הרפת לחזור לשגרה מלאה ותקינה. לתוך זה נכנסה 'הקרן לשיקום רפתות העוטף' של תנובה, שהעמידה לרשות הרפתנים כל סיוע שהצטרכו. הקרן, בהיקף של 15 מיליון שקלים, חילקה עד כה 9 מיליון שקלים לצורך רכישת ציוד ושיקום המבנים והתשתיות. בתוך התהליך אמרנו למעשה לרפתן: אתה יודע הכי טוב איזה ציוד ניזוק ומה צריך באופן הכי דחוף כדי לשקם את הרפת. לכן הקצבנו את הסכום אבל את ההחלטה המקצועית כיצד להשתמש בסיוע הכספי ואת סדרי העדיפויות השארנו להם.
"כמו כן, הבטחנו שמרגע שנאשר את הסכום אחרי הגשת הבקשה מכל מנהל רפת - התשלום יתקבל בתוך כמה ימים בלי ביורוקרטיה מיותרת, כדי שבאמת יתאפשר לחזור ולייצר כמה שיותר מהר".
דיברנו זמן קצר לאחר 7 באוקטובר וניכר היה שהאירוע ממש נספג בך. כאבת יחד עם הרפתנים את כל מה שקרה. כיום, שמונה חודשים אחרי, כמי שמלווה את התהליך מקרוב, איך אתה רואה את ההתאוששות שלהם?
"בכל מפגש עם אנשי הענף אני רואה איזו משמעות יש בעיניהם לכל התהליך, גם בראייה קדימה, ולא רק מבחינת הרפתות. החזרה לשגרה של כל רפת היא בעלת משמעות הרבה מעבר לייצור חלב, זה מסר לכל האזור. בניגוד לאירועים קודמים, הפעם גם צוותי הרפתות התפנו, כי תמיד הם היו נשארים פה עם כיתת הכוננות. וזו היתה הטראומה הגדולה מבחינת הענף - כי לעזוב רפת, ולנטוש בעלי חיים בכלל, זה איזשהו סמל של חורבן: אתה כביכול מזניח לחלוטין, לא באשמתך כמובן, אבל אתה נוטש ולא יודע מה קורה לעדר. זה היה בניגוד לכל האינסטינקטים שיש למי שעובד עם בעלי חיים, ולכן בימים הראשונים התחושות היו מאוד־מאוד קשות.
"תצרף לזה את המראות הקשים שראינו ברפתות אחרי המתקפה, את העובדה שחלק מחברינו נהרגו או נחטפו - ותבין שהיינו במצב שלא ידענו כמותו. אבל הרפת היא סוג של עוגן מבחינת הקיבוצים, היא מסמלת עבור האנשים האלה את החזרה לשגרה, את היציבות והשפיות בכל הכאוס שהיה. אני גם מרגיש את זה בכל פעם שאני מגיע לשם, כשאני רואה עוד שלב, עוד צעד בדרך לחזרה לשגרה, גם מבחינה פיזית ברפתות עצמן וגם בהיבט הנפשי של האנשים שמסביב.
"אני יכול לומר שאלו אנשים חזקים מאוד, בכלל בחקלאות ובפרט ברפת. זה באמת העוגן שמחזיק אותם. נוסף על העבודה השוטפת ברפת, אני רואה שמאוד מעסיק את הרפתנים כל הנושא החברתי - איך ייראה היישוב, מי יחזור ומתי, מי לא יחזור, מה יהיה מצב הרוח של האנשים. זו עוד מועקה מאוד גדולה שמלווה אותם, כי כל נושא החקלאות, ובתוך זה הרפת, קשור להוויה של היישוב הרבה מעבר למקור פרנסה".
רייקין מוסיף כי בצפון, שם אין רגע שקט, יש שתי רפתות קיבוציות, שישה משקים משפחתיים ועוד שלושה דירי עיזים המשווקים חלב לתנובה. "המצב שם כרגע מאוד מורכב והם מתקשים מאוד לתפעל את הרפתות והדירים. אנחנו נמצאים גם איתם כל הזמן בקשר, ונסייע ככל שנוכל כדי להקל עליהם לעבור את התקופה הזו".
הרפת - החמצן של המשק
את אחת הפגיעות הקשות מבין יישובי העוטף ספגה הרפת בעלומים. כ־20 מחבלים פשטו על המקום, רצחו 19 מהעובדים התאילנדים וחטפו שמונה. לאחר מכן הציתו את שני המתבנים והמספוא, חוררו את מכלי החלב, הציתו את כל האזור הלוגיסטי של הרפת, כולל אזור המשרדים, והשמידו את כל מערכת החשמל של מכון החליבה.
פריימן מספר כי מאז המתקפה חברו גורמים רבים אל אנשי הרפת כדי לסייע בתהליך השיקום, והתוצאות נראות בשטח. "שכרנו שירותי חברה שמתמחה בשיקום מבנים לאחר שריפות, והלכנו איתם צעד אחרי צעד. הרפת אמנם מקבלת עדיין מזון מבחוץ משום שכל מתקני הכנת המזון בשלבי שיקום, אבל היא עובדת בתפוקה מלאה. אנחנו בתהליך של קבלת הצעות מחיר לבניית המתבנים, ואת הטרקטור של חלוקת המזון כבר הזמנו. גם במכון החליבה לשמחתנו הכל עובד, יש מכל חלב חדש וכל המשרדים שופצו".
מכון החליבה למעשה חזר לעבוד כבר חמישה ימים לאחר האירוע, כי אי אפשר היה שלא לחלוב את הפרות, אבל פריימן מספר כי העבודה נעשתה "בתוך עיי חורבות", כהגדרתו, כשהכל מסביב שרוף. במקביל היה צורך להתחיל ולגייס צוות עובדים כדי לתפעל את המקום. "בשבועות הראשונים נעזרנו בעיקר במתנדבים, ובהמשך העובדים הזרים ששרדו את הטבח וטסו לתאילנד ביקשו לשוב ונכנסו למעגל העבודה מחדש".
איך הצלחתם לסגור את הפערים בכל מה שקשור לכמויות ייצור החלב?
"לצערנו, כ־40-30 פרות חדלו להניב ולכן לא היו רווחיות והיינו חייבים להוציא אותן ממחזור החליבה. כיום במקום לחרוג ממכסת החלב השנתית, כפי שהיה בעבר, אנחנו 'רצים' אחריה. המכסה של עלומים עד 7 באוקטובר היתה 4 מיליון ו־300 אלף ליטר. בעקבות מה שקרה החליטו להגדיל את המכסה וכל רפת קיבלה עוד כ־700 אלף ליטר, כך שגדלנו למעשה ל־5 מיליון. לא פשוט לייצר במכה אחת תוספת של 700 אלף, בעיקר כשהרפת ניזוקה וכך גם יכולות הייצור של הפרות, אבל לאט־לאט חזרנו לעצמנו ובמסגרת המלאי שלנו אנחנו מצליחים לייצר את המכסה. מחודש מאי התחלנו להיות בעודף, ועד סוף השנה נייצר את המכסה ומעבר לה".
התהליך כולו היה ועודנו כרוך בעלויות גבוהות, ואנשי עלומים נעזרים בכל מי שרק אפשר כדי לממן את השיקום. "נציגי מס רכוש ביקרו פה ולקחו על עצמם את שיפוץ המכון, אבל לצד זה יש דברים שאנחנו שילמנו עליהם ומס רכוש יחזיר לנו בהמשך", אומר פריימן, "את כל שאר הכסף הדרוש ננסה להשיג דרך תרומות, וגם הביטוח של הקיבוץ נמצא בתמונה. מדובר בלא מעט כסף - החלפנו למשל את מכל החלב שחורר באותו יום ארור, זה לבדו עלה 600 אלף שקלים. נעזרנו גם בקרן הסיוע שהקימה תנובה עבור הרפתות ביישובי העוטף, הם אפשרו לנו לבחור מה אנחנו צריכים בסכום מסוים וזה עזר מאוד כי החלפנו טרקטור ושיפרנו את מערכת הצינון. בכלל, תנובה לצידנו ביג־טיים, ולא רק בהיבט הכספי אלא גם בכל מה שקשור לאוזן קשבת כשצריך, וזה לא מעט".
מעבר לשיפוץ ולהקמת הצוותים - איזו משמעות יש בעיניך לכל תהליך השיקום?
"הרפתות הן החמצן של המשק לתקומה, וזו לא קלישאה. משק שהיתה בו רפת שנהרסה וחזרה לייצר הוא כמו מגדלור למי שמסביבו. הרגשתי את זה בימים הראשונים למלחמה, כשבכל פעם שהגעתי לבית המלון בנתניה, שם נמצאים התושבים, שאלו אותי 'אבי, כבר התחילו לחלוב?'. אמרתי להם 'חבר'ה, עוד מעט', וביום החמישי, כשסיפרתי שאכן מתחילים לחזור לחלוב, כמעט פרצו שם בריקודי הורה.
"נכון להיום 27 משפחות חזרו לקיבוץ - כרבע מהקהילה, מרביתן בני הגיל השלישי - ורבים מהחברים שעדיין מפונים טרם החליטו מה יעשו ב־7 ביולי, התאריך שבו נקברה המדינה. בשבועות האחרונים התחושה היא, לצערנו, שהעוטף רק בתחילת הדרך מבחינת ביטחון האזרחים, אבל המסר משיקום הרפתות הוא - יש לנו תקומה. נכון, יכול להיות שהתושבים עוד לא יכולים לחזור - לא לעלומים, ולא לנחל עוז או לניר יצחק - אבל בסוף זה יקרה. אם הרפת חזרה, גם אנחנו נחזור. אנחנו עושים את כל המאמצים לאסוף את עצמנו, כדי שמפעל החיים הזה לא ייפול".
מפסימיות לאופטימיות
גם ברפת קיבוץ עין השלושה נפסקה העבודה ביום שבו חדרו המחבלים לשטח ישראל, ובמשך שלושה ימים לא הורשו העובדים להתקרב למקום. למרבה המזל, העגלים שהיו בכלובים ניצלו בזכות חיילים שבאו ונתנו להם לשתות וליתר הפרות היתה שתייה זמינה, אולם הן לא קיבלו אוכל.
מנהל הרפת, דני וייס, מספר כי ביום הראשון לחזרתם של העובדים היה צריך להיאבק עם כל פרה כדי שתיכנס לחליבה: "זה היה מאוד מאתגר ועברו לפחות עוד שתיים-שלוש חליבות עד שהן נרגעו מהטראומה שעברו. אבל פרה שלא נחלבת במשך שלושה-ארבעה ימים ואחר כך נחלבת במהירות פעם אחת, סובלת מדלקות, יורדת בתפוקת החלב, המחלות מתעצמות, ולקח לנו שלושה חודשים להגיע לרמה סדירה של שלוש חליבות ביום".
שמונה חודשים אחרי, וגם הרפת בעין השלושה בפעילות מלאה. "עדיין יש פער קטן כדי להגיע לאותם ממוצעים שעליהם עמדנו לפני שנה, כי קשה לחזור למה שהיה לפני המתקפה", אומר וייס. "לקח לנו גם זמן לגבש צוות עובדים מחדש. בשבוע הראשון הייתי צריך לעבוד הרבה על האנשים כדי שכולם יחזרו כדי שנוכל להתקדם ולנסות להציל את מה שיש. אפילו קו המחשבה שלי השתנה במהלך התקופה הראשונה לאחר 7 באוקטובר - בהתחלה הייתי מאוד פסימי לאור מה שראיתי, אבל בהמשך גייסתי אופטימיות שהלכה וגדלה.
"אחרי המתקפה איפשרו לנו להיכנס רק לשעתיים-שלוש ולצאת, אז לא סיימנו את כל העבודות והיינו צריכים להשאיר את הציוד זרוק בצד ובעיקר לדבר עם האנשים. לא ידעתי כמה עובדים יגיעו בכל יום. הצוות הקבוע, לצערנו, רגיל לתקופות של פצמ"רים או קסאמים, אבל הפעם זה היה שונה לחלוטין. הקיבוץ התפנה למחרת המתקפה לאילת וכך גם הצוות של הרפת, והיה בלתי אפשרי לבוא לעבוד ולחזור בסוף כל יום לאילת. היינו צריכים למצוא דרך להיות קרובים לרפת - ולא בתוך הקיבוץ שהיה שטח צבאי סגור.
"בסוף מצאנו שיטה - חצי מהצוות נשאר באילת והחצי השני נשאר בקיבוץ מרגע שזה התאפשר, כשהשינה היא כמובן במקלט. כך הסתדרנו שבוע־שבוע. בינתיים התאילנדים טסו הביתה ונשארנו בלי עובדים זרים, אז גייסנו מתנדבים. אני חייב להדגיש את רוח ההתנדבות שהיתה פה - הגענו למצב שכבר היו לנו יותר מכפי שצריך ולפעמים היה לא נעים לומר למי שרצה לעזור שכבר יש מספיק ידיים עובדות. היו למשל המון רפתנים לשעבר שכבר לא גרו בקיבוץ או באו לתקופה מסוימת בתור שנת שירות, והם פשוט הגיעו לתת יד".
איך אתה, בתור מנהל הרפת, מצליח להדביק את העובדים באופטימיות שלך?
"פשוט הסברתי לכולם את הצורך המאוד חיוני להשתקם, כי אם אנחנו לא עושים את זה - גם כשקשה ואפילו מסוכן - פשוט מאוד לא יהיה מי שיעשה את זה. הרפתנים הם אנשים מנוסים, אחראיים מאוד, סוג אחר של אוכלוסייה, וכולנו מבינים שאין לנו ברירה אלא להיות פה. תמיד היינו פה - בכל המבצעים והסבבים - ואף פעם לא זזנו. הפעם זה היה מעבר ליכולת ולרצון שלנו, כי בהתחלה פשוט לא אפשרו לנו להישאר. אבל מרגע שניתן אישור לחזור לעבוד פה ידענו מה המשימה. ידענו מה ההרגשה של כולנו, קיבלנו את החששות של כל אחד, כי היו עובדים שפחדו להגיע בהתחלה והצטרפו בהמשך, אבל היה ברור שיש משימה וכולם מגויסים אליה. התחושה עכשיו היא שהרפת דוהרת קדימה.
"מה שמאוד עזר לנו היה הסיוע הכספי שהגיע מתרומות, ועם ישראל שוב הוכיח עד כמה הוא מדהים ומיוחד במינו. הקרן של תנובה נתנה לנו פוש אדיר מבחינה כספית ועזרה בציוד, וגם מועצת החלב ליוותה אותנו כל הזמן. קיבלנו מענה לכל הצרכים ולכל הדרישות, כולל מיגונית חדשה, אחרי 20 שנה שאני זועק עד כמה אנחנו צריכים אחת כזאת".
מעבר לתפקידך כמנהל הרפת, מה התחושה שלך כחבר קיבוץ לגבי העתיד?
"אני כבר 43 שנה בקיבוץ והייתי בכל הרגעים הקשים, אבל הפעם קשה לי מאוד לתת תשובה חד־משמעית לגבי העתיד. עד לפני 7.10 הייתי אומר לך חד וחלק שהכל יהיה אפילו יותר טוב. הפעם זה אחרת. מדינת ישראל ומערכת הביטחון יצטרכו לעבוד מאוד־מאוד קשה כדי להחזיר את האמון של האנשים. אם אתה הולך לחברי הקיבוץ ושואל אותם מתי חוזרים ואיך חוזרים - אין לזה כרגע תשובה. יש בעיקר חוסר ודאות ואף אחד לא רוצה להתחייב".
דגן יראל, מנכ"ל התאחדות יצרני החלב בישראל, מגדיר את רפתני הנגב המערבי כ"דור החלוצים והמגשימים של ימינו. אלו אנשים צנועים וערכיים, שמחוברים בכל מאודם למדינת ישראל וגאים לקיים חקלאות ציונית דווקא בגבולות ובקווי העימות. בתעצומות נפש יוצאות דופן הם חזרו ראשונים לרפתות בקיבוצים ובמושבים לאחר האסון שפקד אותם במטרה להמשיך לייצר.
"יצרני החלב בדרום, כמו גם בצפון, הם ללא ספק נקודת אור, מקור השראה עבור כלל החברה הישראלית ביכולת לטעת תקווה היכן שהיא נגדעה, בהפיכת השבר לצמיחה מחדש. הדוגמאות לכך בנגב הן רבות, למשל רפת קיבוץ כיסופים שנמצאת בתהליכי שיקום לאחר שנהרסה לחלוטין בשבת השחורה, ברפת קיבוץ נחל עוז חנכו מכון חליבה חדש, וברפת מושב באר מילכה התחדשו במערך הזנה מתקדם לפרות. יחד עם השיקום וההתחדשות, עובדים צעירים חוזרים לרפתות ומגלים בהן את ייעודם בחיים, כאשר לצידם מאות מתנדבים מכל רחבי הארץ, אחים לרפת, המסייעים ותומכים בעבודת הרפתנים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו