"תחום המושב", ספר השירים הראשון של דורון כהן, הוא הפתעה. זו שירת פרוזה, שמפתה לקרוא כרצף סיפורונים קצרים, סגורים ומדויקים, המחזיקים כל אחד בדחף עלילתי משל עצמו. הלב יוצא אל הדמויות, הפזורות על דפים צנומים בחלומותיהן ואכזבותיהן, בנבזיותן ושיגעונן, בתמימותן ובהתפכחותן. הן מאיירות את הספר בצבעוניות כמו גיבוריו הססגוניים של פליני, ש"זיכרונות" שלו מאוזכר באחד השירים, ולא לחינם.
• אילת מציגה: כך נתמודד על אירוח האירוויזיון
משום שזו גם שירה אוטוביוגרפית, שחומרי הגלם שלה הם רסיסי זיכרון שבורים, האישי נמזג למדומיין חברתי וזיכרון קולקטיבי. שירים רבים נדמים לרגע כצוף נוסטלגי מתקתק, אך הם פותחים צלקת וצובטים את הרגש.
זו גם שירת מסע, שגיבורה הראשי הוא "תחום המושב", מחוז הילדות של המחבר בדרום תל אביב, "החצר האחורית של העיר העברית". בשכונת העולים והפועלים קשת היום, כל יציאה אל מחוז הכיסופים של "חצי הכדור הצפוני" היא מסע אל החלל בקו 17, שעבור המחבר הוא "אפולו 11 / מעבורת חלל, לשמיים זרועי כוכבים".
ממד ההפתעה טמון בספר משום שכמו דורון כהן עצמו - בן השכונה בילדותו, עיתונאי בבגרותו וכיום עורכו הראשי של "מעריב" - הוא מחציף פנים לתפקיד שהועידו לו תנאי הגידול שלו. "תמיד נמשכתי לעולם האמנות", הוא מתוודה, אבל אבא חשב אחרת, ודחף לעבודה מסודרת. "עד שבסוף מצאתי פשרה / שביל זהב בין אמנות להסתדרות: / הלכתי לעבוד בעיתונות". הוא מיטלטל כנער "בין יגדל אלוהים חי / וישתבח / לג'ימי הנדריקס חי / ולצ'רצ'ילים, שמנגנים את באך". והוא עוזב, כמבוגר, את "תחום המושב", שבו בוודאי היה נעשה "לאב, / לסב, / מי יודע, / אולי גם לרב?" מעתה יבוא לשם כמבקר.
כהן מצרף אותנו למסע מודרך ב"תחום המושב", שבו הוא ממלא שלושה תפקידים: הוא המספר, שמבעד לעיניו הסקרניות נגלה המרחב הניצוד, ושדרך רגליו נלמדות סמטאות השכונה: ("אני חותך לרחוב צדדי קסום / שבו כף רגלו של האדם הלבן / עדיין לא דרכה"). הוא המתרגם (ה"תורג'מן", במסורת ספרות המסעות למזרח), המנגיש את תרבות הילידים ומבאר את שפתם למבקרים מן החוץ ("זו היתה שפת האם שלנו, / שפת מדרכה, ושפת רחוב"). והוא גם הגיבור, שחלומותיו, תקוותיו - וגם החרטות שלו - מדביקים את רסיסי הזיכרון, ומרכיבים מהם בקפידה מסה הרמונית משמעותית אחת.
כריכת הספר (אפיק)
חומרי הגלם טעונים, כמעט נפיצים: דרום וצפון תל אביב, מזרחים ואשכנזים, עניים ועשירים, דתיים וחילונים, שוכני הפרובינציה ואנשי העולם הגדול. מסעו של המחבר בין חצאי הכדור הם מעברי חציה מעל שסעיה התרבותיים, החברתיים והפוליטיים של ישראל. אלה מזינים חלק נכבד מהמתח העלילתי והמרקם הלשוני: האם ניתן להינתק מהם, לנתץ תקרות ולהיחלץ מהגטו של ילדי דרום תל אביב? הלוך ושוב מתנדנד הגיבור בין העולמות, "מקפל את הציצית, מתפשט כזיקית", מורד ומחליף זהויות בין "דורון, במלעיל" של הדרום, ל"דורון, במלרע" של הצפון.
וחומרי הגלם האלה מלבים ציפייה לקראת טקסט פוליטי. מפתה לקטלגו עוד בטרם קריאה כ"שירה חברתית בועטת", ולהכין לו מקום על מדף השירה המזרחית החדשה. אבל כהן מפתיע, ושולח יד מלטפת וסלחנית לאלה ש"לא ממש שחורים וממש לא פנתרים / רק קמים לעבודה כל בוקר וחיים בשקט / לא מרגישים מקופחים, לא מצטרפים לשום קשת". הוא לא מייחס כניעה וצייתנות, ולא כופה עליהם ועל קוראיו תודעת מאבק של מי שהצליח להיחלץ. הוא חף מפוזה שיפוטית, כפי שהורה לו אביו: "לא יכול להיות שרק אתה חכם / והם כולם מטומטמים".
זה לא אומר שהספר מיתמם ובורח מביקורת אקטואלית. להפך: "ואנחנו דור הבנים של העובדים הזרים / של שנות החמישים והשישים", פותח כהן את אחד משיריו המהודקים ביותר, שבו יכונן את זהותו כ"אחר" של ה"נאורים", ושבסופו ילחש ל"אחר" העכשווי, ילד אריתריאי השקוע במשחק כדורגל: "גם אני כבשתי כאן שערי ניצחון".
אבל הדמות והמקום שכהן מצייר בשיריו אינם באמת תחומים למושב, וכהן משכיל להרכיב מחומרי הגלם המקומיים, הפרטיקולריים, יצירה בעלת נופך אוניברסלי. מי לא חלם לצאת, מי לא נכסף החוצה, מי לא מתגעגע למקום שהשאיר, ושאבד? אינני בן גילו של כהן, ולא גדלתי ב"תחום המושב" שלו. אבל זיהיתי בכל שורה את עצמי, ואת "תחום המושב" שלי. וזוהי, בעיניי, מעלתו של המשורר, שמתחשק לחבק וללחוש לו: "הילד הזה הוא אני".
"תחום המושב" / דורון כהן; אפיק, 80 עמ'
• הירידה לצורך עלייה של ביונסה
• סטטיק ובן-אל בהופעה: פסטיגל בלי עלילה
את הסטורי שלנו כבר בדקתם היום? הצטרפו כאן לאינסטגרם של ישראל היום