נפרצה "דרך בורמה" לירושלים הנצורה
מייד עם נטישת הבריטים את תחנת המשטרה בלטרון (ב־14 במאי 1948) ותפיסת המתחם בידי כוחות לגיון שפלשו מירדן, ברור היה להנהגה הצבאית העברית ששליטה מלאה של הכוחות הערביים על הנקודה האסטרטגית בדרך לבאב אל־וואד (שער הגיא), בואך ירושלים, עלולה למנוע כל אפשרות של העברת ציוד ונשק לירושלים הנצורה, עד לכדי חשש שהעיר תיפול כולה בידי הלגיון הירדני.
ב־21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך שתעקוף הן את לטרון והן את באב אל־וואד, ותאפשר מעבר חופשי של משאיות ציוד ומזון לכיוון ירושלים. במאמץ משולב של שני צוותי פלמ"ח רכובים על ג'יפים, האחד יצא מירושלים והאחר מהשפלה, אותרה בלילה שבין 29 ל־30 במאי דרך מתאימה למעבר ג'יפים, אך חלקה לא היה עביר למשאיות.
במטרה להחיש באופן מיידי עזרה לירושלים נשלחה מתל אביב שיירה של ג'יפים נושאי תחמושת וקמח, ובמקביל נשלחו מירושלים כמה משאיות ריקות שנסעו בתוואי הדרך עד למקום שממנו נמנע מהן להמשיך בנסיעה, עקב קשיי הדרך. הציוד והאספקה הועברו מהג'יפים העמוסים למשאיות הממתינות, מרחק של כשני קילומטרים בשטח ההררי, על גב סבלי נמל תל אביב שהגיעו עם השיירות מהשפלה. מטעני ציוד נוספים הועברו באמצעות פרדות וגמלים.
במקביל, במשך שמונה ימים, פעל "חיל המהנדסים" (שמו הקודם של חיל ההנדסה), יחד עם עובדי חברת סולל בונה, בניסיון לפרוץ את הדרך ולהכשירה למעבר משאיות לכל אורכה. פריצת הדרך התבצעה בלחץ זמן גדול, שכן הסכם ההפוגה בקרבות (שאמור היה להיכנס לתוקף ב־11 ביוני 1948) מנע מהצדדים הלוחמים נקיטת פעולות של סלילת דרכים חדשות, נוסף על איסור הובלת תחמושת לירושלים.
הנתיב שנפרץ זכה לכינוי "דרך בורמה", על שם דרך ששימשה ציר אספקה בין בורמה לסין במלחמת סין־יפן השנייה, בסוף שנות ה־30. שיירת המשאיות הראשונה מהשפלה לירושלים עברה ב"דרך בורמה" לירושלים ב־10 ביוני 1948 - יום אחד בלבד לפני תחילת ההפוגה.
המענה למחסור במזון: לביבות מלחם ו"חצילים בטעם כבד"
בהודעה לציבור שהעביר ב־11 ביוני 1948 "המוסד הארצי לאספקה וחלוקת מזון", נמסר שקיים מלאי מספיק של קמח, שמן ותפוחי אדמה לחודשיים הבאים. מלאי הבשר פחת מאוד, בשל הפרעות המצרים לתחבורה הימית מאוסטרליה לישראל. אי לכך הוחלט להפסיק למשך שבועות אחדים את שחיטת הבשר לצריכה אזרחית, כדי להבטיח אספקה לצבא.
המפקח על המזון, אליעזר פרלסון, האיץ בסוחרים וביבואנים בארץ לתגבר את משלוחי היבוא של מוצרי מזון רבים הנדרשים לצורכי משק הבית. "ידוע לנו שיש ברשות האימפורטרים (יבואנים) רישיונות יבוא לצורכי מזון בשווי שני מיליון לירות ארצישראליות", מסר פרלסון, "לצורך היבוא הפשרנו לירות שטרלינג מתקופת המנדט שלא נעשה בהן שימוש".
היבואנים השיבו שהבעיה לא נעוצה בהקצאות מטבע זר, אלא בהובלה. אי לכך, בפעולה מהירה, התארגנו כל חברות האוניות הארצישראליות והודיעו: "אנו מעמידים את כל האוניות שברשותנו לצורכי הובלה ויבוא סחורות ומזון לישראל".
במקביל, החלה התארגנות שמטרתה לספק לציבור "כרטיסי מזון", שיבטיחו למשפחות הזכאיות אספקת מוצרי מזון בסיסיים דרך המכולת השכונתית. ארגון ויצו הוציא לאור מהדורה חדשה ומעודכנת של הספר "איך לבשל בארץ ישראל" - אחד מסדרת ספרים, חוברות, דפדפות וספרוני מתכונים שיצאו בתקופה ההיא בקצב מואץ, במטרה לסייע במצוקת משקי הבית בישראל, שזה עתה נולדה.
פרסומים אלה ניסו להתאים את אופי הבישול למחסור ששרר בארץ ב"פרודוקטים" (מוצרים) ולהתאים את המתכונים לתוצרת הקיימת במשק החקלאי העברי, עם התמקדות במוצרי חלב ודגים במקום בשר, וכן שימוש נרחב בירקות ובפירות.
"איך לבשל בארץ ישראל", בדומה לפרסומים האחרים בתחום, לקח על עצמו משימה לא פשוטה בפנייה ל"עקרות הבית" - שרבות מהן הגיעו מארצות נכר והתקשו בעברית. לפיכך כלל הספר איורים רבים ונכתב בשפה קלה. במקביל למתכונים ניסתה המחברת, ד"ר ארנה מאיר, להנחיל ידע בתחומים רבים, כגון "מהם ויטמינים", הנחיות ל"עריכה נכונה של השולחן", הסבר ל"סידור נכון של מוצרי המזון בארגז הקרח", ועוד.
חלק גדול ממתכוני הספר הדגישו את המילה "בלי" ("עוגה בלי ביצים") או הציעו תחליפים "בטעם" בשל המחסור בבשר ("חצילים בטעם כבד"). בהצעות למנות ולמתכונים ניכר הניסיון לשמור על טעם המנה המקורית - למרות הפרודוקטים החסרים. כך, למשל, הוצע "אורז בן־גוריון" (פתיתים בצורת אורז), חביתות עם קמח וסולת (במקום ביצים), לביבות עשויות מלחם ועוד.
הספר גם הקפיד על הנחיות מדוקדקות לשימוש בשיירי מזון. למשל: מתכון להכנת סלט משאריות שעועית ועדשים; הכנת גפילטע פיש משיירי העוף; והצעה להשרות לחם ישן וקשה במים חמים ולהגישו בתוספת פלפל ומלח כ"מרק לחם".
צילום: פריץ כהן, לע"מ
בצל המאמץ הבינלאומי להסדר: הסכם הפוגה בקרבות למשך חודש
שישה חודשים וחצי חלפו מאז תחילת מלחמת העצמאות. הקרבות, שהחלו ב־30 בנובמבר 1947, נמשכו מאז ללא הפוגה.
לארץ נשלח הרוזן והדיפלומט השבדי פולקה ברנדוט, כמתווך באזור מטעם האו"ם, במטרה להביא להפוגה ולרגיעה בלחימה כדי שיהיה אפשר לקדם תוכנית מדינית בהסכמת ישראל וארצות ערב. ברנדוט הצהיר שתוכנית החלוקה היא "משגה", וטען שהיא הגורמת לשפיכות הדמים. לשיטתו, בהפוגה המתוכננת הוא יוכל לקדם פתרון חלופי, שיהיה מבוסס על המצב הקיים.
ברנדוט הגיע ארצה עם עוזרו האמריקני, ד"ר ראלף באנץ, ועם צוות משקיפים של האו"ם, ואלה דילגו הלוך ושוב בין נציגי הממשלה הזמנית הישראלית ומנהיגי מדינות ערב השכנות.
ב־10 ביוני 1948, השבוע לפני 70 שנים, הסכימו הצדדים, בלחץ האו"ם, להכריז על שביתת נשק ללא תנאי למשך 28 יום, שאמורה היתה להיכנס לתוקפה למחרת, יום שישי.
ואכן, ב־11 ביוני 1948 דיווח ראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, בהודעה לציבור: "החל מהבוקר, בשעה שש, תקיים ממשלת ישראל הפוגה ביושר ובנאמנות, וניתנו כבר הפקודות הברורות למפקדי צבא ההגנה לישראל ביבשה, באוויר ובים. כל תושבי ישראל נתבעים ומצווים להימנע מכל מעשה שיש בו הפרת ההפוגה".
אחת ההוראות בהסכם ההפוגה היתה ש"יש להקפיא את המצב הצבאי כפי שהוא, ואף אחד מהצדדים לא יעשה, במהלך ההפוגה, צעדים כל שהם שיעניקו לו יתרון צבאי כלשהו". בדיעבד התברר שצה"ל ניצל את ההפוגה להתעצמות ולהתארגנות, כמו גם להפקת לקחים, לנוכח התנסותו לראשונה בלחימה נגד צבאות סדירים.
כמו כן גייס צה"ל בתקופת ההפוגה מתנדבים רבים במסגרת מח"ל ("מתנדבי חוץ לארץ"), ובנוסף הגיעו ארצה (דרך האוויר והים) משלוחי דלק ונשק רבים, לרבות מטוסים מצ'כוסלובקיה, מרומניה, מבולגריה ומיוגוסלביה.
הנעלמים / מקצועות שהיו: מוכר סיגריות
בזמנים ההם, טרום ה"פיצוציות", אפשר היה למצוא את מוכרי הסיגריות כמעט בכל פינה. היו אלה רוכלים ורוכלות שישבו על כיסא מתקפל קטן ברחובות הומי אדם או בכניסה לבתי קולנוע. לצידם, על שרפרף, נפתחה מזוודה שבה הוצג לראווה מבחר של מותגי סיגריות מאותם ימים - "אסקוט", "דובק פילטר", "סילון" ואפילו "נדיב". רק דבר אחד לא נרשם אז על האריזות: אזהרת משרד הבריאות על הנזק שגורם העישון לבריאות.
ניסיונות ליצור קשר עם 700 שבויים ישראלים שנכלאו במחנה בירדן
יותר מ־700 ישראלים שנשבו במהלך הקרבות שהתרחשו במלחמה מתחילתה ועד תחילת יוני 1948 כונסו יחד במחנה שבויים במדבר שנקרא אום אל־ג'מאל (אם הגמלים), 15 ק"מ ממזרח לעיר מַפרָק שבצפון ירדן.
הקשר עם השבויים היה רעוע, דבר שעורר חשש טבעי רב בקרב בני משפחותיהם בארץ, שלא חדלו ללחוץ על המוסדות העבריים שיאפשרו יצירת קשר מכתבים עם יקיריהן.
השבוע לפני 70 שנים הודיע הסניף התל־אביבי של ארגון הצלב האדום הבינלאומי, שהוא מתחיל לטפל בהעברת מכתבים לשבויים. המעוניינים נדרשו לשגר גלויה לסניף הצלב האדום, ב"בית דבר" שברחוב שינקין 45 בתל אביב, או להביאה בעצמם למקום.
על הגלויה, כך הובהר, לכלול לא יותר מ־15 מילים, כתובות באותיות דפוס בשפה האנגלית.
האו"ם משבח את מצב השבויים הערבים שבידי ישראל: "תנאים טובים"
במקביל, נמסר על סיור של הצלב האדום במחנה בירושלים שבו נכלאו כ־100 שבויים ערבים, מחציתם חיילי לגיון ואחרים חיילי כנופיות ערביות שנפלו לידי הכוחות העבריים הלוחמים בירושלים.
נציג הצלב האדום, דה רנייה, הביע את הערכתו ל"תנאים הטובים" שבהם שוהים השבויים הערבים, המקבלים אספקת מזון בהיקף של כ־3,200 קלוריות ליום ומתאכסנים בבתים נקיים - שישה בכל חדר.
גיוס חירום של גברים ונשים ל"עבודה חיונית לצורכי המלחמה"
משרד העבודה, בראשותו של מרדכי בנטוב, הודיע השבוע לפני 70 שנה שהוא עומד לפרסם "תקנות לשעת חירום", שיאפשרו לגייס כל אישה מגיל 16 עד 50 וכל גבר מגיל 16 עד 55, שאינם משרתים בצבא, "לכל עבודה שתיחשב חיונית לצורכי המלחמה".
בין השאר, נמסר שיגויסו גברים ונשים במסגרת "תוכנית גיוס חובה לעבודה בחקלאות", כדי לתת מענה למצב הקשה שבו שרוי המשק החקלאי בישראל, כשחלק גדול מבניו מגויסים ונמצאים בקו החזית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
