פרעות תרפ"ט: הכתובת הייתה על הקיר

מכל מאורעות הדמים שחווה היישוב היהודי בארץ ישראל בתרפ"ט, היה הטבח שביצעו ערבים מוסלמים, תושבי העיר חברון, ביהודי העיר, הקשה והמשמעותי ביותר. ב־23 וב־24 באוגוסט 1929 (יום שישי ושבת) נרצחו בחברון 67 יהודים, ובא הקץ הזמני ליישוב היהודי בעיר האבות, שהתקיים שם ברציפות מאות בשנים. מחקר חדש של ההיסטוריון ד"ר משה ארנוולד מגלה כי יהודי העיר התעלמו מעשרות סימנים והתרעות "חמות" שהגיעו אליהם לפני הפרעות ושהיו יכולות למנוע אולי את הרצח הנורא של 67 יהודים. גם 'ההגנה' שהקדימה להציע סיוע ושמירה – נדחתה.

העובדה שמאורעות תר"פ ותרפ"א (1920 ו־1921) דילגו על היישוב היהודי בחברון, נוסף על מערכת היחסים התקינה ולעיתים אף השכנות הטובה בין היהודים לבין רבים מערביי חברון, וגם האמונה שהבריטים יגנו עליהם כמו בפרעות קודמות, הביאו למחשבה המוטעית של מנהיגי הקהילה שלהם זה לא יקרה. ארנוולד, היסטוריון וחוקר מוערך, פרסם את הדברים לאחרונה במסגרת הרצאה שנשא בכנס מחקרי יהודה על שם דוד עמית שמארגן בית ספר שדה גוש עציון. מאות העדויות, המסמכים והכתבים שעבר עליהם מלמדים לכאורה שהכתובת נכתבה על הקיר באותיות קידוש לבנה.

 

הכי ברור שיש

הדברים היו כמעט מפורשים: ביום שישי 16 באוגוסט, כשבירושלים התלהט סכסוך הכותל ו"המופתי הגדול", חאג' אמין אל־חוסייני, הסית נגד היהודים וטען שכוונתם לכבוש את הר הבית ולמוטט את המסגדים, עסקו הדרשות במסגד של מערת המכפלה באותו עניין ממש. עארף אל־עארף, ממקורבי המופתי, נשא שם את דרשתו וקרא: "הרגו את היהודים, אבל לא היום. חכו עד יום שישי (הכוונה היתה כנראה ליום שישי שבוע לאחר מכן)". הרב מאיר פראנקו, דיין בית הדין הספרדי, שמע באותו יום שגם השייח' מחמוד חמור דרש נגד היהודים שרוצים לקחת את הר הבית. ב־21 בחודש הגיעה אליו ידיעה מבעל החנות יוסף קמר, ששמע ממקורביו הערבים כי בכוונתם לצאת לירושלים על מנת לנקום ביהודים.

הרב חיים בג'איו, מורה ושוחט בחברון, שמע את השייח'ים אל־ג'עברי ועבדין מנחים את המפגינים ביום שישי, שבוע לפני הפרעות: "היום אל תיגעו באף יהודי, כי יש להמתין להוראות עד שישי הבא". הוא לא דיווח על כך למשטרה, כי לא חשב שהדברים ייצאו אל הפועל. יתרה מזאת, ערב הטבח, ביום שישי בשעה שלוש אחה"צ, שמע את השייח' טאלב מרקה נואם בפני עשרות ערבים וקורא להם לנקום את "הדם שנשפך בירושלים", אבל אפילו אז לא התרשם מהדברים הללו.

יהודה לייב שניאורסון, שניהל יחד עם אביו חיים שלמה את מלון "אשל אברהם", מסר שכבר ביום ראשון, 18 באוגוסט, התפארו ילדים ערבים בחברון שבשבת הבאה "ישחטו את כל היהודים". אליעזר גבאי, בעל בית מסחר, סיפר שביום רביעי, 21 באוגוסט, נכנסו לחנותו שני ערבים כדי לקנות סחורה, עמדו עימו על המקח והציעו לו למכור להם בזול, כי בעוד שלושה־ארבעה ימים ישדדו את כל הסחורה שבחנותו. משה בוזגלו, תושב חברון ובעל חנות בדורא, שמע מעבד אל־רחים פרח מדורא כי "בשעה שתהיה התנפלות על היהודים בירושלים תהיה גם התנפלות על יהודי חברון". בוזגלו גם העיד ששמע מפלחים שנכנסו לחנותו של עבד אל־רחים על כך שהטבח ביהודי חברון יתחיל בשבת, 24 בחודש. עדות נוספת התקבלה מהעיתונאי יהושע משולח, שעזב את חברון ב־22 באוגוסט באוטובוס שבו היה הנוסע היהודי היחיד. הוא שמע את הנוסעים הערבים מדברים ביניהם על מה שעתיד להתרחש למחרת תפילת יום שישי בהר הבית.

וזה לא היה הכל: אליהו גוזלן האזין לשיחה בין שלושה נגרים חברונים שעניינה השגת נשק, כשניסה לברר מדוע הם זקוקים לנשק נענה על ידי אחד מהם: "כדי להרוג את היהודים". ביום חמישי, יומיים לפני הטבח, אמרו פועליו של הנגר רדואן טבאחי לשלמה ולמאיר גוזלן שמחר ישחטו את כל היהודים וישדדו את כל רכושם. גם דוד קסטל שמע מערבים בשוק, ביום שלפני הטבח, שלמחרת "תהיה מלחמה נגד היהודים". הקצב ישראל אברהם לאהבה, וניסים עזרא שהיה יצרן גבינות, שמעו מערבים כבר שבועיים לפני המאורעות שהם לא ישאירו אף יהודי חי ויהרגו את כולם. ניסים עזרא אף העיד ששמע מערבים כשבוע לפני הטבח, שהשייח' טאלב מרקה ובנו זהודי וכן מעיד אל־חטיב אומרים לערבים, שעל כל מי שיש ברשותו נשק, לצאת למלחמה ולשחוט את כל היהודים. 

 

ההרס בבית הכנסת בחברון// צילום:  ארכיון חברון – אוסף גרא, מתוך ויקיפדיה

 

המספר הגבוה של העדויות שארנוולד ליקט - שרק חלקן מובאות כאן - על אודות הידע המוקדם שהיה ליהודי חברון על הטבח הצפוי, מדהים, אבל מדהימה עוד יותר היא התגובה של פרנסי היישוב לידיעות המוקדמות הללו.

צביה חדש, אשתו של הרב מאיר, מרבני ישיבת סלובודקה, ושפרה בן גרשון, אשת מזכיר הישיבה, שמעו בשוק שיחה בין שני ערבים שאומרים זה לזה: "אלה מכינות עצמן לשבת, אך אנחנו נהנה מזה ומי שירצה ייקח אז לעצמו מבנות ישראל". השתיים סיפרו זאת לבעליהן ויחד פנו לאליעזר דן סלונים, מנהל סניף בנק אפ"ק וראש הקהילה ונציגה במועצת העיר חברון. סלונים היה באותה עת בפגישה עם נכבדים ערבים. הוא הרגיע אותם ואמר שבחברון לא יפגעו ביהודים בגלל היחסים הטובים עם הערבים. סלונים אף שיתף את הנכבדים הערבים בידיעה, והם אישרו את דבריו. 

לאה גוזלן שמעה שיחה בין סעד מרקה ועיסא ערפה על הצורך לשחוט את כל יהודי חברון. היא סיפרה על כך לבעלה ולגיסה, אך הם לא התייחסו ברצינות לדבריה. יהודה לייב שניאורסון ראה את שייח' טאלב מרקה, ביום שישי ערב הפרעות, מסית כ־30 ערבים שהתגודדו סביבו: "אלפי מוסלמים נהרגו בירושלים. נִקמו את דמם מיהודי חברון..." הוא נבהל וברח לביתו. בשבת 24 באוגוסט ב־08:30 בבוקר נכנס טאלב מרקה למלון של משפחת שניאורסון, שהה שם כ־15 דקות והבטיח לבעל המלון חיים שניאורסון: אל תפחדו. לא יהיה כלום. אין צורך לסגור את הדלת. כשעה לאחר שעזב את המלון החלו המהומות. טאלב עצמו עמד על מדרגות בית אליעזר דן סלונים מול המלון, והסית את הערבים סביבו לתקוף את הבית.

 

דו־קיום מתעתע

ארנוולד מציין שרק שנים מעטות קודם לכן הצליחו ראשי היישוב היהודי הקטן בחברון (700 יהודים בתוך אוכלוסייה ערבית של כ־18 אלף נפש) לשכנע את ראשי ישיבת סלובודקה מליטא, שהועברה לארץ, לשכנה בחברון. הם הבטיחו להם שבחברון שקט מבחינה ביטחונית. ארנוולד מעריך שחלק מתגובת ה"לנו זה לא יקרה" נבעה מהחשש של מנהיגי הקהילה לחשוף את הסלובודקאים לאיומים הקשים של הערבים, אחרי שנאמר להם שחברון בטוחה. הנהלת הישיבה גם התנגדה לכך שבחוריה בחברון יתאמנו בנשק. רק שנה קודם לכן ניסו בחורי סלובודקה להרגיע את יעקב פת, מפקד אזור ירושלים של ההגנה, שתהה כיצד יגנו על עצמם אם יותקפו? והללו השיבו לו: בעזרת השם.

לתחושת הביטחון של יהודי חברון תרמה מערכת של יחסי שכנות טובה עם רבים מערביי העיר, בתקופה שלפני "סכסוך הכותל". יהודי חברון הסתובבו באופן חופשי בשוק המקומי וקנו סחורה בחנויות הערביות. מדי ערב ראש חודש אפשר להם השומר המוסלמי של מערת המכפלה לעלות עד המדרגה ה־11, במקום עד המדרגה השביעית. הם אף נסעו לירושלים באוטובוסים ערביים, ויהודים וערבים התארחו אלו אצל אלו בחתונות. 

פעם אחת השתתפו נכבדי חברון בנשף שנערך לכבודו של ראש ישיבת סלובודקה, הרב אפשטיין, ובפורים תרפ"ו נסחפו גם ערבים לשמחת תלמידי הישיבה והשתתפו עימם בריקודים. מעת לעת טיילו תלמידי הישיבה רכובים על חמורים בכפרי האזור. עשרה ימים בלבד קודם הטבח הצליח סלונים להשיג מההנהגה הערבית רישיון ביקור מיוחד במערת המכפלה עבור האדמו"ר מלובביטש, הרב יוסף יצחק שניאורסון ושלושת מלוויו.

שלושה ימים לפני הטבח הגיעו לחברון שניים מאנשי ההגנה - אהרון חיים כהן וסעדיה קירשנבוים. הם הביעו באוזני ראשי הקהילה דאגה רבה מהידיעות שבידיהם, והעלו שתי אפשרויות: להתפנות, או לשלוח לחברון תגבורת שתאבטח את הקהילה. "ראשי הקהילה דחו את שתי ההצעות", אומר ארנוולד, "הם התעקשו שהיחסים עם הערבים טובים, ולכן אינם חוששים. כהן ששלט בערבית, לא השתכנע. הוא לבש בגדי ערבי, נטמע בין ערביי חברון לכמה שעות ושמע על התוכניות של ערביי העיר 'לשחוט את היהודים'. כשחזר לנכבדי הקהילה עם 'החדשות' הציע להם לארח כמה מאנשי ההגנה, אולם הללו טענו שהדבר עלול להזיק להם. יומיים לפני הטבח, למרות התנגדות הקהילה, שלחה ההגנה לחברון 12 מאנשיה עם נשק אישי, פצצות ונשק נוסף כדי לחלקו בין תלמידי הישיבה בחברון".

 

המרפאה המקומית אחרי הפרעות // צילום: ארכיון חברון – אוסף גרא, מתוך ויקיפדיה

 

סלונים הגיב על כך בכעס וטען שוב שהערבים לא יעזו לתקוף את היהודים כל זמן שהוא עומד בראש הקהילה, מכיוון שהם זקוקים לקבל ממנו אשראי כמנהל בנק. הוא דרש מהם לחזור לירושלים, סירב לקבל מהם נשק וסיפר שיש לו אקדח משלו. תוך כדי השהייה בביתו של סלונים הגיעו למקום שני שוטרים ערבים ונטלו עימם את עשרת אנשי ההגנה. למפקד המשטרה המקומי, קפראטה, סיפרו אנשי ההגנה שהם בטיול בדרכם לבאר שבע. הוא כעס עליהם והחזיר אותם לירושלים. 

 

הבנה מאוחרת

לימים העיד גם אברהם איכר, מפקד ההגנה בתל אביב, שיום לפני המאורעות נשלחה קבוצת חברי ההגנה לחברון, אך "יהודי חברון לא רק שלא קיבלו אותם יפה, אלא ביקשום בכל לשון של בקשה לחזור לירושלים, הואיל ונוכחותם עלולה לגרות את הערבים". זיגמונד נשר, מאנשי ההגנה שהגיעו לחברון, ציין בעדותו לאחר הטבח: "יצאנו 12 איש לחברון עם שתי מכוניות ונשק, אך היהודים גירשו אותנו בבושת פנים ולא רצו לקבל אותנו. הקצין קפראטה שהיה שונא ישראל, ביקש שנסתלק יותר מהר".

הנהגת הקהילה היהודית החלה להבין את חומרת המצב רק ביום שישי, 23 באוגוסט. ארנוולד מתאר במחקרו את פעולותיה, שהיו בבחינת מעט ומאוחר מדי. רק ברגע האחרון החלו יהודי חברון לחשוב על הגנה עצמית, אך היו ברשותם רק שלושה אקדחים וחמישה אנשים בלבד ידעו להשתמש בהם. סלונים המשיך לטעון גם באותם רגעים (אולי מן הפה אל החוץ) כי הוא מאמין לחבריו הערבים ולמושל, שחזרו והבטיחו לו שלא יקרה שום דבר רציני. אחד מכלי הנשק המעטים שהיו ברשות הקהילה היה אקדחו של סלונים עצמו. לא ברור אם השתמש בו. סלונים נהרג בטבח, ויחד עימו יותר מ־20 איש שהתקבצו בביתו, מכיוון שכנראה האמינו ששם לא יאונה להם רע. השוטר חנוך ברודלינצקי מסר בעדותו לאחר הטבח שסלונים נקבר בבית הקברות בחברון כשאקדחו בכיסו.

במוצאי שבת, 23 באוגוסט, פגש אחד מאנשי ההגנה בירושלים את אחד מחבריו לארגון ששמו בן דוד, בשכונת נחלת אחים בירושלים, כשהוא ממרר בבכי ומכה על חטא: "אנחנו אשמים בשחיטה בחברון על ששמענו בקול הרבנים", וסיפר שהיה בחברון עם חברי ההגנה שעזבו את המקום לבקשת הרבנים.

"המצב בחברון היה יכול להיות שונה לחלוטין אילו ראשי הקהילה היו מאפשרים לאנשי ההגנה שבאו לחברון להישאר כדי להגן עליהם", מסכם ארנוולד. "הטבח הרי פסק מייד לאחר שהשוטרים שצוידו בנשק החלו לירות באוויר. גם שימוש נכון בשלושת האקדחים שהיו בידי יהודי חברון היה יכול להביא לתוצאות אחרות".

ארנוולד מציין שיהודים רבים ניצלו על ידי ערבים בפרעות, אך בד בבד מדגיש את בטחונם המוטעה של ראשי הקהילה בחברון בכך ששכניהם הערבים לא יפגעו בהם, באמצעות הסיפור על עיסא ערפה, מחבריו הקרובים של סלונים, שהסתובב עימו בשישי ובשבת, שעות מעטות לפני הטבח, ואחר כך השתתף באופן פעיל במעשי הרצח בביתו של סלונים עצמו. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו