מצחצחים פלאפלים וחרבות: המאבק על תפקיד הרמטכ"ל יוצא לדרך

גל השמועות שוב התעורר בימים האחרונים. גורמים כאלה ואחרים, נטען, פועלים מאחורי הקלעים כדי להאריך את כהונת הרמטכ"ל, רב־אלוף גדי איזנקוט, בשנה נוספת, חמישית. העילה: המצב הביטחוני המתוח בעזה והפוטנציאל הנפיץ בצפון, שמחייבים יציבות במערכת הביטחון.

דברים ברוח הזאת אפשר לקרוא בין השורות אצל לא מעט כותבים ברשתות החברתיות, ולשמוע גם אצל לא מעט דוברים בשיחות סלון, בהם פוליטיקאים ועיתונאים. על פניו יש גם לא מעט היגיון ברעיון כזה: איזנקוט רמטכ"ל טוב, המערכת יציבה אבל האזור עצבני, ואם כך - למה להחליף?

התשובה הפשוטה היא - כי ככה אומר החוק. איזנקוט יסיים בסוף השנה ארבע שנים כרמטכ"ל, או ליתר דיוק: שלוש פלוס אחת. אין בחוק שנה נוספת, חמישית, ומי שמעוניין בכך צריך לשנות את החוק. ואיזנקוט הוא האחרון בעולם שרוצה בחוק פרסונלי, כזה שנחקק רק למענו, ולא רק משום שהוא מגחך על הרעיון שאין לו תחליף אלא כי הוא באמת סבור שהמערכת צריכה לעבור פעם בכמה שנים רענון ולקבל מטאטא חדש.

 

אביב כוכבי. סומן לגדולות עוד בצעירותו // צילום: קוקו

 

אבל לשמועות, מעשה שטן, יש חיים משלהן. כבר חודשים ארוכים שהן באות והולכות, ומטריפות את המערכת. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, מכיר אותן מקרוב. היה שלב שבו חשדו בסביבתו כי גורמים בסביבת איזנקוט מקדמים את הרעיון. הרמטכ"ל מיהר להבהיר שמדובר בקשקוש; כבוגר מסמך הרפז, הוא יודע מקרוב איזה פוטנציאל הרסני יש לדיבורים על שנה חמישית ליחסים שבין שר ביטחון ורמטכ"ל.

גם השבוע הבהירו בסביבת איזנקוט שאין ממש בגל השמועות החדש. "המהלך התקין הוא שהרמטכ"ל יתחלף ב־1 בינואר 2019, כפי שקבעה הממשלה", אמרו שם. "אין שום עיסוק של איזנקוט בעניין הזה, ואין שום ניסיון מצידו לשנות את זה. בעוד שישה וחצי חודשים הוא מסיים את תפקידו, וזהו".

מסלול הכשרה בסגנות

ספק אם בכך נאמרה המילה האחרונה בנושא. עד שלא ימונה רמטכ"ל חדש, יהיו מי שיעלו את הרעיון שוב - גם אם לאיזנקוט אין עניין בכך. יטענו שצריך יד יציבה על ההגה, ולמה, בעצם, ארבע שנים ולא חמש, כנהוג במוסד ובשב"כ למשל. בלשכת הרמטכ"ל יידרשו לשוב ולהכחיש, ולהבהיר שפניו הביתה, לאזרחות, לא לפוליטיקה חלילה, ולא רק משום הצינון; איזנקוט סולד מהרחש־בחש הפוליטי, ואם יבחר בקריירה שנייה - סביר בהרבה שיבחר בעולמות החינוך.

אם הכל יתנהל כמתוכנן, השמועות יגוועו באמצע אוגוסט. ליברמן מתכנן לראיין אז את המועמדים לתפקיד הרמטכ"ל הבא, ובהמשך לכך לקבל החלטה - עוד לפני ראש השנה. זה אומר שזהות הרמטכ"ל ה־22 של צה"ל תיוודע כבר בשבוע הראשון של ספטמבר, מה שאומר שיהיו לו ארבעה חודשים להתכונן, לעשות חפיפה מסודרת ואולי גם לקחת חופשה קצרה לפני שהוא מפסיק לישון למשך ארבע שנים.

על פניו יש שני מועמדים בולטים לתפקיד, השניים שכיהנו כסגניו של איזנקוט - יאיר גולן ואביב כוכבי. סביר שליברמן, כדי לפזר ערפל סביב הבחירה, יראיין לפחות שני מועמדים נוספים, האלופים ניצן אלון (שכיהן עד לאחרונה כראש אגף המבצעים וקודם לכן כאלוף פיקוד המרכז) ואייל זמיר (שהיה עד לשבוע שעבר אלוף פיקוד הדרום).

אלון וזמיר ראויים לתפקיד הרמטכ"ל, אבל לא בסבב הזה. תפקיד הסגן הוא לא "וי" שמסמנים בדרך לדרגת רב־אלוף. אם הרמטכ"ל מפקד על הצבא, סגן הרמטכ"ל מנהל אותו. משהו כמו רמטכ"ל ומנכ"ל. הסגן יושב על התקציבים, על תוכניות העבודה, על ההצטיידות. בידיו המפתח לעבודת המטה, לתכנון וליישום, שבלעדיהם צה"ל יתקשה לתפקד.

זאת הסיבה שכל הרמטכ"לים בעת המודרנית עברו בתחנה ההכרחית של הסגנות, כדי שיידעו לנהל את המערכת לפני שיפקדו עליה. איזנקוט, כדרכו, היטיב להגדיר את הצורך הזה, כשבשיאה של פרשת הרפז - לאחר שבוטל מינויו של יואב גלנט לרמטכ"ל - סירב לקבל עליו את הרמטכ"לות בטענה שרק מי שהיה סגן כשיר לכך. בני גנץ זכה אז מההפקר, ואיזנקוט התמנה לסגנו, ובהמשך ליורשו.

סביר שזה יהיה המצב גם כעת. אלון וזמיר קצינים מצוינים, ושניהם גם ג'נטלמנים. אפשר להניח שכל אחד מהם יאמר לשר הביטחון בדיוק את מה שאמר בזמנו איזנקוט לאהוד ברק: אשמח להיות רמטכ"ל, אבל לא כרגע. מצב דברים כזה יותיר בידי ליברמן שתי אפשרויות; האחת, לנהוג כדרך הטבע, ולבחור בין גולן לכוכבי. והשנייה, לשלוף שפן חדש מהכובע. השם שיעלה אז יהיה אמיר אשל.

 

לא בלי פוליטיקה

אשל היה עד לשנה שעברה מפקד חיל האוויר, וקודם לכן ראש אגף התכנון. קצין מעולה, שעשה מהפך בכוח האווירי ובהפעלתו, ונחשב לאחד הקצינים הדומיננטיים במטה הכללי ולמי שהשפיע רבות על תפיסת הביטחון של ישראל ואופן מימושה בשנים האחרונות. אשל גם מכיר מקרוב את העולם היבשתי, והוא מקובל מאוד על עמיתיו הירוקים - למרות היותו כחול. הם היו מקבלים את מרותו לא רק משום שכך נהוג, אלא מתוך הכרה ביכולותיו.

אשל יכול היה להיות סגן הרמטכ"ל של איזנקוט, אבל הוא בחר שלא. הסיבה: הוא ידע שלא יהיה רמטכ"ל. תקדים דן חלוץ עוד טרי מדי מכדי לשחזרו, ולא משנה שאשל הוא סיפור אחר, בתקופה אחרת. היה לו ברור שבשורה התחתונה, כשיגיע רגע ההחלטה, ייבחר איש יבשה, וליברמן לא ינהג אחרת.

מה שמחזיר אותנו אל גולן וכוכבי. גולן עשוי היה להיות מועמד שווה כוחות, אלמלא הסתבך כשבנאום בטקס יום השואה לפני שנתיים דיבר על "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל, ובגרמניה בפרט, לפני 70, 80, ו־90 שנה, ומציאת עדות להם כאן בקרבנו". גולן אמנם מיהר להבהיר כי לא התכוון להשוות בין גרמניה הנאצית למה שקורה בישראל, אולם הנזק כבר נעשה; הוא סומן כעוכר ישראל.

מכאן שהדיון סביב גולן לא יהיה ענייני, הוא יהיה פוליטי. האבסורד הוא שגולן דווקא נחשב לאחד הקצינים היותר נציים במטכ"ל. אם יש לו בעיות, הן לא קשורות לדעותיו, אלא דווקא להתנהלותו. לפחות בשני מקרים הוא פעל בניגוד לפקודות, וחטף על כך. בפעם הראשונה כשהיה מפקד אוגדת יו"ש ואישר לבצע "נוהל שכן" בניגוד להוראת בג"ץ; הוא ננזף אז, וקידומו עוכב לכמה חודשים. בפעם השנייה, כשכיהן כאלוף פיקוד הצפון, נאלץ הרמטכ"ל גנץ ליטול מידיו סמכויות בנוגע לטיפול בגזרה הסורית של ראשית מלחמת האזרחים, משום שניהל בה מדיניות עצמאית מדי.

 

יפה נפש, אמרו עליו. אין דבר שמעצבן יותר את איזנקוט // צילום: יהודה פרץ

את תפקיד סגן הרמטכ"ל עשה גולן טוב לכל הדעות. ניכר בו שהתבגר. מאז סיים את התפקיד, הוא הוריד פרופיל. שהה תקופה בארה"ב, ועשה כמה פרויקטים בארץ, בהמתנה להחלטה. נכון להיום, הסיכויים הם בבירור לרעתו; לא רק הנאום שרודף אותו, אלא גם המועמד שמולו, כוכבי. הנסיך.

ליברמן צריך סיבה ממש טובה שלא לבחור בכוכבי, ולא רק משום המעבר הטבעי שבין שני צידיה של הקומה ה־14 בבניין המטכ"ל. כוכבי סומן לגדולות עוד בצעירותו, אבל בתפקידיו האחרונים הוא עשה הבדל; פיקוד הצפון ואגף המודיעין עברו תחתיו מהפכות, לא פחות. יש לו אמנם חסרונות (ובראשם נטייתו להיעלב בקלות ומכאן גם להירתע לעיתים מקבלת ביקורת), אבל מינויו לא רק שיתקבל בטבעיות - הוא ישדר יציבות בתקופה שבה צה"ל מצליח לשמור על ישראל כווילה משגשגת בג'ונגל האזורי.

בעניין הזה יש לאיזנקוט מניות יסוד. סביר שאם ייעשה סקר בציבור, הוא ייתפס כרמטכ"ל שנרתע מהפעלת כוח. יפה נפש, אמרו עליו, ושמאלן. אין דבר שמעצבן את איזנקוט יותר מזה, ולא משום שגדל בגולני. בשנות כהונתו ביצע צה"ל יותר מ־1,000 פעולות התקפיות, רק שרובן היו מתחת לרדאר. אנשים נהרגו, אמצעי לחימה הושמדו, והכל (טוב, הרוב), בשקט - עם מקסימום תוצאה ועם מינימום הסתבכות, וגם כאשר היתה הסתבכות, כמו בסבב הלחימה האחרון מול איראן, יצאה ישראל כשידה על העליונה.

בהיבט הזה, ולא רק, זוכה איזנקוט לקונצנזוס חריג סביבו. מקודמיו, מפקודיו, ממקביליו, ממנהליו. ספק אם היה פה רמטכ"ל עם כל כך מעט אגו כמוהו, ועם כל כך מעט תאוות פרסום. ספק גם אם יהיה. בהיבט הזה, עתידים נתניהו וליברמן להתגעגע אליו, ולא משנה מי ימונה במקומו: איזנקוט הוא סיביל סרבנט, במובן הכי אותנטי שיש.

מכאן גם צריך לשפוט את החלטתו השבוע שלא למנות את תא"ל עופר וינטר למפקד אוגדה. כצפוי, עוררה ההחלטה גלים, בעיקר בחוגי הימין. טענו כלפי איזנקוט שהוא שונא דתיים ("עובדה שאין אף קצין דתי במטכ"ל שלו"), ושהוא מתנכל לווינטר על האיגרת שהפיץ לפקודיו בחטיבת גבעתי ערב מבצע צוק איתן. ספק אם יש משהו בכך; האיגרת של וינטר נוסחה אז רע אבל לא היה בה פסול, וצה"ל עמוס בקצינים דתיים שחלקם גם יגיעו בשנים הקרובות לצמרת.

מה שכן, איזנקוט הוא קצין דווקאי שאצלו ממלאים פקודות עד לקצה. מכאן צריך לשפוט את התנהלותו בפרשת אלאור אזריה, וגם בעניינו של וינטר. איזנקוט לא מוכן לחיות עם קצין שתדרך על דעתו, ללא קבלת אישור, שר בקבינט (נפתלי בנט) במהלך מבצע צבאי. לטעמו, וינטר היה צריך לקבל לכך אישור מראש, או לדווח בדיעבד. משלא נהג כך או כך, הוא שור מועד.

וינטר הוא קצין שדה מצוין. אין על כך עוררין. קציני השדה הטובים בתולדות צה"ל היו גם פרועים ברובם. זה חלק מהעניין. צה"ל של השנים האחרונות הוא ארגון מסודר, שמתבגר ונפטר בהדרגה ממחלות ילדות, ולכן מתקשה לחיות עם קצינים כאלה. צ'יקו תמיר ועימאד פארס הם שתי דוגמאות בולטות, לא יחידות. וינטר היה צריך לדעת שאיזנקוט לא יתפשר בעניינו.

 

איזנקוט רואה בו שור מועד. וינטר // צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

 

לו הקשיב לעצות, היה מבקש פגישה עם הרמטכ"ל, ומתנצל. לא על הקמפיין הפוליטי שהתנהל סביבו בחודשים האחרונים וגרם לו נזק, אלא על האירועים בצוק איתן. זה היה מכניס את הרמטכ"ל לפינה; לו אחרי התנצלות כזאת הוא לא היה ממנה את וינטר, היה ברור שזה לא עניין מקצועי אלא אישי.

בימים האחרונים עוד נעשה ניסיון להציל את וינטר, ולסדר לו מינוי כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה. זה לא יקרה, אלא אם נתניהו ישהה את המינוי עד להחלפת הרמטכ"ל, בתקווה שמחליפו ינהג אחרת. מי שמכיר את כוכבי וגולן מתקשה להאמין שהם ייתנו לזה יד; גם הם, כמו איזנקוט, יהיו נאמנים למדינה ולצבא, פחות למי שמינה אותם. למלא פקודות כן, שירקעס פוליטיים לא. בהיבט הזה, גם הרמטכ"ל הבא לא יעשה חיים קלים לדרג המדיני.

אבל עם כל הכבוד לעניים קידומו של וינטר, זה לא המינוי החשוב שייכרך במינויו של הרמטכ"ל הבא אלא מינויו של סגן חדש. מי שלא ימונה בין גולן לכוכבי יפרוש; הסגן ייבחר מבין זמיר, אלון ורוני נומה, אלוף פיקוד המרכז היוצא. אם אלון לא ימונה, הוא יפרוש גם כן. סביר שגם נומה, למרות המאמצים (שכשלו בינתיים) לשכנעו לקבל עליו בשנה הבאה את הפיקוד על זרוע היבשה.

ליברמן מעריך מאוד את אלון, למרות תדמית השמאלן שהודבקה לו בחוגי הימין. נתניהו תומך בזמיר, שהיה מזכירו הצבאי. אפשר שיוצע לזמיר לפקד על זרוע היבשה, ולהיות סגן שני, אחרי אלון, ומועמד לרמטכ"ל הבא־הבא. אלא שזמיר יודע מתמטיקה, ומבין שלמרוץ אז יצטרפו לפחות שני קצינים נוספים - הרצי הלוי ויואל סטריק, אלופי הפיקודים בדרום ובצפון, שישאפו אף הם להיות הרמטכ"ל ה־23.

את הפזל הזה יצטרך לפתור ליברמן בחודשיים הקרובים. את חלקו הראשון, של מינוי הרמטכ"ל הבא, הוא יעשה לבד (בהתייעצות עם ראש הממשלה); את חלקו השני, של מינוי הסגן, הוא יעשה כבר עם הרמטכ"ל שייבחר. בסך הכל, יש לשר הביטחון צרות טובות. איזנקוט משאיר אחריו מועמדים ראויים, ומטכ"ל יציב, שיידרש להמשיך באופן כללי באותה הדרך גם בשנים הבאות - לפעול בשיקול דעת כדי להרתיע ולהרחיק מלחמות. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו